מתוך 900 התייצבו 370. זו הסטטיסטיקה של גיוס בחורי הישיבות במדינת ישראל שרק עתה קמה. 270 בחורים קיבלו פטור רפואי. 260 קיבלו פטור רוחני. השאר, בהוראת גדולי התורה, התגייסו להילחם על המדינה הצעירה במלחמת השחרור. הגיוס היה תוצאה של הסכם בין הישיבות בארץ ישראל ללשכות הגיוס: תלמידים מצטיינים ישוחררו, ומתכונת השירות תאפשר למגויסים בני הישיבות להמשיך ללמוד תורה במקביל לשירותם.
היה זה איש ההגנה לשעבר טוביה ביר שאסף את הצעירים החרדים, ונתן להם בית בגדוד בני הישיבות. עד כדי כך גדולה הייתה מסירותו של ביר, שהגדוד אפילו זכה להיקרא על שמו "גדוד טוביה". במשך שבעה חודשים עסקו תלמידי הישיבות בעבודות ביצורים בירושלים המופגזת, מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היה זמן לאמן אותם כיאות. הם לא אומנו בנשק, ולא נשלחו להילחם ממש, גם בגלל החשש שעולם התורה ייחרב אם הם ימצאו את מותם בקרב.
הם עבדו בין יום ליומיים בשבוע בביצורים, ובשאר הימים למדו תורה. העבודות נעשו על פי רוב בלילה, גם מסיבות של ביטחון, אבל גם מתוך רצון שלא להפריע לסדרי היום הקבועים בישיבות.
5 צפייה בגלריה
אגודת ישראל קוראת לחרדים להתייצב בלשכות הגיוס, תש"ח
(צילום: אוסף פבזנר, הספרייה הלאומית)
שבעה חודשים פעל הגדוד עד שפורק בסופו של דבר. רבים שיבחו את עבודתו, אבל רבים אחרים לעגו ל"קרביות" של עבודת הביצורים. רבים שיבחו את המוכנות להקריב את הנפש למען הגנת המולדת, אך גם היו שתהו האם עבודתם של חיילי גדוד טוביה באמת הצדיקה את ההפוגות בלימוד התורה. אבל מה עבר בראשם של התלמידים-חיילים עצמם? איך הם ראו את עבודתם? האם האמינו בצדקת דרכם?
כמו יחידות צבאיות רבות נוספות, גם בני טוביה הוציאו "ירחון" יחידתי. הם קראו לו "המבצר", שכן הביצורים היו מנת חלקם. בסך הכול הספיק הגדוד להוציא שתי חוברות כאלה. שתי חוברות ששוכפלו וחולקו בין חברי היחידה, כדי שיהיה להם מקום לקרוא, ללמוד אבל גם להתבטא.
שתי החוברות של "מבצר" נשמרו בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ובזכותן, יש לנו הזדמנות להבין מה עבר להם בראש, ולא פחות מכך בלב.
הדילמה בין הלימוד לשירות
כמו היום גם אז – החיילים בני הישיבות התחבטו בשאלת גיוסם. האם נכון להם לשרת בצבא? האם ראוי שתלמידי ישיבות יפסיקו ללמוד לטובת ביצור ירושלים?
בירחון "מבצר" השאלה הזו עולה על הדפוס ברשימתו של הכותב המזדהה שם בתור מ.ש. – "כך גלו חברי גדוד בני הישיבות את הכנות הטהורה של בן ישיבה. על אף הספקות, על אף השאלות המנסרות במוחו של כל בן ישיבה: אם בכלל זוהי חובתו? אם בכלל חייב הוא באיזה תפקיד שהוא במאמץ המלחמתי מלבד תפקידו הקבוע כבן ישיבה, שאינו פחות חיוני מאשר תפקיד מלחמתי אחר, וגם יותר מזה, אם בכלל מותר לו לעזוב אף לרגע את כותלי בית המדרש, את מבצרי הרוח של תורת ישראל שמגינה עלינו בכל דור?"
ועמוד אחר כך מגיעה התשובה: "זאת היא חובתו של כל יהודי בכלל, וחובתנו אנו בני הישיבות בפרט. אנו הממשיכים את שלשלת הזהב של חיי תורת ישראל, בפועל ובמעש, אנו המושכים את מרכבת העם הנמצאת במדרון שקצהו בעברי פי שחת אל פסגת הגאולה המקווה. אנו! זאת היא חובתנו העכשווית!"
