בספטמבר 2018, לפני חמש שנים, שהתה אביגיל ווינדברג בצומת גוש עציון לצורך קניות בסניף של רמי לוי במקום, כשלפתע שמעה קולות ירי. "שמעתי יריות ובלגן, ואמרו לכולם לא לצאת החוצה. כשיצאתי, ראיתי דם על הכביש", היא משחזרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי סכנה כזאת, הייתי בשוק. רק אז הבנתי את המצב במדינה".
היה זה פיגוע הטרור שבו מחבל פלסטיני רצח את ארי פולד ז"ל. ווינדברג, ילידת סין שבאותה נקודת זמן למדה במדרשה ועוד לא השלימה באופן רשמי את עלייתה לארץ, נבהלה כהוגן. "כשאמא שלי שמעה על זה, היא כמעט הזמינה לי כרטיס טיסה חזרה לסין. הייתי בדילמה אמיתית", היא מספרת. "מצד אחד רציתי להמשיך את הלימודים, אבל מצד שני באמת פחדתי. בסוף אמרתי לאמא שלי: לא משנה מה, לפחות אסיים את שנת הלימודים שלי, כי זה חשוב לי".
האירוע המטלטל הזה הפך בדיעבד לאחד הגורמים שהובילו אותה להחלטה להתגייס לצה"ל ולשרת כלוחמת. היום היא משרתת כקשרית בחטיבת האש 215 בתותחנים, והגדוד שלה מקיים אימונים ברמת הגולן. "חשבתי לעצמי – אם חס וחלילה יקרה לי דבר כזה, ולא יהיה לי מזל ומישהו שמגן עליי ועל אנשים שאני אוהבת, מה אני אעשה? רציתי להיות מסוגלת להגן על עצמי ועל אחרים", היא מסבירה, "הבנתי שהמצב הביטחוני במדינה לא כל כך טוב, ורציתי לעשות משהו בשביל המדינה".
איך אמא שלך הגיבה על ההחלטה שלך להתגייס?
"אמא שלי חושבת שאני משוגעת. שני ההורים שלי חושבים ככה, הם לא הבינו את זה. אמא שלי חיה בסין ואבא בארצות הברית, שתי המדינות החזקות בעולם, והם לא ממש מבינים למה בחרתי דווקא במדינה הזו. אני ממש מסכימה עם הרעיון של הציונות, ומאמינה שחשוב שכל היהודים לפחות יעזרו למדינת ישראל, אם לא לעלות לארץ כמוני".
בלי חזיר או פירות ים
משפחתה של ווינדברג בת ה-24 השתייכה במקורה לקהילת קאיפנג, קהילה יהודית עתיקה מהעיר קאיפנג במחוז חנאן בסין. לא מדובר בקהילה דתית, אך היא שימרה מסורות ומנהגים מסוימים, כולל חגים יהודיים. המשפחה של אביה עברה בשלב מסוים לארה"ב, והוא נולד בשיקגו. כשהייתה בת 10 הוריה התגרשו. אביה חזר לארה"ב וחי היום בבוסטון, בעוד אימה עדיין חיה בבייג'ינג. "אמא שלי הייתה מנהלת רשת של בתי מלון, אז בכל כמה שנים הייתי צריכה לעבור מעיר לעיר בסין. זה היה קשה, למדתי בפנימיות וכל הזמן הגעתי לפנימייה חדשה", היא נזכרת.
היהדות הייתה נוכחת בבית?
"בבית שלי יצא לנו לחגוג את פסח, אבל ההורים שלי לא דתיים וזה פחות חשוב להם. בתור ילדה ונערה לא ידעתי הרבה על יהדות ולא קראתי בתנ"ך בכלל. חוץ מזה, בסין היהדות היא נגד החוק. יש רק חמש דתות שמוכרות בסין, ויהדות היא לא אחת מהן. קרה שהמשטרה הזהירה את הקהילה בקאיפנג שאסור לאנשים להתפלל ביחד. רוב האנשים בקהילה הם לא דתיים, אז זה פחות משנה להם. במשפחה שלי יש מסורת יהודית, למשל שלא אוכלים חזיר, פירות ים או דם. גם לא אוכלים בשר וחלב ביחד. חזיר הוא מאכל יומיומי בסין, והקפדתי תמיד לא לאכול אותו".
"אני זוכרת שכשהייתי בפנימייה, חברים שמו חזיר בקופסת האוכל שלי", היא מתארת. "הם חשבו שאם אני אוכל את זה, אני אמות. הם היו ילדים, ועשו את זה בצחוק. אחרי שאכלתי את זה, הרגשתי שעשיתי משהו לא טוב".
"ברבנות אמרו לי שאני צריכה לעבור גיור, כמו כל בני הקהילה. אחרי שלמדתי שנתיים במדרשה, הלכתי לבית דין ושאלו אותי שאלות ממש בסיסיות. זה קצת הכעיס אותי, כי בשלב הזה למדתי כבר גמרא ודברים הרבה יותר מתקדמים"
הייתה התייחסות בסביבתך למדינת ישראל ולציונות?
"תמיד שמענו על המדינה מאנשים שעלו לישראל, ויש גם ארגונים שמגיעים לסין ומתנדבים ללמד אנשים מהקהילה על יהדות".
נתקלת בגילויי אנטישמיות בסין?
