ביום רביעי הקרוב יחתמו 60 נשים דתיות את תקופת הטירונות שלהן, בטקס ההשבעה במחנה 80. הן באות מרקעים שונים, ממגוון גילים ומרחבי הארץ, הן עוסקות באזרחות במגוון מקצועות וחלקן אימהות לילדים. רובן דתיות לאומיות, חלקן חרדיות. המשותף לכולן הוא הרצון העז ללבוש מדים ולהשתתף במערכה.
שלב ב' הוא מסלול גיוס ייחודי שקיים עבור גברים במשך שנים, ורק לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל נפתחו מחזורי גיוס במסלול הזה גם לנשים. המסלול הנוכחי מיועד לדתיות בנות 26 ומעלה שלא שירתו בצה"ל בעקבות קבלת פטור, ומאפשר להן להשתלב במערך המילואים. מפרוץ המלחמה התגייסו למעלה מ-600 חיילים כחלק ממסלול שלב ב'. שניים מהמחזורים של המסלול יועדו עד כה לנשים – הראשון כלל 110 מתגייסות, וברביעי הקרוב 60 בנות המחזור השני יסיימו טירונות.
השלב הראשון מתחיל כמו כולם – בבקו"ם. אחריו ממשיכות המגויסות לטירונות למשך שבועיים, שבה הן עוברות הכשרה בשימוש בנשק ובמתן עזרה ראשונה, ושיעורים בנושא מבנה צה"ל והערכים שעליו הוא מושתת. הטירונות מותאמת לאורח החיים הדתי שלהן, כולל זמני תפילות, לימוד תורה וארוחות בכשרות מהדרין. עם סיום הטירונות, הן משובצות כמשרתות מילואים במערכים השונים, בהתאם לעיסוק או ההכשרה שלהן באזרחות. שוחחנו עם כמה מהמגויסות כדי לשמוע מהן על החוויה.
"אין גיל להגשמת חלום"
אירית כהן רוזנפלד, בת 44, חיה באפרת. היא נשואה לאופיר ואמא לשבעה ילדים: נועה (18), איתי (16), יעל (13), אחינעם (11), אסף (9), יונתן (7) ועידו (3). בגיל 18 עשתה שירות לאומי מלא, במד"א ובכפר נוער. כיום היא עובדת כאחות בחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם.
7 צפייה בגלריה
אירית כהן רוזנפלד עם בעלה והילדים. "הבת שלי השתעשעה מהרעיון שיש סיכוי שהיא או חברה שלה ישרתו לצידי"
(צילום: דובר צה"ל)
בעבודתה, פגשה לוחמים רבים שפונו והגיעו לקבלת טיפול בבית החולים. "כשהם מגיעים הם עטופים בהמון אהבה, הם באמת בסופו של דבר הילדים של כולנו", היא אומרת. "אני והקולגות שלי, שפוגשות את הלוחמים ברגע שהם נקלטים אצלנו – אנחנו הכותבת שלהם לכל דבר. אני עולה לפעמים לבקר פצועים שטופלו אצלנו, זה מרגש מאוד".
על ההחלטה להתגייס היא מספרת: "מתחילת המלחמה תרמתי במה שחשבתי שיכול לעזור, אבל הרגשתי זה לא מספיק, נשארתי עם תחושה שאני רוצה לעשות עוד. בכל פעם כשחשבתי על השירות הצבאי, עלתה לי תחושת פספוס. אומנם נהניתי בשירות הלאומי שלי והרגשתי משמעותית, אבל תמיד קינאתי בחיילות שהיו איתי, לבשו מדים וכומתה והצדיעו. נשארתי עם תחושת החמצה".
אחרי שביררה על תהליך השירות במסלול שלב ב', החליטה שהוא רלוונטי עבורה. "רציתי לוודא שבתור אחות יש לי מה לתרום למערכת, שאוכל למלא תפקיד משמעותי שבאמת אתרום בו, שיכול לדמות את מה שאני מוכשרת אליו ויש לי בו ניסיון", היא אומרת. "השלב הבא היה לדבר על ההחלטה עם בעלי. הוא מיד תמך, הוא הגב שלי לכל דבר בחיים. ללא התמיכה שלו – לא יכולתי לעשות את זה. הוא ידע כמה זה משמעותי עבורי. השלב הבא היה להריץ את הטפסים ולחכות לצו".
