בימים כתיקונם, יאיר אנסבכר מכהן כעמית במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, ובימי מלחמה אלו הוא לוחם מילואים ביחידת הלוט"ר ("חבר שלי ואני הקפצנו את עצמנו ליחידה כבר ביום שבו הכול התחיל, כשהבנו שמתרחש אירוע גדול בדרום", הוא מספר). בתחילת שיחתנו הוא שואל: "כאזרחית, איך המורל?"
כשאני שואלת אותו לפשר השאלה הוא משיב בלהט: "אני רוצה לדעת אם אני צודק בתחושה שלי, שיש עכשיו התרוממות ושיפור. בהתחלה היה הלם קשה מאוד, תודעתית ופסיכולוגית, ויצאנו משם. באתי עכשיו מהקריה וראיתי קריה מתפקדת באופן מלא ומצוין, קצינים מתפקדים שדואגים לכל פרט כמו סדר, משמעת, רס"ר שנוזף. צפיתי בטלוויזיה וראיתי דובר צה"ל מצוין ומקצוען. כל הדברים האלה הם סימן טוב, כי אלו דברים שבימי בלבול לא מתעסקים איתם. סימן שחזרנו לשליטה, מנהלים את העניינים וששים אלי קרב".
כשאני שואלת אותו על הציונות הדתית ועל מקומו בה, בימים אלו, הוא משיב בחוסר סבלנות: "אני יהודי דתי ויש לי את הקדוש ברוך הוא מעליי ובליבי, ואני מסרב מעכשיו ולנצח להיקרא באיזושהי הגדרה. מה זה באמת משנה? ב-7 באוקטובר מתה המגזריות הזו. אני ראיתי אותה מתה על הכביש. לא מעניין אותי אם בן אדם חילוני, חרדי או איש הציונות הדתית. יש עם אחד – עם יהודי – שכרגע נלחם על חירותו, וכל הפלגנות הזו והניסיונות לעשות פוליטיקה לא מעניינים אותי. פגשתי השבוע יהודים מכל המגזרים, ופגשתי ערבים ישראלים באבו גוש כשהלכתי לנחם את בני משפחת איברהים שבנם מאג'ד, בחור צעיר, נהרג מפגיעת רקטה על הבית שלהם".
בכל זאת, התחושה בימים הראשונים למלחמה הייתה שיש אמפתיה מצד הדתיים כלפי אנשי השמאל ואפילו חלק ממובילי המחאה, שבחרו בזמן אמת להיענות לצו 8 ולהתייצב. לדעתך, האם יש סוג של חרטה, מחשבה ש"אולי טעינו"?
"עצם המגזריות הזו היא טעות גדולה", משיב אנסבכר כמעט בכעס על עצם השאלה, "ברמה האישית, אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לחבר את העם הזה. הקמנו קמפיין גדול שנקרא 'אנשים אחים אנחנו' ואחר כך הקמנו את תנועת 'ההתחברות' שבאה כנגד תנועת ההיפרדות וכל מטרתה הייתה לצאת נגד המגזריות הזו, שהיא בעיניי השקר הכי גדול. מאחר שאני עוסק בביטחון לאומי, היה לי ברור שבמציאות כמו שאנחנו נמצאים בה, אם נראה חולשה ופירוד אנחנו נקרב עלינו סכנה ביטחונית לאומית גדולה".
על יאיר גולן הוא אומר בקול מפויס: "הוא אח שלי. הוא אחד שאיבד את דרכו בגלל הנושא הפוליטי וגם כתבתי לו את זה במכתב. כחוקר צבא, אני יודע בדיוק מיהו יאיר גולן, איזה קצין מצוין ולוחם מצוין הוא. הוא הוא אחד מטובי הלוחמים שלנו ואני אוהב אותו. לכן לא הופתעתי ממה שעשה. הוא מהגיבורים של עם ישראל. אנחנו התבלבלנו ונתנו לכל מיני יועצי תקשורת ויועצים פוליטיים, שרוצים תשומת לב, מנדטים ולייקים, לבלבל אותנו.
