"טפי, יא בני עמלק", נאמר בלהיט "חרבו דרבו" של נס וסטילה שכיכב בראש המצעדים. סביר להניח שנתקלתם בשורה הזאת ואולי אתם גם יודעים לזמזם אותה, אבל האם אתם יודעים מי היו בני עמלק המקוריים?
- "זכור את אשר עשה לך עמלק" זו לא קריאה לרצח עם | ד"ר יוחאי מקבילי
עמלק הוא שבט (או כמה שבטים שהתאחדו) של נוודי מדבר המוזכר בתנ"ך. "לפי המקרא, עמלק היה אחד מבניו של אליפז בן עשו מפילגשו תמנע, כך שהיה נכדו של עשו אבי אדום", אומרת ד"ר אהובה אשמן מהחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב. "על אף שעמלק נולד כחמישה דורות מאוחר לאברהם אבינו, נזכר 'שדה העמלקי' (קרוב לקדש ברנע) הרבה לפי שעמלק נכדו של עשו נולד (בראשית, פרק י"ד). הרמב"ן פירש כי בימים קדמונים עמלק היה איש נכבד שהיה מושל הארץ ההיא (שדה עמלק), ואליפז קרא לבנו על שמו של מושל שדה עמלק".
6 צפייה בגלריה
הקרב מול עמלק ברפידים
(ציור: Phillip Medhurst Collection of Bible illustration, ויקיפדיה – Philip De Vere)
היא מוסיפה כי "עמלק בן אליפז בן עשו נמנה עם אלופי עשו, כלומר אחד מראשי המשפחות או ראשי השבטים של אדום. מכאן שהעם העמלקי היה שבט אדומי מצאצאי עשו. העמלקים, לפי המקרא, השתייכו לאיגוד השבטים של אדום והם נדדו בעיקר באזור הנגב, מזרחה לארץ פלִשתים, ליד גבול אדום, עד שור אשר על פני מצרים".
לדבריה, בנבואת בלעם, עמלק נזכר בנפרד מאדום ובלעם מגדיר אותו "ראשית גויים" (במדבר כ"ד, כ'), ביטוי שמפורש בצורות שונות. "בניגוד לעמים אחרים, אין כל ראיה מחוץ למקרא לעם בשם עמלק", מציינת ד"ר אשמן. "העימות בין שבטים נוודיים ליושבי הקבע הוא עימות אוניברסלי עתיק, המתואר בפרשת קין (איש אדמה) והבל (רועה צאן), כמו גם במיתוסים רבים ברחבי העולם. ייתכן ששורשי העימות בין ישראל לעמלק קשורים אף הם לעימות בין יושבי הקבע ל'עמלק', הברברי לכאורה, המאיים על התרבות העירונית, עד שנוצר הצורך להשמידו כליל כדי לקיים ציוויליזציה".
מלחמה ללא סיבה ממשית
בין בני ישראל לבני עמלק היו יחסים מתוחים למדי. לפי התנ"ך, כשיצא עם ישראל ממצרים, עמלק היה העם הראשון שיצא להילחם בו – מלחמה שנערכה ברפידים בפיקודו של יהושע בן נון ובהשגחתו של משה. במלחמה זו עמלק הובס, אבל לא הושמד לחלוטין. הניצחון הזה מתואר בספר שמות ולזכרו נבנה מזבח במדבר. אז גם הצהיר ה': "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז, י"ד).
"למלחמת עמלק בישראל כפי שהיא מתוארת במקרא אין כל סיבה ממשית. אין הוא בא להגן על טריטוריה ואין הוא מאוים כלל על ידי בני ישראל", מסבירה ד"ר אשמן. "חטאו של עמלק היה שהוא ניצל את המצב הפיזי הירוד של ישראל כדי לתקוף את החלשים שבקרבו. המלחמה בעמלק יכולה להתפרש כמלחמה ב'תרבות העמלקית', תרבות המתאפיינת בפגיעה בחלש ובחוסר מוסר בסיסי (שמואל א', פרק ל', פסוקים י"א-ט"ו)".
