1. בלק
בלק היא לא פרשת בר המצווה שלי, ובמידה מסוימת הגעתה למקום הראשון הפתיעה גם אותי. זו אולי הפרשה היחידה שעומדת בפני עצמה כיצירה ספרותית, נטווית סביב סיפור בודד שיש בו הכול: חיות מדברות, דמויות פאם-פאטאל מואביות, מלך טיפש ורוצח קנאי אחד. בלעם הוא דמות עגולה, הארי פוטר התנ"כי – מכשף שלומד להכיר במגבלותיו כקוסם לנוכח עוצמות הפוליטיקה, המין והאל הכול-יכול. לאלו מצטרפות הנבואות השיריות של בלעם, מהרגעים הפואטיים הנשגבים והמרגשים בתנ"ך כולו.
2. כי תשא
וואו, איזו דרמה! דה ג'ואיש פיפל עומדים פעם נוספת בפני איום קיומי והפעם מה' בכבודו ובעצמו, שמעוניין להשמיד את כולם לאחר שאהרן הפופוליסט הדיח אותם לאורגיה פולחנית סביב עגל הזהב, ורק משה יכול להציל את המצב. לרגע נדמה שהגיבור ייפול בפח וינצל את ההזדמנות לתועלתו האישית – אך משה מתעלה על עצמו ומביא את הפרשה להתגלות המצמררת ביותר בתורה. ואם זה לא מספיק – אליהו הנביא בהפטרה!
3. בראשית
פרשת בראשית היא הביטלס של הפרשות (הבל הוא רינגו, כמובן): להיטים בלתי נשכחים – בריאת העולם, אדם וחוה, קין והבל; קהל של גרופּיות חסרות עכבות שיעשו הכול כדי להיות חתן בראשית; וסקס אפיל שגורם לוודסטוק להיראות כמו הליכודיאדה (כאילו לא הספיקה אווירת will-they-won't-they בין חוה והנחש, מגיע הרומן בין המלאכים ובנות האדם). האם כל זה לא מספיק למקום הראשון? לא! כי אני היפסטר מעצבן שלא מוכן לחתום על הבחירה הצפויה והמשעממת הזאת. וגם כי עליית ה"שישי" של הפרשה, מגילת היוחסין של שת, היא עוד יותר משעממת ממנה.
4. וישב
יוסף הוא דמות בלתי נסבלת עוד לפני שתומאס מאן ו"היהודים באים" הפכו אותו, שלא כדין לדעתי, לאוחצ'ה מהגיהינום; ואף על פי כן, "וישב" היא פרק ראשון מופתי בסדרת מתח משפחתית שמשאירה ל"יורשים" אבק (לא שראיתי). מסיפור יוסף ואחיו, דרך עלילת המשנה המעולה על תמר שמכניסה את החותן שלה להיריון, ועד הקליף האנגר המושלם – יוסף תקוע בכלא לאחר תלונת השווא של אשת פוטיפר, ולא ברור אם שר המשקים יזכור אותו או לא – מייצרים פרשה לפנתיאון.
5. שמות
טוב, בכל זאת: סיפור ילדותו של משה (שנמשכת עד גיל שמונים, כמקובל בדור ה-Z) עובר נהדר גם ללא ההמנונים השמאלציים של עפרה חזה (מתים עלייך, עפרה!) – מהילדות בארמון פרעה, דרך הגלות למדבר והוויתור על המולדת, ועד הסנה הבוער והשיבה הביתה – פרשת שמות היא סיפור חניכה נהדר של לוחם חופש. בראשיתו טרוריסט חמום מוח שרוצח שוטרים, ובסופו מנהיג שקול שניצב באומץ מול ראש הנחש. אזהרה: ההבדלים בין ההפטרות – האשכנזים מפטירים בישעיהו, הספרדים בירמיהו והתימנים ביחזקאל – עלולים להסתיים במלחמת אוכל על רקע עדתי (מניסיון).
6. כי תבוא
ללא ספק, הכי אנדרייטד בתורה. הקללות שיבואו על עם ישראל הן ספרות אימה במיטבה: מצמררות, מזעזעות ומלאות בעושר ובדמיון. פרשה כה מחרידה, שתגרום לחילונים שבכם לחזור בתשובה ולדתיים לצאת בשאלה.
