"מילים אלו נכתבות ביד רועדת ובלב כבד": כך פותחת ד"ר תהילה אליצור את המכתב הפתוח שכתבה "לאחיותינו החרדיות", מכתב שרץ בימים האחרונים ברשתות החברתיות ובקבוצות וואטסאפ רבות. מכתב העוסק בסוגית השוויון בנטל השירות ביחס לבני החברה החרדית – נושא שהיום, בעיצומם של ימי מלחמה, כואב וצורב מתמיד. אליצור, אם לחמישה וסבתא לנכדה, שבני משפחתה נמצאים כעת בשירות מילואים פעיל בצפון ובדרום – כולל בן זוגה שהוקפץ למילואים בדרום כרופא – מרגישה לדבריה כי השתיקה בנושא הפכה לקשה מנשוא. וכך היא כותבת:
"אני יודעת שרבות מכן כואבות איתנו את כאב השכול והנופלים לאורך השנים ובעיקר בימים הקשים מאז שמחת תורה. ראינו בחודשים האחרונים את מאמצי העזרה והסולידריות של נשים חרדיות במגוון דרכי סיוע למשפחות המפונים ומשפחות החללים. אנו יודעות שרבות מכן מתפללות לשלום החיילים, לרפואת הפצועים ולשובם של החטופים. אנו מודעות גם לכך שאתן, ככלל החברה החרדית, מייחסות חשיבות רבה ללימוד תורה ורואות בו ערך עליון ואף סיוע בשמירה על עם ישראל. אבל דבר מכל אלה לא יכול לבוא במקום גיוס לצה"ל (ההדגשה במקור). זו החובה היהודית, המוסרית והאזרחית של כל מי שחפץ לחיות כאן. אי קיומה היא הבחנה בין דם לדם. המציאות הזאת לא נסבלת יותר".
6 צפייה בגלריה
בחורי ישיבה חרדים בירושלים. "שום דבר לא יכול לבוא במקום גיוס לצה"ל"
(צילום: Nina Mikryukova / Shutterstock)
המכתב הפומבי פונה בצורה ישירה לאימהות החרדיות: "קראו לבניכן להתגייס לצה"ל. לרבים מילדינו לא מתאים להיות חיילים. לאיש מהם לא מתאים למות במלחמה. לאף אחת מאיתנו לא מתאים לשלוח ילד לסכן את נפשו. כולנו עושות כך כי אין אפשרות לחיות כאן ללא צבא, וכולנו ערבים זה לזה: לא ייתכן שאחרים יסתכנו ויסכנו את ילדיהם בעבורי, ואני וילדיי לא נסתכן בעבורם. דמי לא אדום מדמם".
"חשבתי שהזוועות שעברנו יגרמו לכל הפחות למאות בחורים מהלב של הישיבות החרדיות, מטובי הלומדים, לצאת בימים שאחרי שבעה באוקטובר ללשכת הגיוס גם ללא ברכת הרבנים. אני מצדיעה לאלה שעשו את זה, אבל הם מעטים מאוד"
רשימת החותמות על המכתב, בהן מספר מכובד של נשות הלכה, פעילות חברתיות בחברה הדתית-לאומית ובחברה החילונית, כבר הגיעה למאות, ולאליצור אין בינתיים כוונות לעצור: "אני כל הזמן צריכה לעדכן אותה ואני לא עומדת בקצב. כל הזמן מצטרפות עוד. פעלתי בספונטניות באופן אישי, אין לי מטה או משהו כזה, אין לי גם מושג מה אעשה כשהמסמך יקרוס כי יהיו בו יותר מדי חתימות. יש מישהי מקסימה שעוזרת לי, שבן הזוג שלה נמצא בעזה".
"כחברה היא נעדרת"
בעת שפניתי לד"ר תהילה אליצור, מרצה לתלמוד ולספרות הלכה באוניברסיטת בר-אילן ובתי המדרש הדר והראל בירושלים ופעילה חברתית בשלל סוגיות, בבקשה להתראיין על היוזמה האחרונה שלה, היא שיתפה אותי כי היא נמצאת בהר הרצל באזכרה המשפחתית.
