בשולי הרובע היהודי של פראג חבוי מוזיאון קטן בשם Speculum Alchemiae – "מראת האלכימיה". הסיור בו מוביל לתוך מרתף אפלולי שבו שוחזרה מעבדת אלכימאים ששירתה את קיסר אוסטרו-הונגריה רודולף השני, במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך הסיור רואים שלל אביקים וקדרות, צנצנות ותנורים – כל כלי העבודה שאיתם ניסו האלכימאים לייצר שיקויים לחיי נצח ולהפוך עופרת לזהב.
המדריכה מתארת את תולדות המעבדה, כשלפתע פתאום צץ שם מוכר: רבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג, שלדבריה היה בעליה של סדנת האלכימיה הזאת, ואולי אף יצר בה את הגולם המפורסם. האומנם?
הגותו של המהר"ל שילבה את תורת הסוד עם מדע, אסטרונומיה, קבלה יהודית ופילוסופיה יוונית – והאלכימיה, שעמדה בחזית הזרם המרכזי של המדע בתקופתו, שימשה במה הולמת לעיסוקיו. מסופר שכאשר הקיסר רודולף הזמין אותו לשיחה סודית בחצרו בעיר, השניים דנו בין השאר באלכימיה.
על הרקע הזה צמחה במאות ה-18 וה-19 אגדת הגולם מפראג, המייחסת למהר"ל את יצירתו של יצור מלאכותי העשוי עפר או חימר (חומר) שיגן על הקהילה היהודית מפרעות. על פי אחת הגרסאות הנפוצות של האגדה, עלילת דם הופצה נגד יהודי פראג, ובני הקהילה ביקשו את עזרת רבם. המהר"ל יצר גוף אנושי מבוץ והפיח בו חיים באמצעות האותיות העבריות "אמת" שחקק על מצחו. הגולם מילא את תפקידו נאמנה, ומדי שבוע לקראת כניסת השבת היה המהר"ל מוציא ממנו את רוח החיים כדי שלא יחלל את קדושת השבת.
יום שישי אחד שכח הרב "לכבות" את הגולם, ובשיא התפילות התפרץ הגולם לבית הכנסת אלטנוישול והחל מטלטל את קירות בית התפילה. הרב רדף אחרי יציר כפיו, ובפתח בית הכנסת השיג אותו ומחק את האות א' ממצחו. הגולם, שנותרה בו רק המילה "מת", קרס מיד והתפרק לחלקיו. שרידיו, מספרת האגדה, שמורים עד היום בעליית הגג של בית הכנסת.
לסיפור יש גרסאות רבות. בחלקן מילים אחרות משמשות כדי להפיח בגולם רוח חיים – למשל אותיות שם האל המפורש, שמותיו האחרים של אלוהים או שמו של האדם שיצר את הגולם. בגרסאות אחרות, מילת הכוח מוטמנת דווקא תחת לשונו של הגולם, בעורפו או במקום אחר בגוף העפר שלו. אך תמיד הכוח להפיח חיים בחומר דומם טמון במילה – באותיות העבריות ובמשמעותן.
מאדם הראשון ועד משפחת סימפסון
סיפורו של הגולם מפראג נטוע בתוך מסורת ארוכה שהחלה הרבה לפניו ונמשכת עד ימינו. מבחינות רבות הגולם הוא המשך ישיר של סיפור הבריאה התנ"כי, שבו אלוהים מפיח חיים באדם, "עפר מן האדמה", ומעשה הבריאה כולו נולד מהכוח הטמון במילה. רוב סיפורי הגולם בימי הביניים הציגו את יצירתו כביטוי לצדיקותו של היוצר. אבל עם התגברות הרדיפות של הקהילות היהודיות באירופה, השתנה הגולם בהדרגה למגינם של היהודים, השומר עליהם מפני מבקשי נפשם.
במאה ה-20 נטמעה דמותו של הגולם באוצר הדימויים העולמי. דמותו הופיעה ביצירות ספרות רבות, מחורחה לואיס בורחס ועד טרי פראצ'ט; נכתבו עליו אופרות ושירים; בסדרת הטלוויזיה "על טבעי", גולם שימש להגנה על היהודים מפני כת נאצית; "משפחת סימפסון" ו"היהודים באים" השתמשו בו לסאטירה, ודמותו הופיעה כמעט בכול מדיום אפשרי – מקומיקס ועד משחקי מחשב.
רוב הגרסאות המודרניות מבוססות על הסיפור הקאנוני של הגולם מפראג, אבל רבות מהן סוטות ממנו ומרחיבות אותו. גולם בימינו אינו חייב להיות אילם או מגושם כפי שהיה ברוב הסיפורים העממיים. הוא יכול להיות גיבור או רשע, כלי נשק אימתני ואפילו מאהב. לפעמים, הוא יכול להיות אפילו טכנולוגיה.