"בסופו של דבר, כשאתה נמצא תחת אש ומישהו מגיע לחילוץ לא ממש אכפת לך אם זה יאיר גולן או כל אחד אחר, העיקר שאתה מבין שהוא יהודי ואתה רוצה לחבק אותו ולנשק אותו. העיקר לא להיות בידיים של הרוצחים הרשעים האלה, שפשוט נכנסו והתחילו לירות לכל הכיוונים. ראיתי יהודים מתים שנרצחו על קידוש השם, יהודים מכל סוג ומכל מין. מה שצריך עכשיו זה לחבר את העם, שיהיה עם אחד ומאוחד. אנחנו לא צריכים פוליטיקה עכשיו".
לא זמן לוויכוחים
הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה", קורא גם הוא להניח בצד את הדיבורים על פוליטיקה: "שמעתי את הדברים שנאמרו אבל לרגע לא חשבתי שהחיבוקים ההדדיים יחזיקו מעמד. קיימתי הרבה מפגשי שיח מאז תחילת המלחמה, עם חילונים ודתיים ואנשים מכל המגזרים ברחבי הארץ, וניחמתי הרבה אבלים מאז תחילת המלחמה, ואני אומר: זה לא הזמן להתנצח. זה לא הזמן לומר לאן הולכים או מה יהיה. תניחו לזה קצת. עזבו עכשיו את הוויכוחים. לרגע אחד לא היה לי ספק שמובילי המחאה יבואו כשיקראו להם בצו 8. מי חשב שהם לא יבואו? היה לי ברור שהם יבואו למרות האמירות של חלקם".
לדעתך, עם פרוץ המלחמה, בציונות הדתית עסקו בשאלה "אולי טעינו? אולי התעסקנו בשטויות"?
"אני חושב שהקרע בחברה הישראלית הרבה יותר עמוק ממה שאנשים נוהגים לתאר. אני מחלק את השסע בחברה הישראלית לשני סוגים: הרציונלי והאמוציונלי. יש בעם היהודי משהו דפוק ובעייתי מאוד: הוא צריך אסונות ומשברים כדי להתאחד. זה במהות שלנו. אנחנו קידשנו את המשפט 'טוב למות בעד ארצנו' ולא כל כך מבינים את המשמעות של המשפט 'טוב לחיות יחד בארצנו'. בימים הראשונים היה כאן איום קיומי. תחושה של מוות. מתוך החוויה הזו הייתה מין תחושה שאנחנו חייבים להניח הכול בצד – ואני מדבר על שני הצדדים. ברגע שעובר הזמן, רואים שהאידיאולוגיה לא השתנתה. אומנם לא חזרנו לאותו המקום שהיינו בו לפני תחילת המלחמה, אבל אי-אפשר להתעלם משסע משמעותי כל כך המבוסס על ויכוח אידיאולוגי ולחשוב שהוא יימחק רק כי פרצה מלחמה".
תוך כדי הריאיון הוא מקריא מייל שנחת אצלו בתיבה לפני מספר ימים, עם סרטון. "'קיבוצי העוטף נותרו לבדם והם מפחדים מהמצב בעתיד אבל גם מהמדינה. הטרגדיה של התנועה הקיבוצית היא בלתי נתפסת. העדויות אינסופיות, משפחות שלמות חטופות, אלפי עקורים והבתים עצמם הרוסים ושרופים. באותו הזמן טוענים גורמים בתנועה הקיבוצית שהחל המאבק על היום שאחרי המלחמה. יש ניסיון של אנשי הציונות הדתית לספק להם פתרונות קבע הרחק מהעוטף כדי להעמיק את פרויקט השיקום לאנשי הגרעינים התורניים. מנכ"ל החמ"ל של התנועה הקיבוצית לא מוכן לשתוק. הוא יוצא במאבק'. את מבינה?" הוא אומר, "אנשי התנועה הקיבוצית אומרים: 'אה, אנחנו יודעים מה סמוטריץ' עושה עכשיו. הם יבנו לנו יישוב חדש של קרווילות' או לא יודע מה. עצם העובדה שברגעים כאלה נאמרים דברים כאלה – זה מזעזע אותי. עכשיו זה לא הזמן לדיבורים כאלה. עכשיו זה זמן לכאוב ולבכות, ואני לא מדבר על הלוחמים. עכשיו זה זמן לחבק, לאהוב, להסתכל לאנשים בעיניים. להושיט יד. עכשיו זה זמן של אנושיות, זה מה שאני מרגיש ובזה אני עוסק כל היום".