6 צפייה בגלריה
משפחה חרדית. "אני חושבת שיש סיכוי גדול שדברים ישתנו דווקא באמצעות נשים"
(צילום: Moshe Einhorn / Shutterstock)
"הוא היה האח הגדול של אבא שלי, אברהם יהודה אורבך, קצין בתותחנים שלחם במלחמת ששת הימים ונפל כמה חודשים לאחר מכן במהלך תרגיל", היא מספרת. "הוא נקבר בהר הרצל ביום שישי, לקראת שבת פרשת ויחי, בדיוק לפני 56 שנים. סבא שלי, פרופסור אפרים אלימלך אורבך, דמות מוכרת וידועה בעולם מדעי היהדות, נשא על הקבר דברים קצרים ואני מצטטת אותם: 'היית איש אמת ומעולם לא אמרת שקר. ומאחר שהיית איש אמת גם אני אומר דבר אמת'. שם, בתוך הדברים הקצרים והכואבים שהוא נשא, הוא אמר את המשפט הבא: 'אתה למדת תורה לא פחות מכל אלה שחיים כאן בזכות אנשים כמוך ומשתמטים משירות בצה"ל'. אני גדלתי ככה", היא מסכמת.
ד"ר תהילה אליצור"אני שואלת את עצמי: מה השתנה בשנים שעברו מאז? מלחמת יום כיפור, לבנון, הראשונה והשנייה, צוק איתן ועכשיו לראות את שורות הקברים הטריות והאיומות מאז שבעה באוקטובר", היא ממשיכה בכאב. "אני יודעת שבמהלך השנים נעשו מאמצים חשובים מאוד לגיוס חרדים כמו פתיחת מסגרת הנח"ל החרדי שהפך בהמשך לנצח יהודה. הן כולן יוזמות חשובות מאוד, אבל התמונה הגדולה לא השתנתה. לצד דוד שלי קבורים חיילים מכל חלקי העם, ויש קבוצה אחת שבתור קבוצה היא נעדרת, גם אם יש לה נציגים בודדים. כחברה היא נעדרת. אנחנו לא רואים אותם שם, גם לא בימי הזיכרון.
"שמעתי הרבה פעמים שצריך סבלנות, שיש תהליכים שמתרחשים לאט, שלימודי ליבה, לימודים במכללות והשתלבות בתעסוקה יעשו את השינוי גם פה, אבל זה לא קורה. להפך, כמעט הגענו לעיגון של הפטור הזה בחוק יסוד. ואז הגיעה שבת שמחת תורה, ואם מישהו היה צריך תזכורת לכך שאנחנו נמצאים פה במלחמת קיום, הוא קיבל אותה. אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לחשוב שאנחנו לא נמצאים כאן במלחמת מצווה, ואני לא מכירה שום אפשרות אחרת לקרוא את ההלכה לגבי מלחמת מצווה חוץ מלקום ולהשתתף בה".
לפי ההלכה – זאת מלחמת מצווה
אליצור, שהיא גם חלק מפורום רבני ארגון "בית הלל" ובאה מהציבור הדתי-לאומי, חשה אכזבה מהציבור החרדי: "חשבתי שהזוועות שעברנו יגרמו לכל הפחות למאות בחורים מהלב של הישיבות החרדיות, מטובי הלומדים, לצאת בימים שאחרי שבעה באוקטובר ללשכת הגיוס גם ללא ברכת הרבנים. אני מצדיעה לאלה שעשו את זה, אבל הם מעטים מאוד".
איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שההנהגה החרדית יודעת היטב מה הדרישה של התורה וההלכה. אני מעדיפה לא לומר מה אני חושבת שהם חושבים עלינו, ככלל החברה הישראלית, בכך שהם מאפשרים את המשך המצב הקיים. אבל אני חושבת שיש פער בין ההנהגה הפוליטית והרבנית ובין השטח. אני חושבת שרבים מהחרדים מצטערים וכואבים מול השורות החדשות בהר הרצל. יותר מדי שנים התקבל פה שלא מדברים איתם על זה. אני לא דיברתי על זה. הייתי בקבוצות מנהיגות וכאלה, ואני מודה שהיה טאבו כזה של פיל לבן שלא מדברים עליו עם החרדים, וזה הגיוס. אני חושבת שזה מה שצריך לעשות עכשיו, ולכן המכתב.
"אני מוכנה לדבר עם כל רב, פוליטיקאי ועסקן, לעמוד מולו ולשמוע ממנו למה הדם של הילדים שלנו, התלמידים שלנו, פחות אדום מהדם של ילדיהם. ואם הוא לא חושב שזה המצב, אז איך זה עולה בקנה אחד עם מה שקורה. אם כל מה שקרה לא היה מספיק כדי לשנות, אני לא חושבת שהם ידברו איתי או שיש לי יכולת לשנות את המצב באמצעות השיחה. אבל אם תהיה לי אפשרות לדבר עם האבות, ועוד יותר מכך האימהות, יכול לזוז משהו".