פס ייצור של גלמים
הרעיון פחות מופרך מכפי שהוא נשמע. הרי לא בכדי מוזיאון האלכימיה בפראג מתהדר בקשר שלו לרבי יהודה ליווא ואפילו לגולם – כמו הרב היהודי הנודע, גם האלכימיה נמצאת על הגבול בין מדע למיסטיקה, תחום טרום-מדעי שמשלב מחקר מדוקדק של הטבע עם חשיבה מאגית.
יתר על כן, הגולם הוא חלק משדה תרבותי רחב הכולל גם בני אדם מלאכותיים אחרים שטבעם טכנולוגי בעליל, ובהם הרובוט, הסייבורג והמפלצת של פרנקנשטיין. כולם זהים במהותם ומבטאים את התשוקה לברוא חיים, ורק האמצעים להשגתם שונים. ואם הגולם אינו שונה במהותו מהרובוט, מה מונע מאיתנו להקים פס ייצור של גלמים לשירותנו?
התשובה היא כמובן חוקי הטבע. המציאות שלנו היא מציאות של פיזיקה וכימיה, לא של אלכימיה, וככל הידוע לנו אין למילים כוח להנפיש חומר דומם. לא זו בלבד, אלא שאין בידינו תצפיות מהימנות שמאשרות את קיומו של גולם פעיל ואין תיאוריה מדעית שתסביר את האפשרות לקיומו של גולם בשר-ודם, או ליתר דיוק עפר-וכתב.
כדי לדמיין גולם מדעי עלינו לנקוט אחת משתי אסטרטגיות. ראשית, ביכולתנו לשער את קיומה של מציאות אחרת, הפועלת על פי חוקי טבע אחרים. לחלופין, ייתכן שקיימת דרך ליצור גולם במציאות שלנו, ועדיין לא פענחנו אותה.
תרמודינמיקה של מילים
הסופר האמריקני טד צ'יאנג בוחן ברבים מסיפוריו את השאלה "מה היה אילו". בסיפורו "72 אותיות", שפורסם בעברית באתר המדע הבדיוני והפנטזיה "בלי פאניקה" ובאוסף "סיפורי חייך ואחרים" (הוצאת אופוס, 2003), הוא תוהה מה היה אילו סיפור הגולם היה אמיתי. לשם כך הוא מתאר מציאות שפועלת על פי כללים שונים במקצת מאלה המוכרים לנו. אחד מההבדלים הללו הוא קיומו של מדע בשם נומנקלטורה, או תורת השמות, שמסביר איך להנפיש גופי חימר דוממים באמצעות שמות.
גיבור הסיפור הוא רוברט סטראטון, אומן נומנקלטורה צעיר ומבריק שפיתח דרך מהפכנית להשתמש בשמות. הפיתוח שלו עשוי לשנות את כל המבנה של תעשיית האוטומטונים – השם שניתן לגלמים כשהפכו למדע. בהדרגה הוא מגלה שתגליתו חשובה אף יותר ועומדת להניע שינוי חברתי מרחיק לכת, עם השלכות על עצם קיומו של המין האנושי.
הסיפור נפתח בתיאור תהליך ההכשרה של רוברט מנער סקרן לאומן מוסמך. ההתחלה, כמו פעמים רבות בהתפתחות החשיבה המדעית, היא בתצפית, ניסוי ובדיקה:
"הדבר שהסב לרוברט (הנער; ר"ש) את מרב ההנאה לא היה הפיסול עצמו, אלא מיפוי גבולות השֵׁם. הוא אהב לבחון כמה שינויים יוכל להקנות לגוף לפני שהשֵׁם לא יוכל להנפיש אותו יותר. כדי לקצר את זמן הפיסול, הוא כמעט ולא הוסיף פרטים קישוטיים. הוא עיצב את הגופים במידה המזערית הנחוצה לו כדי לבחון את השֵׁם.
בובה אחרת שלו התהלכה על ארבע רגליים... סוס חרסינה עתיר פרטים, אבל רוברט התעניין יותר בנסיונות שיוכל לעשות עם השם. השם הזה ציית לפקודות 'התחל' ו'עצור' וידע לעקוף מכשולים, ורוברט ניסה להחדיר אותו לגופים מעשה ידיו. אלא שדרישות הגוף של השם הזה היו מדוקדקות יותר, והוא מעולם לא הצליח ליצור גוף חימר שהשם יוכל להנפיש...