והקיטוב שהיה בינינו קודם – יישאר?
"ככל שיעבור הזמן האידיאולוגיות יחזרו למקום שהיו בו קודם. נחזור לוויכוח המהותי על מדינת ישראל ואיך שהיא תיראה. אני בטוח שהוויכוח לא יהיה כבר על הרפורמה המשפטית. זה מת, זה נגמר. אבל הוא יהיה על שאלות הרבה יותר יסודיות. דרך אגב, אם הציונות הדתית הייתה חכמה היא הייתה שותקת עכשיו, כי בכל המקומות שאני מבקר בהם עכשיו אצל מפונים, יש הבנה מעמיקה מאוד, בלי קשר לשאלה מה אני חושב, שהאידיאולוגיה השמאלית שלהם לא רלוונטית. אז עדיף שתשתקו ותיתנו להם להתפכח לבד. בלי קשר לעובדה שאני חושב שזה לא הזמן לנתח, לא הזמן להגיד לאן הולכים או מה יהיה. תניחו לזה קצת. עזבו עכשיו את הוויכוחים".
דמות מפתח בציונות הדתית מאחת המועצות הדתיות בארץ אומר בנוגע ל"חיבוקים" מצד המגזר: "שהשמאל לא יטעה ויראה בזה חולשה או נשיאת אחריות על אשמה שאיננה קיימת. להפך. האמירה הייתה: כל הכבוד על זה שלמרות המחאה ובניגוד להצהרות שיצאו מתוכם, ברגע האמת, הם התייצבו להגן על הבית – ושמו את הפלגנות של שמאל וימין בצד. אבל זה לא 'כל הכבוד על המחאה'. זה לא 'טעיתי ואני מודה באשמה'. זה רק אומר שבקרב הציבור הדתי, הציוני בעיקר, צבא המדינה הוא ערך עליון".
לדבריו, "גם מהימין וגם מהשמאל עלו מתחילת המלחמה קולות של 'התעסקנו בשטויות. בואו נתאחד'. דווקא באירוע דרמטי כזה של מלחמה המאיימת על תושבי המדינה כולה, מצפון ומדרום, הוויכוחים הללו נהפכו לזוטות. בימים אלו, בעיני מרבית העם ההתעסקות הזו במחאות, בוועדות חקירה, בעריפת ראשים ובקריאות להתפטר או לא להתפטר – משנית. ואני לא מדבר על התקשורת, שהרבה פעמים באה מתוך אג'נדה. המצב היום הוא שהאזרח הפשוט מבולבל, נבוך ומתוסכל: איך הצבא הכי חזק נתפס כך לא מוכן? אבל אלה רגשות ואמירות חוצות עמדות פוליטיות. רוב העם חשוף לזוועות המלחמה, והוא נחוש להילחם באויב של כולנו כדי להגן על הקיום שלנו, להגן על הבית ובמידה מסוימת, גם לנקום".
"גם מהימין וגם מהשמאל עלו מתחילת המלחמה קולות של 'התעסקנו בשטויות. בואו נתאחד'. דווקא באירוע דרמטי כזה של מלחמה המאיימת על תושבי המדינה כולה, מצפון ומדרום, הוויכוחים הללו נהפכו לזוטות"
"מתחילת המלחמה אני מסתובב ברחבי הארץ ושומע כיצד אלה שנמצאים על קו הגבול, בין אם הם שמאל או ימין, חושבים את אותו הדבר", הוא מציין. "גם יושבי הקיבוצים הכי שמאלניים שעל הגדר יאמרו: בנסיבות האלה, בואו נשים את הפוליטיקה בצד וניתן לצה"ל לעשות את מה שהוא יודע לעשות – למגר את חמאס לחלוטין ולנצח, כדי שהם יוכלו לחזור לבתיהם. אנחנו בימים של איחוד וחיזוק העם, לא עוסקים בפוליטיקה. ולמען הסר ספק, לאלה שעדיין שואלים, אני אומר: אין שום שבר בציונות הדתית".
