בשנה החולפת ציינו 90 שנה להקמת ה"קולטורבונד" (Kulturbund Deutscher Juden), אגודת התרבות היהודית השנויה במחלוקת שפעלה בתקופת הנאצים בין השנים 1941-1933. הקולטורבונד סיפק ליהודי גרמניה באותן שנים עיתונות, תיאטרון, קונצרטים ואירועי תרבות, הגות ואמנות. במובן זה, הוא נתן ליהודים – בעיקר הליברלים והחילונים שהאמינו שהם שייכים לעולם התרבות הגרמני – תחושה של קהילה שלא הייתה קיימת. זו הייתה, כמובן, האשליה הנוראה ביותר.
בתחום התרבות מילאו הקולטורבונד ולצידו העיתונות היהודית פונקציה חברתית וכלכלית חיונית למשתתפיו היהודים, לאחר שנותקו לפתע מאורח חייהם הקודם. הם תרמו לרווחה ולתעסוקה מכובדת, והמשיכו בפעילות להנחלת מידע, תרבות ואמנות ברמה גבוהה, גם אם היה זה לקהל יהודי בלבד.
2 צפייה בגלריה
התזמורת הסימפונית של הקולטורבונד בניצוחו של קורט זינגר בחזרה לקראת העלאת האורטוריה "יהודה המכבי" בברלין, 1934
(צילום: Family album of Dr. Werner Liebenthal)
בתחילת הדרך הקולטורבונד תרם לא רק להקלת המצוקות המיידיות, אלא צירף לכך משימה למימוש חזון גדול יותר להשתלב בתרבות הגרמנית הלא-יהודית. במהרה, נוסדו ארגוני קולטורבונד גם בערים רבות אחרות בגרמניה, כאשר עשרות אלפי יהודים היו פעילים בשורותיו: אם בתפקידים אמנותיים, יצירתיים ומנהליים – ואם כקהל שוחר תרבות, ממלאים את אולמות התיאטרון, הקונצרטים, ההרצאות והקולנוע.
הנדל, ורדי ושטפן צוויג
הדוגמאות למופעי הבכורה רבות ומגוונות. החל מהעלאת המחזה "נתן החכם" מאת לסינג, המתאר סיפור מימי הביניים בארץ ישראל שבמרכזו סובלנות דתית בין שלוש הדתות המונותאיסטיות; דרך האורטוריה "יהודה המכבי" מאת הנדל החוזרת לימי הגבורה היהודית הקדומה והאופרה "נבוקו" מאת ורדי המתארת את שאיפת בני ישראל הגולים בבבל ליציאה מעבדות לחירות וחזרה לארצם; ועד המחזה הדרמטי הגדול "ירמיהו" מאת שטפן צוויג המתאר את הנביא שנכשל בהתרעותיו. כל אלה ומחזות רבים נוספים הפכו לסמל והוצגו – והובנו – כצופנים מסר נסתר שהבינו כמובן הצופים היהודים באולמות המופעים. לצידם היו עשרות מופעי קאברט, שגם הם צפנו כמובן מסרים חתרניים לרוב.
מתחים בקהילה היהודית
פעילות הקולטורבונד גררה מתחים קשים שהתגלעו בתוך הקהילה היהודית בגרמניה. אלו התקיימו בין ציונים – ובתוכם גם אנשי ימין – שניסו לשכנע את היהודים להימלט מגרמניה לארץ ישראל, ובין מתבוללים שהאמינו עד הרגע האחרון באפשרות ההיצמדות לתרבות הגרמנית שבתוכה גדלו ופעלו עד 1933. מסמכים ועדויות מעידים גם על ניסיון של אנשי הקולטורבונד לשכנע אמנים יהודים להישאר בגרמניה כדי שהארגון יוכל לפעול בהרכב מלא, עד שהתברר שאיחרו את המועד.
עצמאות תרבותית או שיתוף פעולה עם הנאצים?