"בגדול לא חוויתי את זה, אבל בדרך כלל לא הייתי מספרת לאנשים שאני יהודייה. רוב האנשים בסין בכלל לא יודעים מה זה יהודי. האמת היא שגם אני לא ידעתי עד הסוף מה זה אומר, שאני יהודייה. לפעמים ילדים היו צוחקים על זה שהמילה לתיאור של יהודי, ג'ו, נשמעת אותו דבר כמו המילה לחזיר. כשלמדתי באוניברסיטה בארה"ב דווקא ראיתי אנטישמיות, בקמפוס, בהפגנה נגד מדינת ישראל. קרה גם שאנשים בקמפוס שכנראה שונאים יהודים פירקו סוכה שהוקמה שם".
מהקיבוץ למדרשה
לאחר שנת לימודים באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל היא הרגישה שהיא צריכה לשנות כיוון. "בסוף השנה הרגשתי שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים שלי. חזרתי לסין כדי לחפש אפשרויות, ועדיין לא מצאתי את התשובה", לדבריה. "אמא שלי אמרה שחברה שלה סיפרה לה על תוכניות של התנדבות בישראל. התנדבתי בגן ילדים בקיבוץ עין גב, ליד הכינרת".
להתנדבות היא הגיעה דרך ארגון KPC (ראשי התיבות Kibbutz Volunteers Program Center), וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלה עם המדינה. התוכנית המקורית הייתה להתנדב בקיבוץ במשך שנה. "בהתחלה חשבתי שכל מדינת ישראל היא כמו קיבוץ", היא מגלה. "אהבתי את החיים שם, את השקט, את הפשטות. הייתי בסדר פסח בקיבוץ, ולפני שהייתי שם לא ידעתי שסדר פסח יכול להיות כל כך מעניין. אנשים מסורתיים מהקיבוץ היו מזמינים אותי הביתה לארוחות שבת ולבית הכנסת. זה עניין אותי ורציתי ללמוד יותר על המסורת היהודית".
בהתחלה למדה במדרשת נשמת בירושלים, ובהמשך במדרשת בארות בת עין. באותה תקופה נכחה גם סמוך לפיגוע בצומת גוש עציון. "זה היה מקום קצת חסידי, היפי, וזה לא כל כך התאים לי. אני הייתי יותר עם הרגליים על הקרקע. אבל אהבתי את לימוד הגמרא והתנ"ך", היא מציינת. "אחרי כמה חודשים חזרתי לירושלים, ולמדתי במקביל שיעורים בנשמת ושיעורים במכון אורה".
"במדרשה לא המליצו לי להתגייס, חשבו שאפשר לעשות שירות לאומי במקום זה, אבל אני חושבת שחשוב שכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. ידעתי שאני יכולה להיות לוחמת טובה. חשוב לי לעשות משהו פיזי כדי להגן על המדינה"
הרבנות בישראל אינה מכירה ביהדותם של בני קהילת קאיפנג מסין, היות שהם קבעו את מוצאם היהודי לפי האב ולא לפי האם, ובעקבות חשד לנישואי תערובת. ווינדברג הייתה צריכה לעבור גיור, כדי להשלים את העלייה לארץ מתוקף חוק השבות. ארגון "שבי ישראל" סייע לה בתהליך העלייה. "ברבנות אמרו לי שאני צריכה לעבור גיור, כמו כל בני הקהילה. אחרי שלמדתי שנתיים במדרשה, הלכתי לבית דין ושאלו אותי שאלות ממש בסיסיות. זה קצת הכעיס אותי, כי בשלב הזה למדתי כבר גמרא ודברים הרבה יותר מתקדמים. היה לי קל לדבר עם כל הדיינים", היא מספרת.
בצבא היא שירתה תחילה ביחידת רוכב שמיים, אלא שהדרך שלה לא הייתה חלקה. "הייתי שנה במסלול רוכ"ש, אבל בגלל פציעה ברגל וגם בגלל העברית שלי, שעדיין לא הייתה מספיק טובה, העבירו אותי למקום אחר. כשהחלמתי מהפציעה ברגל ביקשתי לחזור ללוחמה. אחרי חמישה חודשים, הצלחתי לעבור תפקיד לגדוד 402 בתותחנים", היא אומרת.
בחברה הדתית יש קולות רבים שמתנגדים לשירות נשים בצבא, בוודאי בתפקידי לחימה. רבנים לא תומכים בזה.
"במדרשה לא המליצו לי להתגייס, חשבו שאפשר לעשות שירות לאומי במקום זה, אבל אני חושבת שחשוב שכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. ידעתי שאני יכולה להיות לוחמת טובה. חשוב לי לעשות משהו פיזי כדי להגן על המדינה".
עד לא מזמן היא תפסה קו ביו"ש, ובכך סגרה מעגל. הודות לשירות הצבאי, עכשיו היא כבר דוברת עברית שוטפת. בחודש הבא אמא שלה צפויה לבקר בפעם הראשונה בישראל, והן ייפגשו אחרי שנתיים שבהן לא התראו.
מבחינת אביגיל, שיבת ציון היא לא רק סיסמה. "בסופו של דבר מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי", היא מסכמת, "אני חושבת שההחלטה לחזור לארץ ולדת זו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי. פה אני יודעת בדיוק מה הדרך שלי".