5 צפייה בגלריה
אחד החיילים קרא "להביא את דבר ה' אל תוך מחנה הצבא הישראלי"
(צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)
עד כמה המתח הזה הוא מתח כמעט בלתי ניתן לגישור? לאורך כל הטקסטים ב"מבצר" מדגישים בני הישיבות כי למרות המשימה שקיבלו עתה, אין הם שוכחים לרגע את משימתם העיקרית – לימוד התורה. וכך נכתב ב"דבר המערכת" של הגיליון הראשון של "מבצר": "תפקידנו עד כה הוא עבודות הבִּצורים, ואכן לא דבר קל הוא, פעילות רבה ומסירות מוגברת נדרשים במילוי חובתנו זו, ולפרקים, אף הסתכנות במידה מרובה... אולם דווקא מתוך חשיבות וערך תפקידנו זה אל לנו לשכוח את העיקר, של תפקיד שיוטל עלינו אסור שבעטיו נבוא לידי התרשלות מתפקידנו העיקר, והוא לימוד וקיום מצוות התורה".
התשובה לדילמה איננה חד-משמעית. חלק מהכותבים ראו בשירות שליחות, ואפילו צעד נדרש בגאולת ישראל. חלק מהכותבים מסתפקים בכך שהם עושים מה שצריך לעשות בגלל כורח השעה. חלק עושים את שליחותם בעיקר מפני ש"הרבנים הורו זאת".
נסיים פרק זה בדברים המרגשים שכתב הכותב ששמו מרדכי תחת הכותרת "שמע ישראל", שרואה בשירות לא רק הכרח זמני, אלא שליחות אמיתית: "לומדי התורה, חובשי בית המדרש תופסי משוט בים התלמוד, שבט הכהונה של דורנו אשר נדבה רוחם לקחת חלק במלחמת שחרורנו, הם המה הכוהנים המשוחים והם המה אשר צריכים להביא את דבר ה' אל תוך מחנה הצבא הישראלי. אתם חיל ה', עליכם להשמיע את קולכם ברמה, להחזיר את האמונה הטהורה בנצח ישראל אשר לא יכזב, כי עיניכם הרואות את אשר עשה לנו בעומדנו מעטים בפני רבים, רבים בצבא ורבים בנשק, ויראנו את גדולותיו ונפלאותיו, עליכם להאיר באור תורתכם את לבבותיהם של חיילינו המוסרים את נפשם על קדושת העם והמולדת".
ומה הלאה?
במבחן התוצאה, לכאורה הפיילוט של גדוד טוביה נכשל. מאז האפיזודה הזו, הקולות שקראו לא לגיוס החרדים גברו על הקולות האחרים. גם עשרות שנים לאחר מכן, וגם בימינו אנו, הוויכוח על גיוס בני הישיבות חם וסוער. כמו אז.
אבל מצד שני, האם הוא באמת נכשל? במידה רבה הרעיונות של גדוד טוביה שימשו כבסיס גם לישיבות ההסדר וליחידות כמו "נצח יהודה" הפועלות כבר היום. ומי יודע? אולי הפיילוט של הגדוד יכול להיות מיושם בצורה כזו או אחרת גם בתוכניות עתידיות נוספות.
"אבא לא הבין את הרגע ההיסטורי בזמן אמת, הוא פשוט עשה מה שעשה כשליחות", מספר לנו קובי ביר, בנו של טוביה שהיה מפקד גדוד בני הישיבות. "אני חושב שעם קצת רצון טוב אפשר לפתור את הוויכוח הגדול על גיוס חרדים בדיוק במודל הזה. לקבוע אחוז מסוים של מצוינים, של עילויים, ולתת להם פטור, ולשאר למצוא את הפתרון שיתאים להם. אני מבין את החשש, אבל כמו עם גדוד טוביה, אפשר למצוא פתרונות. לא צריך לפחד מזה".
- לקריאה נוספת: משה ארנוולד, "החרדים במלחמת העצמאות"; אהרן קורנפלד, "ההסדרניקים של תש"ח". עוד על דמויות של חיילים וחיילות בספרות הישראלית, ולמה כמעט שאין ביטוי לחיילים דתיים בספרים, ידובר בפודקאסט לייב של הסכת הספרנים בשבוע הבא בספרייה הלאומית, עם ישי שריד