7 צפייה בגלריה
אירית כהן רוזנפלד. "אנחנו הולכות לעשות בצבא את מה שאנחנו עושות טוב באזרחות"
(צילום: שרון צור)
בתה הגדולה, נועה, צפויה גם היא להתגייס בקרוב לצה"ל. "בהתחלה היא השתעשעה מהרעיון שיש סיכוי שהיא או חברה שלה ישרתו לצידי. בחמישי האחרון, כשבת ה-13 פגשה אותי מדוגמת על מדי א' באוטובוס, היא אמרה לי: 'בא לי לצרוח שאת אמא שלי!'. הבן הקטן שלי אומר לי כל הזמן: 'את חיילת'. זו זכות עבורי, להראות להם שצריך ללכת בעקבות החלומות ולא לוותר על הזדמנויות. אין גיל להגשמת חלום", היא מדגישה.
מבחינתה מדובר בשליחות. "יש לי זכות להיות כאן במחנה 80 לצד בני ובנות 18, לעלות על מדים ולהתגייס לצה"ל. היום במסדר הנפת הדגל לראש התורן, עם כומתות לראשינו, שרות 'התקווה' – היו לי דמעות בעיניים. התרגשתי. אנחנו 60 בנות, כל אחת עם סיפור שונה – דתיות, חרדיות, חלק אחרי שירות לאומי וחלק לא, נשואות, רווקות, הכי מבוגרת בת 49 והכי צעירה בת 26. מתכנתות, מרצות, אחיות, עובדות סוציאליות. חלקן נשים של משרתי מילואים פעילים. אנחנו הולכות לעשות בצבא את מה שאנחנו עושות טוב באזרחות. אני מאמינה שחלקנו היו רוצות גם לעשות טירונות 03 וללכת לתפקיד קרבי. הבנות פה עם רעל בעיניים. ובכלל, אימהות בחודש אוגוסט – זה אחלה סטארט-אפ", היא מסכמת בהומור.
"הרגשתי שאני יכולה לתרום"
צביה שלטר, בת 38, חיה בקרני שומרון. היא נשואה לעמיאל ואמא לארבעה ילדים: בתאל (16), אורי (13), מעיין (10) ויגל (6). שלטר אחות ופרמדיקית במקצועה, ועובדת בבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מילאה שירות לאומי בגיל 18 בבית לוינשטיין במחלקת טיפול נמרץ.
"בכל פעם כשראיתי חייל אמרתי לעצמי שזה פספוס שלא עשיתי את זה", היא מספרת. "זה לא תפס אותי פתאום – זה תמיד היה שם. הרגשתי החמצה על זה שלא הייתי חלק מצה"ל, שמסמל בעיניי משהו ישראלי מאוד. ב-7.10 זה התעצם מאוד כשכולם התגייסו למילואים והיו חלק, ואני לא יכולתי. היה לי קשה מאוד עם זה, במיוחד כשידעתי שיש לי מה לתרום".
על הצורך בכוח אדם איכותי שילבש מדים, היא שמעה מהסביבה הקרובה שלה: "אחי ראובן נלחם בעזה, כשאשתו בהיריון בחודש תשיעי. אח נוסף, נחשון, נקרא גם הוא למילואים, וגיסי איתי גויס גם הוא. כולם, ששירתו בצפון ובדרום, שיתפו אותי שחסרים אנשי רפואה. הרגשתי שאני יכולה לתרום, שיש לי יכולת וכישורים".
למסלול שלב ב' היא נחשפה כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. "נרשמתי מיד, לא היססתי. היה לי ברור שאקבל תמיכה מהבית ומהסביבה. התגובה של בעלי הייתה: 'אם אני לא מגויס – אז לפחות את'. הוא תמיד היה מתייצב לשירות מילואים, בכל המבצעים עד היום, גם במבצע צוק איתן כשהייתי בהיריון בחודש תשיעי. אבל הפעם הוא לראשונה לא עלה על מדים, כי קיבל פטור בגיל 44", היא מסבירה.