7. יתרו
קלאסיקה, ולא בכדי. קודם כול, מי שלא נוהג לעמוד בעשרת הדיברות לא יודע לעודד, ולא מוזמן לבוא איתי לבלומפילד. שנית כול – לא היה ולא יהיה כמו מעמד הר סיני, ולא נותר אלא להתקנא באחרונת השפחות שראתה בחינם את מה שביונסה לא תוכל למכור בגולדן רינג של מאדים.
8. נֹחַ
פרשת נֹחַ היא הפרשה האולטימטיבית. חוקים אוניברסליים ואנושיים (איסור רצח אלפי שנים לפני שמשה בכלל נכנס לתיבה של הבצק המשומן), אקשן (אין על תיאור המבול הכפול – מלמעלה ומלמטה), וכמובן – הבייבי של כל גיאוגרף חובב, סיפור מגדל בבל ורשימת הארצות שבעקבותיו. אז נכון, ההפטרה מעפנה וקללתו של נח לבנו הספק-אנס שימשה כהצדקה לעבדות בארצות הברית, אבל מי יכול על האזכור היחיד של תירס בתנ"ך.
9. האזינו
יונתן רטוש פוגש את ויליאם בלייק. בעברית המופלאה ביותר שמצויה בתורה, מאחורי המסר הדידקטי-מאפיוזי של הקדוש ברוך הוא – מי שמתעסק מתרסק – מופיעים גם סיפורי משנה מרהיבים על פולחן השדים של אבותינו, טבח המוני בבני ישראל וביריביהם וחלוקת המחוזות האלוהית. מאסטרפיס.
10. קדושים
פרשה מעולה – ובול באורך הנכון (חבל שבדרך כלל היא מחוברת לאחרי-מות, וחוזרים מהבית כנסת בדיוק בזמן לארוחת בוקר של יום ראשון). ואהבת לרעך כמוך – זו התורה כולה, כפשוטו; נכון, לא הכי מתיישב עם תקנות הרדיפה המוגלגיות נגד מכשפות וידעונים בסיום, אבל מה מעניין בפרשה בלי מתח פנימי?
11. ניצבים
פרשה קצרצרה, שאורכה לא מעיד על הקסם ועל הכוח שלה: ההבטחה שהתורה "לא בשמיים" ושאפשר לקיים אותה, שתמיד אפשר לעשות תשובה, והמתנה המתסכלת ביותר שלנו בעולם הזה – הבחירה החופשית: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים".
12. ויצא
פרשה מעניינת ומותחת עם זווית נשית חזקה. אומנם חבל שרחל ולאה עסוקות בעיקר בתחרות ביניהן במקום להבחין בגברים שמאמללים את חייהן, אבל מאז התקדמנו ודברים כאלה לא קורים יותר לאף אחת.
13. ואתחנן
ואתחנן עמוסה בנפּצים טייגר – עשרת הדיברות, שמע ישראל, ההבטחה לקאמבק ולתשובה אחרי הפרידה בגלות (גם רוס ורייצ'ל היו שם) והרגע ההזוי הזה שבו אלוהים אומר "בעזרת השם": "מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי" (דברים ה', כ"ה). כל אלו משולבים בנאום סוחף, מצמרר לפרקים, גם אם לא קצר בכלל.
14. שופטים
פרשת בר המצווה שלי היא מהחזקות, ואני אובייקטיבי לחלוטין: דיני המלך, הגיוס והמלחמה מכילים חומר נפץ בכמויות צפון-קוריאניות לדיבייטים בתקופת המהפכה המשפטית, שיהפכו את הדייט שלכם בבית הכנסת למסעיר. אל תפספסו את הפירוש האנרכיסטי של אברבנאל (כל משטר הוא רע, ומלך גרוע מרע) ואת ההפטרה האיטלקית המשובחת (משפט המלך מספר שמואל).
15. תולדות
אחת הפרשות החזקות. לא רק בגלל מזימותיו של יעקב התחבולן, שמתוארות בתבונה וברגישות, אלא בשל המסר החשוב הנובע מהן: כולנו בניו של שקרן ורמאי, ועלינו החובה להישמר מהנטייה הגנטית המסוכנת הזו. ההפטרה המבאסת מספר מלאכי מתעלמת מכך, מעלה על נס את יעקב ומלגלגת על עשו, ופגעה בשקלול הכללי.
16. כי תצא
פרשה מרתקת וגדושה במצוות – רובן כאלה שמוציאות עשן מהאוזניים, ושחז"ל עבדו שעות נוספות כדי להפוך אותן לחמודות יותר: מדרוגי עמים, השמדת עמלקים, גירוש ציפורים במטרה לאכול את הביצים ואולי הקשה והכואב מכולם – איסור הקרוס-דרסינג. כיף כיף, אבל מקומם.
