מקריות, כפי שקורה לא מעט בסיפורים גדולים בהיסטוריה ובוודאי בתקופת השואה, היא שאפשרה לאחרונה לאתר עוד ועוד סיפורים על ילדים עם צרכים מיוחדים שנספו בשואה – ובעיקר על מי שדאג להם באותן שנים נוראות: סאלי ביין, "יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים".
לפני שלוש שנים גילה רוני האן מתל אביב, על אחת מאבני הנגף המפורסמות שברחבי אירופה לזכר קורבנות הנאציזם, את שם המשפחה של אימו. בעקבות מחקר ובדיקה שערך הוא גילה שהנס פריימן, השם שמופיע על האבן, הוא דודו – אחיה של אימו. הסיפור על אותו דוד לא עלה אף פעם בשיחות משפחתיות. הוא פנה לחברו, חוקר השואה רוני דותן, שיעזור לו לגלות את הפרטים על העבר. במלאכת מחשבת, ובעזרת חוקרים מישראל ומגרמניה, התגלה סיפור שמעולם לא נחשף – על סאלי ביין, שהקים מוסד לשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים, בתקופה שבה שלחו ילדים כאלה למנזרים או ל"בתי משוגעים".
ביין הקים לפני 100 שנה בבייליץ, עיירה סמוכה לברלין, את בית הספר המכיל הראשון. הוא האמין ביכולת של ילדים עם צרכים מיוחדים להשתלב בחברה, לימד אותם מקצוע ונתן להם בית. גם לאורך שנות המלחמה, ביין עשה כל שביכולתו כדי להציל את הילדים. הוא אפילו ויתר על ויזת ההגירה להודו שהייתה לו, לרעייתו ולבנותיו, כדי להישאר קרוב לילדים. הוא נשאר איתם עד הסוף המר – כאשר הוא והילדים נשלחו יחד מזרחה, למחנות ההשמדה.
"במשפחה שלי מעולם לא דיברו על הדברים האלו", מספר האן, "ידענו במעומעם שהיה לאמא אח שנספה בשואה. עכשיו אני מבין שהיא התביישה לספר לנו שדוד שלנו היה ילד עם מוגבלויות".
לימודי נגרות, תפירה – ועברית
בין המסמכים והכתבים שנחשפו בפני החוקר רוני דותן, ישנו אלבום תמונות מיוחד שמספר את סיפורו של בית הספר שהוקם לפני מלחמת העולם השנייה. הילדים במוסד, יהודים ברובם הגדול, הגיעו מכל אירופה וגם מארץ ישראל. סאלי ביין האמין שעליהם לרכוש מקצוע, וחרף המוגבלות להשתלב בחברה ולהיות במקום שבו כולם נמצאים. הוא הכשיר אותם למקצועות כמו נגרות, טבחות ותפירה, וגם לימד אותם עברית. בעקבות הממצאים, עוד ועוד בני משפחה מישראל ומהעולם מגלים פתאום שהיו להם קרובים בין "הילדים של סאלי ביין".
מנוח קליימן היה ילד עם צרכים מיוחדים נשלח מישראל, אז עדיין פלשתינה, לבית הספר של סאלי ביין. אחיינו, שי קוקוי, מספר: "יום אחד רוני דותן צלצל אליי ושאל אותי אם אני מכיר את מלכה קליימן. זו סבתי שנפטרה. קבענו להיפגש, והוא סיפר לי שהיה ילד בבית הספר המיוחד שקראו לו מנוח קליימן. לא האמנתי. יחד גילינו שהילד הזה היה בעצם אח של אמא שלי. היא מעולם לא סיפרה לנו עליו, ובכלל חשבנו שהייתה בת יחידה. אמא שלי כנראה התביישה או לא ידעה איך לספר. מתברר שבשלב כלשהו הוא חזר לארץ עקב בעיות כלכליות. במהלך הגילוי מצאנו גם את הקבר שלו בהר הזיתים".