על תגובות ארבעת ילדיה להחלטה להתגייס היא מספרת כי "בהתחלה הם חששו מאוד – היה להם ברור ששירות בצבא אומר עזה. הם מיד חשבו על המלחמה. אבל מצד שני הם גאים מאוד ותומכים מאוד". התומך הנלהב מכולם הוא כנראה אביה, רחמיאל רובלין בן ה-70, שמשרת כיום במילואים באיו"ש בגילו המופלג: "הוא מי שהסיע אותי לבקו"ם, כשהוא עצמו על מדים. זה היה מרגש ממש. ההורים שלי עלו מארצות הברית, והם ציוניים מאוד".
שלטר משתפת במגוון האנושי שמאפיין את המגויסות במסלול: "לכל אחת סיפור מרגש, שונה ומיוחד בפני עצמו. חשוב לי להודות לכל מי שאיפשר את זה. מדהים לראות איך המערכת התאימה את עצמה כדי לאפשר לנו להתגייס בצורה הנעימה ביותר בהתאם לנסיבות. אני יודעת שיש עוד בנות רבות שמבררות לגבי המסלול, ומקווה שזה יימשך לעוד מחזורים רבים".
היא מסכמת ואומרת כי "כל יום מחדש זו התרגשות – לקום בבוקר, ללבוש מדים, אימון ירי, מסדר, לעמוד בזמנים. הכול סביב ההתרגשות – וכך גם ההשבעה שתתקיים ברביעי".
"הצבא צריך כוח אדם מקצועי עם ניסיון"
יעל שקיף, בת 28 מהשומרון, מילאה שירות לאומי עם נוער בסיכון בעמותת "אור שלום". במקצועה היא עובדת סוציאלית. לפני כארבעה חודשים בן זוגה אבישי, מפעיל D9 בהנדסה קרבית, נפצע מרסיסי טיל נ"ט שנורה לעבר הכוח שלחם בשג'אעייה. "הוא מתכונן לחזור ללחימה עם הכוח כשיקראו לו שוב בצו 8. אני אומרת את מה שהוא אומר – 'מישהו צריך לעשות את זה'. הוא נעול, כל הכבוד לו", משתפת יעל.
7 צפייה בגלריה
יעל שקיף. "הרבה בנות דתיות שאני מכירה מרגישות חוסר כי הן לא שירתו בצבא"
(צילום: שרון צור)
כששיתפה את אבישי ברעיון להתגייס לצה"ל היא מספרת שהוא "עף על זה. זה חלום שלי מלפני הרבה שנים. למרות שהשלמתי שירות לאומי, הרגשתי חוסר כי לא שירתי בצבא. לא הייתה לי החוויה הצבאית ולא הייתי חלק מהמערכת. אני יכולה להגיד שהרבה בנות דתיות שאני מכירה מרגישות את זה. חוץ מצו השעה – שבאמת צריך אותנו – אני שמחה שיש לי מה לתת. אני רואה שהצבא זקוק מאוד לכוח אדם מקצועי עם ניסיון כמו שיש לנו, שישתלב במערך פגועי הנפש ובמערך הנפגעים בכלל".
גם מבני המשפחה שלה קיבלה שקיף תמיכה מלאה. "אני היחידה מבין האחים שלי (יש עוד שני בנים ושתי בנות) שלא שירתה בצבא. הם עפו על זה, ידעו שאני רוצה מאוד. לא גיליתי להם עד היום שבו עליתי על מדים, כי הייתי מאוד נרגשת ולחוצה. אבל ברור שכולם תומכים מאוד".
שקיף שמחה על ההזדמנות להתגייס ולהגשים חלום. "זה לא מובן מאליו. מאז שבת 7 באוקטובר כל אחד צריך לשאול את עצמו איך למצוא אחדות. כשאתה מכוון לשאלה הזו – אתה מבין שיש לך מקום לשנות. הכי קל לשבת בספה ולקטר – צריך לקום ולעשות", היא מסכמת.