ד"ר אהובה אשמן מאוניברסיטת תל אביב: "בניגוד לעמים אחרים, אין כל ראיה מחוץ למקרא לעם בשם עמלק. ייתכן ששורשי העימות בין ישראל לעמלק קשורים לעימות בין יושבי הקבע ל'עמלק', המאיים על התרבות העירונית, עד שנוצר הצורך להשמידו כליל"
בימי השופטים העמלקים מוזכרים כאויבי ישראל לצד העמונים, המואבים והמדיינים. הם פושטים על יישובים בישראל ובוזזים את היבול החקלאי ואת רכוש האיכרים. גדעון יצא להילחם בעמים האלה והביס אותם, אבל העמלקים המשיכו לחיות בנגב.
על פי המסופר במקרא, ההתנגשות המכריעה בין עמלק לישראל אירעה בימי שאול המלך. בתקופה זו הגיעה התפשטותם של העמלקים לשיאה, והם סיכנו את יציבותה של הממלכה הישראלית הצעירה ובעיקר את גבולה הדרומי. בהוראת שמואל, יצא שאול להכות בעמלק, ככתוב בספר שמואל א' (ט"ו, ג'): "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".
שאול אומנם הביס את העמלקים והנחיל להם מפלה קשה, אבל לא השמיד אותם כליל. הוא הותיר בחיים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר שנתפס כשלל כדי לזבוח אותם לאל. זה נתפס כחטא חמור והביא להדחתו של שאול מהמלוכה.
"אגג, שהיה במאסר, הוצא להורג בסופו של דבר על ידי שמואל במטרה למלא את הצו האלוהי במלואו", מזכירה ד"ר אשמן. "מכאן אפשר ללמוד שהמלחמה בעמלק נתפסה בישראל כאחת מפעולותיהם החשובות של מלכי ישראל".
זה ניכר גם בהמשך: "באחת מפשיטות הביזה של העמלקים נפלה צקלג – עיר מקראית בארץ פלשתים, שדוד ישב בה בימים שבהם ברח מפני שאול. דוד ואנשיו לא שהו בעיר באותו זמן והעמלקים לקחו בשבי את הנשים והילדים. דוד ואנשיו רדפו אחרי העמלקים, השיבו את השבויים והרכוש שלהם והמיתו את מרבית העמלקים, למעט 400 איש שהצליחו לנוס על נפשם".
6 צפייה בגלריה
אנדרטת זיכרון לשואה בהאג, עם פסל של האמן דיק סטינס ולוחית עם הכיתוב: "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח"
(צילום: ויקיפדיה)
לדבריה, "בימי מלכותו של דוד על ישראל התנהלו כמה מלחמות נגד העמלקים. המקרא מזכיר מלחמות אלה רק בדרך אגב, אולם מסתבר שבתקופה זו הוכו העמלקים מכה ניצחת. שארית בני עמלק מצאו מקלט באזור הר שעיר והתגוררו שם עד ימי חזקיהו מלך יהודה (המאה השמינית לפני הספירה). בדברי הימים א' (ד', מ"ב-מ"ג) מסופר שבימי חזקיהו הלכו בני שמעון להר שעיר והכו שם 'אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. לאחר מכן לא נזכרו עוד העמלקים במקרא".
התיקון של מרדכי
השבת שלפני פורים נקראת "שבת זָכוֹר" היות שנוהגים לקרוא בה בבתי הכנסת את פרשת זכור (דברים כ"ה, י"ז-י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".
הסיבה לכך היא המסורת שלפיה המן הרשע היה מזרע עמלק (משם נולד המנהג להרעיש ברעשנים בזמן קריאת המגילה כשנאמר שמו של המן). במגילת אסתר הוא מכונה "המן בן המדתא האגגי", וחז"ל הסבירו שהוא היה צאצא של אגג מלך עמלק. כאמור, בספר שמואל מסופר כיצד שאול המלך חס על אגג, בניגוד לציווי על מחיית עמלק, ומודח מהמלוכה בשל כך. מדרש חז"ל אף מספר כי בלילה שלאחר נפילתו של אגג בשבי, ולפני הוצאתו להורג בידי שמואל הנביא, הספיק אגג לשכב עם שפחה – ובין צאצאי השפחה הזו היה המן. המסר של המדרש ברור: ההימנעות מקיום מצוות מחיית עמלק הביאה לכך שהיהודים נאלצו לעמוד בפני סכנת השמדה פעם נוספת.