"מגיעות תגובות מנשים חרדיות ומגברים חרדים. אני חושבת שהן מגיעות בינתיים ממי שממילא עושים כבר צעדים להשתלבות ולמעורבות. הקולות שקיבלתי מהם עודדו אותי. אני מקווה שנצליח ליצור מפגשים בין אימהות של חיילים לאימהות חרדיות"
למה את פונה דווקא לנשים?
"אני חושבת שנשים חרדיות מעורבות יותר גם כי הן עובדות ומפרנסות. אני מכירה את ההיסטוריה היהודית ולאורך השנים נשים יהודיות, בהזדמנויות שונות וקשות, ידעו לקום ולעשות מעשים אמיצים וכואבים של מסירות נפש במקום שבו המנהיגים נכשלו. אני חושבת שיש סיכוי גדול שדברים ישתנו דווקא באמצעות נשים, ולכן אני פונה אליהן. אבל הפנייה שלי היא לכולם, גם לאבות ולבחורי ישיבה. הכנו פורמט של המכתב בקובץ מייל לטובת מי שאין לו טלפון חכם. אני קוראת לכולם להפיץ אותו – כל מי שמכירים אנשים בחברה החרדית. בלי להתלהם ולהתווכח, רק לתת לקרוא ולחשוב. מי שמעוניינת בשיח – אני מזמינה אותה ליצור איתנו קשר, ואנחנו נשמח בכך".
בינתיים היא כבר קיבלה תגובות ראשונות על היוזמה. "אחרי שסיימתי לכתוב את המכתב שלחתי אותו למספר אנשים להתייעצות. אחד מהם הוא יועץ תקשורת חרדי, והוא אמר בתגובה שהמכתב טוב אבל כדאי שאני אוריד משם את ההתייחסות למוות, כי זה מעורר אנטגוניזם אצל נשים חרדיות. האמירה הזאת המחישה לי בדיוק מה אני הולכת לעשות ואיך אני עושה את זה", היא אומרת.
זה בדיוק לב העניין, זאת הזמנה לנטל דמים. למה שאימהות בכלל יסכימו לזה?
"כתבתי שהדברים נכתבים בלב כואב וביד רועדת בדיוק בגלל זה. שאלו אותי, למה יד רועדת? את בטוחה. התשובה היא כי באמת יש אצלי שינוי. את הדברים שאני אומרת אמרתי בכל מיני אירועים שונים, אבל את הצעד של לבוא ולבקש בצורה גלויה וישירה מאימהות: 'תפעלו לגיוס הילדים שלכן', לא עשיתי. אמרתי לעצמי: איך את יכולה לבקש דבר כזה, כשאת מבינה את המשמעות? אני מרגישה שעכשיו גם המחסום הזה נפרץ, וכן, אני מבקשת את זה מתוקף העובדה שכולנו עושות את זה. רק מהתוקף הזה".
אבל יגידו לך: רגע, הציבור הדתי-לאומי שאת משתייכת אליו הסכים לכאורה לשתף פעולה עם הדבר הזה, לפחות הנציגות הפוליטית שלו בכנסת.
"אני הייתי יוצאת נגד זה בכל דרך אפשרית. אני לא מדברת על מפלגת הציונות הדתית כי אני לא חושבת שהיא משקפת את הלך הרוח של רוב הציונות הדתית".
6 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו נפגש עם מתגייסים מהציבור החרדי בבקו"ם. עדיין לא מספיק
(צילום: דוברות ראש הממשלה)
את מקבלת תגובות מנשים חרדיות?
"כן, מגיעות תגובות מנשים חרדיות ומגברים חרדים. אני חושבת שהן מגיעות בינתיים ממי שממילא עושים כבר צעדים להשתלבות ופועלים למעורבות. הקולות שקיבלתי מהם עודדו אותי. טופס החתימה על המסמך מכיל גם שאלה: 'האם תרצי להיות בשיח עם נשים חרדיות', וכמעט כולן אומרות שהן רוצות להיות בשיח כזה. גם מהצד החרדי יש התחלות של התארגנויות קבוצתיות לשיח כזה, ואני מקווה שנצליח ליצור מפגשים בין אימהות של חיילים לאימהות חרדיות.
"אני מראש אומרת שהשיחות יהיו קשות וכואבות, וידברו בהן על מסירות נפש ומחיר דמים, כי זאת המציאות שלנו. אני חושבת שזה יעזור. אני מאמינה באנשים וביכולת לשנות, אני מאמינה שרוב החרדים הם אנשי אמת ומוסר, גם אם לא אראה מחר בבוקר תורים בכניסה לבקו"ם. זה תהליך, אבל השלב הראשון הוא להיות מסוגלים לדבר על זה. אני מאמינה שיהיו אימהות אמיצות שיגבו את הילדים שלהן, בני תורה מלב הישיבות, לקום ולהתגייס, ויהיו אימהות שיעודדו את הבנות שלהן להתחתן עם בחורים כאלה. אני מאמינה שזה אפשרי".