הוא חקר את השמות עצמם, מחפש אחר חלופות פשוטות שיבחינו בין גופים בעלי שתי רגליים לגופים בעלי ארבע רגליים, או כאלה שיניעו את הגוף לציית לפקודות פשוטות. אלא שהשמות נראו שונים לגמרי זה מזה; על כל פיסת גוויל נחקקו שבעים ושתיים אותיות עבריות אשר סודרו בשתים-עשרה שורות בנות שש אותיות כל אחת. עד כמה שיכול לראות, סדר האותיות היה אקראי לחלוטין".
(כל הציטוטים מהאתר "בלי פאניקה". תרגום: רני גרף)
8 צפייה בגלריה
הרובוט האנושי Ameca. הגולם הוא חלק משדה תרבותי רחב הכולל גם בני אדם מלאכותיים אחרים, שטבעם טכנולוגי בעליל
(צילום: AFP)
ההתנסות הלא-מיומנת הזאת מספיקה כדי להמחיש שלשימוש בשמות יש חוקים ברורים ועקביים. המילה הנכונה צריכה להתאים לבובה הנכונה כדי להפיק את התוצאה הרצויה. בלימודיו רוברט נחשף גם לתיאוריה העומדת מאחורי תורת השמות: ראשית התיאוריה המסורתית, שלפיה "כל הדברים הם השתקפויות של אלוהים, כך שכל השמות הם השתקפויות של השם האלוהי", ואחריה התיאוריה המדעית המודרנית, הבנויה מחוקים, ניבויים והסבר שממוקד בתיאור העולם המוחשי, לא המטפיזי:
"אומני הנומנקלטורה לא דיברו יותר במונחי אלוהים ושמות אלוהיים. במקום זאת דגלו כיום בקיומו של יקום לקסיקלי בנוסף ליקום הממשי, וכי האחדה של עֶצֶם עם שם תואם מאפשרת לממש את הפוטנציאל הטמון בשניהם".
לימודיו נבנים נדבך על נדבך – מהטקסטים הקבליים העתיקים של בעלי-השם היהודים שהניחו את היסודות למדע השמות, דרך חיבורי האלכימאים שהרחיבו את ההבנה הפילוסופית והמתמטית של התחום, ועד לחוקי תורת השמות המדעית:
"הוא למד כי כל שם היה שילוב של מספר מִצְרפים, אשר כל אחד מהם בא לתאר יכולת או מאפיין מסוים. מִצְרפים נוצרו באמצעות קיבוץ כל המילים המתארות את המאפיין המבוקש: מילים מקורבות ומילים נגזרות, משפות קיימות ונכחדות כאחד. באמצעות החלפה והמרה בררנית של אותיות ניתן היה לזקק מהמילים הללו את תמציתן המשותפת וזו היתה המצרף של אותו מאפיין. במקרים מסוימים, המִצְרפים יכלו לשמש בסיס לטריאנגוּלציה, שיטה שאפשרה להפיק מִצְרפים למאפיינים שלא תוארו באף שפה".
לבסוף מתברר אחד ההבדלים היסודיים בין העולם הסיפורי לעולמנו. במציאות המוכרת לנו, החוק השני של התרמודינמיקה מכתיב שכמות האנרגיה הזמינה במערכת סגורה יכולה רק לרדת, כך שאי-אפשר, למשל, לבצע עבודה בלי לאבד חום. אך לפי ההסבר של צ'יאנג, שמות יכולים להפוך את התהליך ולקלוט חום מהסביבה במקום לפלוט אותו – ליצור סדר במקום אי-סדר. כך גלמים מסוגלים לבצע עבודה בלי מקור אנרגיה פנימי.
ההסבר המדעי הושלם, והוא נראה שלם ועקבי גם אם אינו תואם את חוקי הטבע המוכרים לנו. צ'יאנג משרטט קו של התפתחות שמובילה מתורת הקבלה המיסטית, דרך האלכימיה, למדע מטריאליסטי מודרני. קל לדמיין את רבי ליווא מפראג, המהר"ל, כעמוד תווך במבנה היציב הזה, המחבר בין אגדת הגולם לטכנולוגיית האוטומטונים.
הגולם של עצמך
עבור סופר המדע הבדיוני דיוויד ברין, הגולם הוא בראש ובראשונה כלי עלילתי. על כן ספרו "אנשי הכבשן" מתמקד ביישומים של טכנולוגיית הפחת החיים בחומר דומם, ופחות נוגע במכניקה של המדע הזה ובתיאוריה שאמורה לאפשר אותו. כמו סופרי מדע בדיוני רבים, המדע שלו מורכב מנפנופי ידיים שנועדו להסתיר את העובדה שמה שהוא מספר סותר את המציאות.
