שם, עיסוק ומקום מגורים: גנט אלמו (45), מנהלת יחידת שיטות, תהליכים ופניות הציבור, הממונה על שוויון מגדרי ויועצת המנכ"ל לקידום הנשים ברשות האכיפה והגבייה; ויוני אלמו (47), מנהל צוות נהגים ונהג ברכבת הקלה. הם גרים בירושלים. הורים לארבעה ילדים – גיא (19), אופק (16), סאני רומי (7) ומאי (5).
מאיפה עליתם לארץ? מאדיס אבבה, אתיופיה. המשפחה של גנט היא במקור מגונדר.
מתי עליתם לארץ? גנט עלתה בשנת 1998, לפני 25 שנה. יוני עלה לארץ ב-2001, לפני 22 שנה.
2 צפייה בגלריה
משפחת אלמו. "כשהבן שלנו התגייס לצנחנים, הרגשתי שאני הכי ישראלית"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מה הוביל אתכם להחלטה לעלות לארץ?
גנט: "זו הייתה החלטה של המשפחה, מתוך אהבת הארץ ורצון להיות ביחד עם שאר עם ישראל. כל הזמן זה דובר בבית, שיום אחד נעלה לארץ ישראל, לירושלים. עליתי עם ההורים שלי כשהייתי בת 20, אנחנו שישה אחים במשפחה וכולנו עלינו. בהתחלה היינו שנתיים בקרוואנים בגבעת המטוס, ואחר כך כל אחד יתפזר ומצא את הדרך שלו".
יוני: "עליתי לבד מאהבת הארץ. הייתי בן 26. תמיד דיברו בבית על ארץ ישראל, הארץ הקדושה, ארץ זבת חלב ודבש. המשפחה תמכה בהחלטה שלי. הגעתי ישירות לירושלים".
מה אתם הכי אוהבים בישראל?
גנט: "אני אוהבת את זה שיש אנשים טובים באמצע הדרך. לפחות בתחילת הדרך, היו הרבה אנשים טובים שעזרו לנו, צברים, ותיקים יותר. אני אוהבת את האחווה שיש בין אנשים, שגם אם לא מכירים אותך טוב, מנסים לעזור לך בסיטואציות כאלה ואחרות. זה משהו שלדעתי קיים רק בישראל".
יוני: "אני אוהב את טוב הלב של ישראלים, העזרה לאנשים, השמחה. עם כל הקשיים, ישראלים שמחים. מה שלא היה לי באתיופיה, אני רואה פה".
למה אתם מתקשים עדיין להתרגל?
יוני: "לחוצפה הישראלית ולחוסר הסבלנות שיש לפעמים לאנשים. לזה אני לא מתרגל, וזה קשה לפעמים. יש גם חוסר סבלנות בכבישים, שזה קשה".
גנט מוסיפה: "להרמת הגבות של אנשים כשהם רואים לפעמים יוצאי אתיופיה בתפקיד בכיר. לא מצפים לראות יוצאי אתיופיה מצליחים".
האם אתם מרגישים שמצבכם בישראל טוב יותר מאשר בארץ המוצא?
גנט: "ברור, איזו שאלה. הרבה יותר טוב. יש כאן בארץ הזדמנויות שלא היו באתיופיה. סיימתי כאן שלושה תארים, עוד אחד בדרך. יש כאן הזדמנויות גדולות, ומי שירצה יכול להצליח".
יוני מצטרף לדבריה: "ברור, חד-משמעית. מבחינה כלכלית, רפואית, ביטחונית, מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. בראש ובראשונה יש לנו את צבא ההגנה לישראל, וזה דבר שאין בשום מקום אחר. הביטחון הכללי עדיף, שומרים עליי ואני ישן טוב בלילה. באתיופיה הרגשתי תמיד פחות בטוח. עזבתי אחרי חילופי השלטון באתיופיה, הייתה שם מלחמה וחווינו כל מיני דברים. פה אני מרגיש הרבה יותר בטוח ממה שהרגשתי שם. עם כל הטרור, אני מרגיש פה רגוע מאוד".
מהו המקום האהוב עליכם בארץ?
גנט: "ירושלים של זהב. אני לא יודעת אם אנשים שבאו מחו"ל מבינים את הגודל של המקום הזה. זו העיר של אבותינו, עיר קודש. ובאופן ספציפי – הכותל".
גם יוני בוחר בירושלים – "ואם צריך לבחור מקום מסוים, שוק מחנה יהודה. אני אוהב להיות שם ביום שישי של כיף, לשבת ולראות את החיוכים של האנשים. במסגרת עבודתי אני רואה אנשים מבוגרים עולים ויורדים בשוק לקניות, וזה עושה לי כיף".
באיזה רגע הרגשתם ישראלים של ממש?
גנט: "כשגייסתי את הבן שלי. עליתי בגיל 20 ולא הייתה לי אפשרות לשרת את המדינה, אבל כשהבן שלנו התגייס לצנחנים, הרגשתי שאני הכי ישראלית. דווקא דרכו. לראות אותו כשהוא משרת ותורם למדינת ישראל, כלוחם במיוחד – זה משלים את התמונה שהייתה חסרה לי".
יוני: "מהיום הראשון שלי כאן, הרגשתי ישראלי. הלב שלי התחבר למדינה".
יש לכם עצה לעולים הבאים שבדרך?
גנט: "כמישהי שעלתה בגיל 20, אני מרגישה שהקמנו משפחה לתפארת, ברוך ה'. עולים חדשים צריכים לעבוד הרבה יותר קשה מהצברים, אבל אם הם עובדים קשה, שידעו שהם יצליחו. אני קוראת להם לא לוותר לעצמם. לעשות, להתאמץ להשתלב בחברה הישראלית ולא ללכת למקום של 'אכלו לי שתו לי'. לא ללכת למקום שמתלונן כל הזמן על אפליה, אלא פשוט לעבוד קשה ולעשות. חשוב לדעת שיש הרבה ישראלים טובים שעוזרים".
יוני: "הדבר הכי חשוב כדי להשתלב בישראל זה ללמוד ולהשקיע. ללמוד עברית, לעבור הכשרה, לרכוש מקצוע. אם עושים את זה, אין סיבה שלא להצליח".
מה אתם מאחלים למדינה לשנה הקרובה?
גנט: "אני רוצה שתהיה אחדות בעם ישראל. שיהיו פחות חיכוכים, ושיהיה שלום פנימי בין אחים. באמת לא חסר כלום במדינה, רק לאחרונה מה שקורה בעם עושה כאב בלב. הלוואי שתהיה בין כולם אהבת חינם, שאחד ידאג לשני".
יוני: "אני מאחל שתהיה יותר סבלנות, במיוחד בכבישים. שיהיו אהבת חינם, שלום לעם ישראל וכמובן בריאות".