מילים קשות שצריכות להיאמר
אליצור, תושבת גוש עציון במשך שנים ארוכות, מתגוררת כיום בירושלים. היא מרצה ומלמדת לאורך שנים במגוון מסגרות אקדמיות ומכינות תורניות ללימודי הלכה וגמרא. "יש לי חברות שאומרות לי: 'את לא יכולה לצפות לזה מנשים חרדיות, הן לא רגילות לדבר על הנושא וזה יפגע בשידוך של הילדים, והן מוחלשות גם ככה. זה לא הוגן להפיל את זה עליהן'. יש כל מיני אמירות כאלה", היא אומרת בנוגע למכתב שניסחה. "אמרו לי את זה חברות שלי ששולחות את הילדים שלהן לצבא. זה בעיניי בדיוק מה שצריך להשתנות. אני לא מוכנה להסתכל על נשים חרדיות או גברים חרדים בתור ילדים קטנים שצריך למסך להם את המציאות. המציאות שלנו קשה נורא. יש פה פיל לבן שהוא כבר לא לבן אלא אדום מרוב דם, ואני לא מוכנה יותר לא לדבר על זה איתם רק כי זה מעורר חששות".
אפשר לשמוע את הרעד בקולה כשהיא אומרת: "החיים שלנו קשים מנשוא. אני לא מבקשת פה מאף אחד לעשות את מה שאני לא עושה בעצמי, אני לא מבינה איך אפשר לומר שאמא חרדית לא יכולה כי 'זה יפגע בשידוך של הילד שלה', בזמן שיש כל כך הרבה חיילים שסיכויי הזוגיות שלהם ייפגעו כי הם ייפצעו או גרוע מכך. יש כל כך הרבה אלמנות צעירות. אז כן, יכול להיות שסיכויי השידוך ייפגעו, אבל לא יותר מהפגיעה של צעירים אחרים כרגע".
"עוד טענה ששמעתי הייתה שהמכתב פוגע במאמצים לאחדות בעם", היא מוסיפה. "לחברה שלי ששלחה את זה כתבו משהו בסגנון 'בוקר טוב ל-6 באוקטובר'. אני רוצה לומר שבמהלך השנה האחרונה פעלתי המון למען קידום האחדות בעם, חתירה להסכמות רחבות ומניעת קרע. אני לא רוצה לחזור לקרע שהיה כאן. האחריות היא על כל המחנות, וכל אחד יפעל במחנה שלו בנושא הזה, כדי לא לנהל ויכוחים באופן שבו ניהלנו. אבל הסיפור של גיוס חרדים לא שייך לנושא הזה. הוא סיפור אחר לגמרי. אי-אפשר לדבר על פגיעה באחדות במקום שבו אין אחדות".
לדבריה, "אין לי ברירה. אני חייבת להגיד מילים שאני יודעת שהן קשות אבל חייבים להגיד אותן. אומרים שאנחנו כולנו באותה סירה. זה נכון מבחינת האויבים שמבקשים את נפשנו, שם אין הבדל. הם רוצים להשמיד, להרוג, לחטוף ולאנוס. אבל בתוך הסירה הזאת יש קיר ברזל שמפריד בין חברה שמקיימת את חובת ההגנה מפני האויב הזה ומסכנת את ילדיה ובין חברה שמקבלת ודורשת את ההגנה הזאת לעצמה בלי להשתתף בה. הלוואי שיכולתי להגיד דברים אחרים. מי שמדבר על אחדות צריך לדבר גם על זה שאין אחדות. הלוואי שנגיע לימים אחרים של אחדות, סולידריות ושלום בהקשרים אחרים, אין דבר שאני מתפללת עליו בבוקר יותר מזה. אבל זה המצב כרגע וצריך להישיר אליו מבט".
"השוויון בנטל והדאגה מהדפיקה בדלת מתחילים כבר בחדר הלידה", היא מסכמת, "אנחנו צריכים לדבר על זה גם כדי לדעת אילו מחירים לא נסכים לשלם יותר לטובת בריתות פוליטיות. אני עומדת מאחורי הקול שאני משמיעה ומקווה שיהיה לו הד והוא יוביל לשינוי הכי חשוב שצריך להתרחש פה, בתוך שלל הדברים שלא יכולים להישאר אותו הדבר אחרי שבעה באוקטובר".