6 צפייה בגלריה
אדולף היטלר לצד הרמן גרינג. גם גרמניה הנאצית כונתה "עמלק"
(צילום: Central Press / Getty Images)
"יריבו של המן, מרדכי, מזוהה עם שבטו של שאול המלך, בנימין", מזכירה אשמן. "מאבקו של מרדכי מבית שאול בהמן האגגי מסמל את המשך המאבק ההיסטורי בין ישראל לעמלק ואת סיומו המוצלח של המאבק הזה".
"בכל דור, אויב העם מזוהה כ'עמלק' הסמלי. בני אדם זקוקים לדמונים. הם משליכים את הרוע הקיים בהם – כיחידים וכחברה – על הדמון. בראייה תרבותית, 'עמלק' יכול להתפרש כאלטר אגו של העם, תמונת ראי המשקפת עבורו את הזר והאחר – שאותם הוא מבקש לבער מקרבו"
במסורת היהודית עמלק הוא אויבו הגרוע והשנוא ביותר של עם ישראל. רבי יהודה במסכת סנהדרין (כ, ע"ב) אפילו השווה בין המצווה להשמיד את עמלק למצווה להמליך מלך ולמצווה לבנות את בית המקדש: "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה".
הפוסקים לאורך הדורות סייגו את מצוות מחיית עמלק, והרמב"ם הגביל אותה כך שלפני קיומה יש לקרוא לעמלקים לשלום, ורק אם הם מסרבים יש לפתוח במלחמת חורמה. מעבר לסייגים בהלכה, מצוות מחיית עמלק איבדה את הרלוונטיות שלה לנוכח העובדה שאין בימינו עם המזדהה כעמלקי.
כך או כך, בלשון חז"ל הפך השם "עמלק" כינוי לכל אויב של עם ישראל, למשל כאשר קבעו שאויבי ישראל הם הסיבה לאי-שלמותו של העולם. מכיוון שבמסורת היהודית עמלק נחשב כסמל לרשע ולשנאת ישראל, כל צוררי העם נקראו כך – והיו למשל כאלה שכינו כך את גרמניה הנאצית.
"עמלק הוכרז כאויבו הנצחי של עם ישראל מדור לדור, וישראל מצווים למחות אותו מתחת השמיים, עד היעלמותו הסופית. גם על פי הרמב"ם, המלחמה בעמלק היא בגדר מלחמת מצווה", מוסיפה אשמן. היא מזכירה כי לצד הקריאה בתורה, נוהגים לקרוא בשבת זכור את ההפטרה מספר שמואל א', העוסקת בחטא של שאול שלא החרים את כל הרכוש של עמלק ולא הרג את אגג, תוך שימת דגש על הציווי מהתורה לזכור את מעשי עמלק ולמחות אותו מהעולם.
"בכל דור, אויב העם מזוהה כ'עמלק' הסמלי", מסכמת ד"ר אשמן. "הדמון, הרע המוחלט, מלווה את חיי האנושות כצל המלווה את הגוף. קיומם של הדמונים חופף לקיום האנושי. הם מגיחים מן האפלה, מומצאים מחדש ומשתתפים במערכה דרמטית מתמשכת של נוכחות והדרה. בני אדם זקוקים לדמונים. הם משליכים את הרוע הקיים בהם – כיחידים וכחברה – על הדמון. בראייה תרבותית, 'עמלק' יכול להתפרש כאלטר אגו של העם, תמונת ראי המשקפת עבורו את הזר והאחר – שאותם הוא מבקש לבער מקרבו".