17. לך לך
פרשת לך לך היא טעם נרכש. סיפור האימה של ברית בין הבתרים – שבו אברהם מבתר חיות ונכנס לטרנס, ואלוהים מבצע אפקטים אור-קוליים ומבשר לו שלא יגרש כרגע את העמים שבארץ כי הם לא חטאו מספיק – הוא תשובה מנצחת לרב כהנא ולסטיבן קינג במכה אחת. סיפור העלייה של אברהם הוא חרוש, וגם על ברית המילה היה אפשר לוותר; אבל מלחמת העולם של המלכים משובחת, ואיך אפשר בלי פרעה והגר. אוסקר לשחקני משנה.
18. מקץ
קשה להתעלות על הפרשה הקודמת וישב, מהעוצמתיות שבתורה; אבל מקץ היא פרשה מותחת ומרגשת, שסובבת כולה סביב השאלה: האם יוסף יצליח לסלוח לאחיו על מעשיהם האיומים, עכשיו כשהוא בעמדת כוח? שאלה שרלוונטית לכולנו, אבל מי יסכים להודות שהוא בעמדת כוח?
19. קורח
בין אם נראה אותו כנער הפוסטר של העליונות היהודית (כמו ישעיהו ליבוביץ) או כלוחם שוויון נוסח צ'ה גווארה (כמו שאר העולם), קורח הוא אופוזיציונר שקשה לעמוד בפניו, והסוף המספק – כשהאדמה בולעת אותו חי – הוא מהרגעים שספר במדבר נוצר למענם.
20. אחרי מות
אחת הפרשות הנסבלות בספר ויקרא. אהבתי את השילוב בין יום הכיפורים ובין איסור הרבעת אחיינים, שילוב שעובד פגז גם ביום כיפור, אבל קשה להתרכז בשתיים בצהריים כשמישהו מחמם פיתה על הגז מול בית הכנסת. עם זאת – מינוס מיליון נקודות על איסור משכב זכר, רק צרות יצאו לנו מזה.
21. וירא
לא לבעלי לב חלש. לא יודע מה אני חושב על השילוב בין עקידת יצחק, סדום ועמורה ואב שנאנס על ידי בנותיו. עקדת יצחק כתובה לעילא והייתה יכולה להיות סיפור מותח, הבעיה היא שכולנו כבר יודעים את הסוף. אני מעדיף לקרוא אותה בראש השנה, עם הדבש והשופרות, ולא ככה בין חגים.
22. בשלח
כולם זוכרים איזה כיף היה כשפרעה והמצרים טבעו בים, אבל אלוהים (לפי חז"ל) לא היה מבסוט מזה בכלל, וגם הסיפור עם העמלקים הוא דאונר רציני. מצד שני, זה באמת רגע מרגש שציפינו לו הרבה, וההפטרה (שירת דבורה) היא תענוג צרוף, ולדעת חז"ל גם מתעדת פלישת חייזרים, שנאמר: "מן שמיים נלחמו הכוכבים" (לכו תבדקו בתלמוד בבלי, מועד קטן ט"ז ע"א)! מה עוד אפשר לבקש מהפטרה?
23. וזאת הברכה
ברכת השבטים של משה הרבה פחות מוצלחת מזו של יעקב (להלן פרשת ויחי), אבל הסיפור על מותו הוא סיום הולם ומרגש לתורה, והרי כולנו יודעים שהפרשה הזאת גדולה מסך מילותיה (המועט בתורה כולה) – הלוא היא נקראת בחג שמחת תורה, התשובה היהודית לפסטיבל הוויסקי והבירה של דבלין. לחיים!
11 צפייה בגלריה
הקפות שניות במוצאי שמחת תורה. התשובה היהודית לפסטיבל הוויסקי והבירה של דבלין
(צילום: רן אליהו)
24. וארא
עשר המכות הן קטע מגניב ועתיר אפקטים אם שוכחים שהיו שם אזרחים תמימים שנאלצו לבלוע את הצפרדעים האלה (סטגדיש!) בגלל הדיקטטור הגזעני שלהם. אגב, כשנעשה פה מצעד מכות, הכינים כמובן יגיעו למקום הראשון, לפני מכת בכורות.