גם נורית היא בין הישראלים שהיה להם קרוב משפחה במוסד המיוחד של סאלי ביין: דודתה, הטה. אימה של נורית עלתה לארץ ב-1938 – אבל סבתה נותרה בגרמניה כדי להישאר קרובה לבתה השנייה, הטה, שהתמודדה עם מוגבלות שכלית והייתה בין ילדי סאלי ביין. בסופו של דבר היא נספתה יחד איתה בשואה.
"כל השנים לא ידעתי דבר מלבד שהייתה לי דודה שנספתה בשואה, וכך שאר בני המשפחה", מעידה נורית. רק אחרי שאימה, אחותה של הטה, נפטרה ב-2010, גילו בני המשפחה את הפאזל המשפחתי – בזכות עשרות מכתבים שנשמרו בשידה ("לא היה בכלל מצב לחטט בהם בזמן שהייתה בחיים"), כולל העובדה שדודתם נשארה בגרמניה בגלל המוגבלות השכלית ההתפתחותית שלה.
"סבתא שלי נשארה שם, מסורה לבתה החלשה, בידיעה שאמא שלי פה בארץ, חזקה", היא אומרת. "היא נשארה גם בשל העובדה שהטה לא קיבלה ויזה לפלשתינה, כמו שאר האנשים שלא הוגדרו 'יעילים'". סבתה של נורית, ששמעה על פינוי הילדים מהמוסד בידי הנאצים, הגיעה לשם כדי ללוות את בתה. היא לא ידעה אז שיחד איתם היא נשלחת אל מותה.
"מורשת של שילוב ויצירת הזדמנויות"
לאורך כל שנות המלחמה ניסה סאלי ביין להפעיל את מלוא קשריו וכוחו כדי להציל את ילדי המוסד. הם עברו יחד תקופות קשות של קור וחוסר במזון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המצב החמיר, והתמיכה במוסדות היהודיים פסקה. הוא לא התייאש, וכתב עשרות מכתבים ביום לשלטונות הנאציים בבקשה לסייע לו – ללא הועיל. בשנת 1942 נכנסו הנאצים למוסד, פינו את הילדים ושלחו אותם מזרחה. ביין, כאמור, נסע יחד איתם, ונספה איתם במחנות.
"בכל נתיב חקירה שפתחנו, נדהמנו מהגילויים – ואנחנו ממשיכים לגלות עוד ועוד משפחות שלא סיפרו ולא שיתפו, והיום סוגרים את הסיפור המשפחתי", אומר דותן. אשת החינוך והיזמת החברתית עדי אלטשולר, מייסדת תנועת "כנפיים של קרמבו" ומיזם "זיכרון בסלון", נחשפה לסיפור ואמרה: "סאלי ביין הקים למעשה את בית הספר המכיל הראשון, בלי שידע שזה מה שיקרה 100 שנה מאוחר יותר במדינת ישראל שעליה חלמו. הסיפור שלו הוא המורשת שלנו, של שילוב ויצירת הזדמנויות לכל ילד וילדה, כך שיוכלו להרגיש חלק מהחברה שלנו".
לציון יום השואה הבינלאומי, לאחרונה הוקרן לראשונה בסינמטק הסרט התיעודי "הילדים של סאלי ביין", בבימויו של דן וולמן, שחושף את סיפורו המיוחד של ביין ואת המורשת שהשאיר אחריו – מורשת של קבלת האחר, דאגה לילדים המיוחדים ומתן כלים להשתלבות בחברה. הסרט, בהפקת המחלקה לישראל והנצחת השואה בהסתדרות הציונית העולמית, צפוי להשתלב במערכי שיעור במערכת החינוך.
טובה דורפמן, סגנית יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר המחלקה לישראל והנצחת השואה, מספרת: "כששמענו על סיפורו של סאלי ביין הבנו מיד שיש כאן סיפור עוצמתי שמשלב בתוכו את כל הערכים החשובים שנשמרו גם בשואה, של חמלה אנושית, יכולת קבלת האחר ועזרה הדדית. אלה ערכים שנשמרו אז, ואנחנו חייבים להמשיך לשמור ולספר עליהם גם היום".