לכאורה, הקולטורבונד נתן תחושה של רנסנס תרבותי. המציאות הראתה אחרת. המוסד סיפק עבודה למפוטרים יהודים שנזרקו ממשרותיהם בשנת 1933 עם עליית הנאצים, אבל מאידך אפשר לראות בו מעין צעד ראשון בשיתוף הפעולה של ארגונים יהודיים עם המדכאים הנאצים, בכך שהיהודים הסכימו להקים ארגון תרבות שיצומצם ליהודים בלבד.
נוסף על כך, מתחילת דרכו שימש הארגון לשלטונות הנאציים בתפקיד שונה לחלוטין: מכשיר שליטה, פיקוח ותעמולה, אמצעי ציני בידי רשויות תאבות כוח, שגייס לשם כך גם את המשתתפים היהודים עצמם לצורכי שיתוף פעולה עם מדכאיהם – ולבסוף רוצחיהם. בהדרגה התברר כי בעקיפין אנשי הארגון עצמם תרמו לכך שלא מרצונם.
להבנת תהליך זה יש לתת את הדעת למסגרת שבה פעל הארגון, שהתרחשה "מאחורי הקלעים", באופן הנסתר מן העין. כל אירוע פומבי – העלאת מחזה, ביצוע יצירה מוזיקלית, הרצאה או ערב קברט, ואף כל דיון על כיוון אמנותי במשרדי הקולטורבונד, וכל מאמר וכתבה על דפי העיתונים היהודיים – התקיימו תחת לחץ יומיומי, מתסכל ומשפיל, ומעקב מתמיד מטעם הגסטפו, משטרת הביטחון של המפלגה הנאצית ואנשי מיניסטריון התעמולה של יוזף גבלס.
כך גם העיתונות היהודית נאלצה לכופף ראש ולהסכים לתנאים הדרקוניים של הצנזורה הנאצית שפיקחה עליה מקרוב, ואף להיות אלה שעשו צנזורה עצמית מחשש לפרנסתם ואף לחייהם אם יפרו את החוקים הנוקשים שהושתו עליהם.
כיום, במבט העכשווי הנשלח אל העבר, מתעוררת השאלה הכואבת: האם היה הקולטורבונד מפעל מתבקש ואף נאצל, כפי שהגדירו אותו יוזמיו ומנהיגיו – בהם מרטין בובר, קורט זינגר והרב ליאו בק? האם היה "הכלי היחיד" בידי היהודים שנותרו בגרמניה באותם ימים לשימור ה"אני" הרוחני שלהם? או שמא מתברר בדיעבד שכל העניין היה "רעיון חולני, תוכנית שטנית", כפי שטענו בדיעבד כמה מאנשיו – שלב ראשון בדרך מן ההדרה אל ההשמדה?
שאלות על תרבות ומחאה בדמוקרטיה נעלמת
האם היה הקולטורבונד המוסד התרבותי האחרון של היהדות הגרמנית המפוארת שלפני הנאצים, או שמא היה לאמיתו של דבר גטו – או הארגון הנאצי הראשון שבעקבותיו ה"יודנראטים" הידועים לשמצה? מכל מקום, סיפור תולדות הקולטורבונד בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה הוא טרגי מכל הבחינות. החל בגורל האישי שפקד את היהודים שהיו קשורים בו ובסביבתו, וכלה בנסיבות ובאירועים שפעלו בהם, הקשורים כולם בגורלה הנורא של יהדות גרמניה עמוקת השורשים. העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית והקולטורבונד היו בתקופה קשה זו מעין "אחים תאומים" שהושמו יחדיו בסד בלתי אפשרי, ציני ובלתי אנושי.
הסיפור הזה מעורר שאלות רלוונטיות אפילו כיום, 90 שנה מאז שנוסד הארגון. הוא מאפשר להאיר באור חדש את הטרגדיה הנוראה של העם היהודי באירופה, שהחלה באורח אירוני דווקא בתחום התרבות והעיתונות, עד שהסתיימה שנים ספורות אחר כך במחנות ההשמדה.
- הכותב הוא היסטוריון, עיתונאי, חבר הוועד המנהל במכון ליאו בק ירושלים לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית-גרמנית ומחבר הספר "קהילת תרבות על פי התהום: הקולטורבונד והעיתונות היהודית בגרמניה הנאצית 1941-1933" (הוצאת יד ושם, המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה)