25. חיי שרה
"שרק" של התנ"ך: עבד יוצא בשליחות אדוניו לסדר לו נסיכה, אחרי פגישה רומנטית חושף את זהותו האמיתית ולפי המדרשים נחשד שהתעניין בה בעצמו. צריך לומר שהעריכה ב"שרק" מדויקת יותר. בלי להעליב, החמור שם מדבר פחות מהעבד הזה.
26. חוקת
פרשה שהיא מבחר הלהיטים של בריטני ספירס: סיפורים מדליקים בפני עצמם, ללא חוט מקשר מספק. ה"טוקסיק" הוא כמובן הסיפור על משה שהכה בסלע, במקום לבקש בנימוס ולהגיד "תודה ובבקשה".
27. תרומה
פרשה שנויה במחלוקת יותר מהמהומות בכיכר דיזנגוף והמזרקה בכיכר דיזנגוף ביחד, אבל אני מסמפט אותה. הפרשה האולטימטיבית למעצבי פנים – מה אין בה: שולחנות אוכל, מנורות זהב, וכשהיא מחוברת לפרשת תצווה גם מלתחה שלא הייתה מביישת את נשף המט גאלה.
28. בהעלותך
פרשה משעשעת למדי ולא מספיק מסודרת שבה אלוהים נכנס בקרניבורים (בני ישראל מתגעגעים לבשר ולאבטיחים של מצרים, ואלוהים מאכיל אותם בשר עד שזה יוצא להם מהאף) ובגזענים (למתבכיינים על תרבות הביטול – מרים חטפה צרעת כשהיא לכלכה על אשתו הכהה של משה, לא איבדה עוקבים באינסטגרם). הופעת אורח של השטן בהפטרה (ספר זכריה) תמיד באה בטוב.
29. תזריע
בעיקר דיני צרעת. פרשה מרתקת לעוסקים במקצועות הרפואה, וסוג של יום כיף להיפוכונדרים שנהנים לקרוא ערכי ויקיפדיה על מחלות ויראליות ולאבחן את עצמם בשעות הקטנות של הלילה (יש עוד כאלה, נכון?).
30. וישלח
וישלח היא מהפרשות העצובות והקשות: האונס המזעזע של דינה, השלום בין יעקב ועֵשָׂו שנובע יותר מחרדה הדדית מאשר הלקאה על חטא, וכמובן, התוספת החשובה של חז"ל שעשו היה למעשה ערפד – ככתוב במדרש בראשית רבה (סג, י): "צד את הבריות בפיו". הווייב הכללי של הפרשה – אי-אפשר לסמוך על אף אחד, אפילו לא על הילדים שלך – מתאים לדעתי יותר ליום מדכדך כמו רביעי, פחות ליום שבת.
31. צו
כאן באים הקורבנות המגניבים באמת, שמכפרים למעשה על טומאה וחטאים, מעין שילוב של כישוף וקצבות. פסגת מדע הקורבנות הישראלי, שכפי שאמר לי פעם פרופסור למקרא, מקביל בפיתוחו ובתחכומו להישגים של הבבלים באסטרונומיה ושל היוונים בפילוסופיה. עם ישראל חי ויצרני!
32. ויקרא
קורבנות יש בשפע, אבל הקורבנות השווים באמת באים בפרשת ההמשך. הפרשה הזו לא מיועדת לכל אחד: מדובר למעשה בספר מבוא למתמטיקה, כשהפלט יהיה בדרך כלל עיזים שחוטות ובמקום מספרים יש פעולות שנקבעות בהתאם לנעלמים משתנים. אהבתי וממליץ על החוויה (כצמחוני).
33. ראה
אפרופו צמחונות – ההיתר הפסיבי-אגרסיבי "טוב בסדר, תאכלו בשר אם אתם ממש רוצים" הוא לא מההיילייטס של ספר דברים (בכללי החומש הפחות חביב עליי), ובתור תל-אביבי, גם לא ריכוז הפולחן בירושלים (זה לא אנושי לדרוש מאזרחים תמימים לעבור שלוש פעמים בשנה את הפקקים של כביש אחת בכניסה ללבירינת המשוגעים הזה). אבל סוגיית נביאי השקר מהנה וקרובה לליבי, ובכלליות מדובר בפרשה מעניינת.
34. מסעי
קשה שלא לחבב את השמות המצחיקים של התחנות שעצרו בהם בני ישראל: תחת, מקהלות ועלמן דבלתימה היו יכולים גם להיות שמות של דמויות ברחוב סומסום. הטוויסט בסוף עם הרוצח בשגגה מוסיף גם הוא נקודות, למרות שכאשר מסעי מחוברת לפרשת מטות היא עשויה להיות מייגעת למדי.