8 צפייה בגלריה
ציור של המהר"ל והגולם מפראג. בגרסה הזו כתובות האותיות "גלם" על מצחו (הכוונה ל"גולם" בכתיב חסר)
בעתיד הלא-רחוק, מספר ברין, מצאו דרך ליצור כפילי חימר מתכלים של אדם ולטעון לתוכם את זיכרונותיו ואת אישיותו. הכפילים הללו מכונים גלמים, או כנלים (dittos), ותפקידם הוא לעשות במקומנו את מה שאיננו רוצים לעשות בעצמנו. עבודה קשה? שהגולם יעשה! התנסויות לא נעימות? כנ"ל. ספורט אקסטרים? שהכנל יקפוץ מהמטוס במקומי. אם ישרוד, אטען את זיכרונותיו כאילו חוויתי אותם בגופי. ויש גם כנלי שירות, כנלי מין ועוד כהנה וכהנה.
הגלמים נבדלים זה מזה בתכונותיהם ובכישוריהם, ולכל התמחות יש צבע גוף אחר. גולם זול לעבודות בית הוא ירוק, כנל איכותי אפור יכול לנהל במקומך עסקים, הגולם השחור נבון מאוד, וכן הלאה. האדם המקורי יכול לבחור אילו מתכונותיו להעביר לכל כנל ואילו כישורים להעניק לו. אחרי שהכנל יוצא מהכבשן הוא יתפקד יממה לכל היותר, ובסופה יתפורר. אם מילא תפקיד חשוב, בעליו הביולוגי המקורי יטען למוחו את זיכרונותיו. אם לא, ברוך שפטרנו. מעפר בא ולעפר ישוב.
גיבור הספר, החוקר הפרטי אלברט מוריס, הוא בין האנשים הבודדים שעוד עובדים למחייתם. נוסף על כך הוא ניחן ביכולת נדירה ליצור העתקים מדויקים במיוחד של עצמו. שני המאפיינים האלה מכניסים אותו לליבה של קנוניה מפותלת שבה מעורבים איל ההון השולט בייצור גלמים, המדען הבכיר שלו יוסיל מהרל (מחווה מתבקשת לסיפור הגולם מפראג), בתו ומאפיונר מסוכן, לפעמים בגופם הרגיל ולעיתים בדמות כנלים.
ברין מסתפק בהסברים חלקיים לטכנולוגיה העתידנית. החומר שממנו עשויים הכנלים הוא פולימר סינתטי כלשהו שאפשר לשלוט בתכונותיו הכימיות. העברת התודעה מהאדם לגולם ובחזרה נעשית באמצעות "גל עומד", מושג מדעי אמיתי שברין שינה את משמעותו כדי לתאר את ההתגלמות הפיזית של תמצית מהותו של אדם. יש בספר גם תיאורים של תהליכי הייצור של כנלים ושל התיאוריה שמאחוריהם, ברמה מספקת כדי לשכנע את הקוראים להשעות את אי-האמון ולהניח שמדובר במדע אמיתי.
כריכת הספר "אנשי הכבשן"צילום: הוצאת מודןברין משתמש באגדת הגולם כדי להעלות שאלות מוסריות וחברתיות על זהות, חירות ונפש. תפיסתו המטריאליסטית מייצגת את הנפש כישות פיזית המאוחסנת במוח וניתנת לשכפול ולהעתקה. בכך הוא מנתק את הנשמה ממהותה הדתית והופך אותה לחלק מכני מגוף האדם. אם לא די בכך, יכולת השכפול של הנפש הופכת אותה למרכיב חיוני לכלכלה, המבוססת על תכפילי אדם בני חלוף. איזו משמעות יש לנשמה אם אפשר לייצר אותה באמצעים מכניים?
לא רק הנשמה מאבדת את חשיבותה בעולם הזה, אלא גם האדם. הכנלים הם יצורים זניחים, שאפשר להקריב ללא ייסורי מצפון. התוצאה היא חברה מעמדית של אדונים ועבדים, המתחלקים בעצמם למעמדות בהתאם לצבעיהם ותפקידיהם.
סיפור הגולם, שהחל את דרכו בספרות האגדה כמבחן לצדיקותם של יוצרי האדם המלאכותי, והתגלגל לדמות מגינם של היהודים, עבר תהפוכות רבות במשך השנים. צ'יאנג וברין הפכו אותו ממיסטיקה למדע, במעין אלכימיה ספרותית יצירתית שבראה את הגולם מחדש בכוח החזק מכול – כוחה של המילה הכתובה.
