מה בין מוזיאון לנעליים מיניאטוריות ובין זיכרון השואה? עבור אופירה עזריאלי, שמחזיקה בביתה באבן יהודה מוזיאון ובו 2,400 נעליים קטנטנות, איסוף הנעליים הוא הרבה יותר מאשר תחביב. מבחינתה, המוזיאון הוא כלי להנצחת השואה, ולהמשך מורשתה של אימה הניצולה, צשה.
האם, שורדת אושוויץ, אמרה תמיד לבתה: "הנכס הכי חשוב שהיה לי בזמן השואה, הוא נעליים. כי רק אם היו לך נעליים, אפשר היה לשרוד את עבודות הפרך, את הטמפרטורה הקרה ואת צעדת המוות". כאשר הניצולה עמדה עם בתה באושוויץ מול ערימת הנעליים, וראתה בה נעליים אדומות, היא סיפרה בעצב איך הגיעה בנעליים אדומות למחנה, כי אמרו להם שנוסעים למחנה עבודה והיא קיוותה שבסוף יום העבודה אולי יהיו שם ריקודים.
כשצשה הפכה לאדם חופשי, כפיצוי על כפכפי העץ הפתוחים שבהם צעדה בשלג בצעדת המוות, היא קנתה לעצמה המון זוגות נעליים. כשנולדה לה בת היא קנתה גם לה שלל זוגות נעליים, וכך שתיהן הפכו למשוגעות לדבר.
"כל אובססיית הנעליים התחילה אצלי בעצם בגלל ערימת הנעליים הענקית באושוויץ, כי אמא תמיד סיפרה לי על ה'אין-נעליים' שהיו לה בשואה – ואני נשבעתי שלעולם, לבני משפחתי ולי, לא יהיה חסך בנעליים", מספרת עזריאלי. "כך המשיכה ה'שריטה', אספתי ואספתי נעליים קטנות, וכיום יש לי מוזיאון עם נעליים מכל העולם, מכל הסוגים ומכל מיני חומרים. כאשר אני מציגה את הנעליים במוזיאון – שחלקן עתיקות משווקים מרחבי תבל וחלקן בסגנון 'סקס והעיר הגדולה', עם עקבי סטילטו מיוחדים – תמיד, אבל תמיד, אני מזכירה ומדברת על הנעליים בשואה, כדי להנציח את הזיכרון".
עזריאלי מרצה על הנושא בארץ וגם בקהילות שונות ברחבי העולם. "נח קליגר, שורד השואה שהרצה וכתב על השואה ב'ידיעות אחרונות' למעלה מ-60 שנה, ביקש ממני לדבר על השואה כממשיכת דרכו", היא אומרת. "נח ואמא שלי, שנפטרו בהפרש של חודש, הם גיבורי השואה שלי והם ההשראה שלי. כיום, בזכותם, אני משמשת שופר של אלה שכבר לא יכולים לדבר ולספר".