11 צפייה בגלריה
הר הבית. לא אנושי לדרוש מאזרחים תמימים לעבור שלוש פעמים בשנה את הפקקים של כביש 1
(צילום: רויטרס / Sinan Abu Mayzer)
35. ויגש
פרשת ויגש היא פרק הסיום של סיפור יוסף, שפותר את התסבוכת של כל הסדרה. קשה לייצר מתח בפרקים כאלה, וקשה לומר שהפרשה עושה את העבודה. אז נכון, יהודה נותן נאמבר יפה, אבל גם ג'יימי לי קרטיס הייתה חמודה ב"הכול בכל מקום בבת אחת" ועדיין לא נותנים אוסקר על שורה וחצי.
36. עקב
כתובה היטב, אבל לא התחברתי למסר. אני מודה שהרעיון של "תעשה טוב – יהיה טוב" ו"תעשה רע – יהיה רע" הוא פחות הקטע שלי, אני יותר טיפוס של איוב.
37. בחוקותיי
לא התרשמתי מהסיום של ספר ויקרא. נכון, הקללות שמפרטות מה יקרה למי שישמור את מצוות האל מגניבות, אבל הן איומים של גננת אנתרופוסופית בהשוואה לתרחישי הזוועה שבפרשת כי תבוא. החצי השני עוסק בדיני ערכים – נושא כה משעמם שאי-אפשר להסביר אותו בלי להתפגר משעמום, ולכן נכתבה הפרשה, כדי להציל אותי ממוות.
38. ויחי
חוץ ממותם של יעקב ויוסף, לא קורה כאן הרבה, ואכן מדובר בפרשה הקצרה בספר בראשית. טוב, לי יש אומנם מקום חם בלב לצוואת יעקב, אבל זאת סטייה אישית שלי ורופא המשפחה כבר עודכן בה.
39. בהר
דיני הלוואות, שמיטה, עבד עברי (מבחיל כשלעצמו) וכיוצא באלה; פרשה לכלכלנים, שזה התחום שלי בערך כמו שרפואת עיניים זה התחום של בשאר אסד. עם זאת – היא קצרה ועוברת מהר!
40. שלח לך
האמת, מעולם לא חיבבתי את הסיפור על המרגלים שנשלחו לדרג את ארץ כנען, חזרו עם טינופים וחטפו מגפה. יותר מכול הוא מוכיח שעדיף לא לענות בכנות על מה ששאלו אותך, אחרת אתה מסתכן בהליכה של 40 שנה במדבר לפני המצאת הקרמים. ההסברים הפרשניים דחוקים. הקאמבק של הענקים מגניב, ומצדיק אולי את רצח העם שיתבצע בהמשך – בכל זאת, ענקים – אבל הסיפור על רחב "מוכרת המזונות" בהפטרה מיצה את עצמו בימי החטיבה המחוצ'קנים.
41. נָשֹא
פרשת נָשֹא, הארוכה בתורה, מתחלקת לשניים: בתחילתה, הפרקים המעניינים ביותר בספר במדבר, העוסקים בדיני הנזיר והסוטה – אישה שנחשדת בבגידה בבעלה, ונבדקת באמצעות שתיית מים פומבית שהורגת אותה במקום אם היא אכן נאפה (תאמינו לי שלא יכולתי להמציא דבר כזה). בהמשך, הקטע הכי משעמם בתנ"ך ואולי בספרות העברית בכלל, שמתאר את קורבנם השמן של כל נשיאי השבטים בזה אחר זה (ספוילר: כל הקורבנות זהים לחלוטין. זה נורא כמו שזה נשמע).
42. שמיני
פרשה משמימה ולא מעניינת בכלל (עוסקת בהכנות לפרמיירה של המשכן, המקדש הזמני בתקופת המדבר), אבל הסוף אדיר ומפרט את חוקי הכשרות. אחרי שתקראו את הפרשה הזאת, גם אתם לא תרצו לאכול תנשמת.
43. משפטים
לפרשת משפטים יצא מוניטין בקרב שמאלנים עם כוונות טובות, בזכות תקנות המשפט ההוגן, הדאגה לאלמנות ויתומים והטיפול היסודי באמני פיתוי מקריפים ("חבר זה לא קיר נעים להכיר"). לדעתי, זוהי פרשה משעממת למדי מלבד הפסוק המדהים שמסכם את היהדות כולה: "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".
44. מטות
פרשה לא אחידה ברמתה; דיני הנדרים מעניינים, אבל הבקשה החצופה של שבטי ראובן וגד להשתמט מהמלחמה ולעצור בגשר אלנבי מעלה את הסעיף עוד יותר מחוקי הגעלת הכלים המשמימים.
45. דברים
פרשת דברים ראויה לשני שיאי גינס: ההקדמה הארוכה בהיסטוריה (לספר דברים), והסיכום הארוך בהיסטוריה (לפרקים הקודמים). אני לא מבטל את חשיבותם של פרקי לקט – צריך למלא זמן מסך – ועדיין, האם באמת היינו צריכים את הריקאפ על המשבר הדיפלומטי עם אדום? גם ככה הזיכרונות מכאיבים.
46. בֹּא
ובשיא המתח, כשכולם כבר עושים בתחתונים – האם עם ישראל יצליח לברוח מהציוויליזציה המתקדמת בעולם ולממש את החלום הציוני – חמישים פסוקים על קורבנות פסח, ראשי חודשים ומה לעשות עם החמור שנולד ראשון. מה כבר יכול להשתבש? כאילו, בוא.
47. וילך
סבבה, אנחנו מתים על פרשות קצרות – אבל מה קרה פה בעצם? מינוי יהושע למחליף? הלהיט הנחמני האלמותי "ואפילו בהסתרה"? כל זה לא מצדיק פרשה מובחנת. וילך בלי ניצבים שווה כמו גרפונקל בלי סיימון: כלום ושום דבר. לפחות השנ"ץ השבתי הוכפל.
48. מצורע
פרשה לבעלי קיבת ברזל שעוסקת ברובה בהפרשות גוף: מחזור, זרע ועוד הפתעות משמחות. אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית ההלכה היהודית בלי דיני זרע לבטלה או נידה – כמו לונה פארק בחלל החיצון שעשוי משוקולד קינדר.
49. אמור
לא מהחביבות בכלל. כוללת כל מיני דיני פולחן וחגים (שמתמצים רק בקורבנות כמובן, לא בתחפושת דורה סקסית לפורים ולא במלחמת ערבות בהושענא רבה).
50. תצווה
פרשה מייגעת, ולצד תרומה, מבחן אמונה של ממש. איפשהו בתיאורים של קורבן איל המילואים, אתה מוצא את עצמך שואל האם לא היה עדיף להתנצר בעצם, כמה ארוך זה כבר יכול להיות.
51. פקודי
ההמשך המייגע לא פחות אך הקצר-מעט-יותר של ויקהל (להלן). כשהן נקראות ברצף, זה כמו איחוד של וולדמורט והדובי הפוגעני מצעצוע של סיפור 3.
52. ויקהל
תיאור מפורט ברמת "איפה אפי" של בניית המשכן, לפי התוכנית שכבר פורטה בהרחבה בפרשות תרומה-תצווה. יום טוב לעשות קידוש בבית.
53. פינחס
איזו נפילה אחרי בלק! ההחלטה לגמול את פינחס על הרצח הברברי שלו היא לא פחות משערורייה, וההמשך האינסופי (הפרשה השנייה באורכה בתורה) לא מפצה על כך: הסיפור העלק-פמיניסטי על בנות צלופחד (באמת תודה שמשאירים להן משהו ומכריחים אותן להתחתן עם הדודנים שלהן), וכמובן הרשימה האיומה של הלמ"ס המונה את כל משפחות בני ישראל ותפריט הקורבנות המלא. ייאוש, ייאוש.
54. במדבר
ישנם קטעים בתורה שמתוך שפתם המכשפת, הרוח הנשגבת והמפעימה הנושבת מהם, מיד ניכר בהם מקורה האלוהי. פרשת במדבר היא לא אחד הקטעים האלה, וכדי לזהות מאחוריה את הקב"ה נדרש מאמץ עילאי. התיאור המשמים הזה של שמות נשיאי 12 השבטים, מפקד האוכלוסין שלהם ונושאי התפקידים בשבט לוי, גורם לדפי זהב להיראות כמו האחים קרמזוב. פרשה שאפשר לענות איתה עצורים (חס ושלום, אנחנו מתחשבים בזכויות אדם, שלא כמו הפרשה הזאת).
- עמנואל יצחק לוי הוא משורר, מוזיקאי ומורה לתנ"ך
