היום השביעי והאחרון של חג הסוכות, שמתחיל הערב (יום ה'), ידוע בכינוי הושענא רבה. ביום זה נוהגים להרבות באמירות פיוטי הושענות (פיוטים שבהם מבקשים ישועה מהאל), ומכאן שמו, הושענא רבה (בארמית: הושענא רבא – הושענא הגדול).
בליל הושענא רבה נהוג ללמוד תורה ביתר שאת. רבים נוהגים להישאר ערים כל הלילה, ללכת לשיעורי תורה ולקרוא מתיקון ליל הושענא רבה, סדר לימוד ותפילות ייעודי למועד הזה. "המנהג הקדום היה לקרוא בספר דברים בבתי הכנסת, כמה פרשות מתוכו או את הספר כולו", מספר הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צֹהר. "ספר דברים הוא תמצות של התורה, והוא גם הספר שעומדים לסיים בשמחת תורה. זה גם הספר שהמלך היה קורא מתוכו אחת לשבע שנים לעיני הקהל, במסגרת מצוות הַקְהֵל, בסוכות שאחרי שנת שמיטה. כנראה מכל הסיבות האלה קוראים בספר דברים".
בליל הושענא רבה נהגו לקרוא גם בספר תהילים, המיוחס לדוד המלך – האושפיז (האורח) שלפי המסורת מתארח בסוכה ביום זה, כאחרון האושפיזין המופיעים בספר הזוהר. "אמירת ההושענות בסוכות, המנהג להקיף את בימת בית הכנסת שבע פעמים עם ארבעת המינים ומנהגים נוספים הם בעצם תרגום של עבודת בית המקדש לבית הכנסת", מציין הרב סתיו. "זה בעצם מראה כיצד עם ישראל התמודד עם החורבן. הקשר עם ה' לא פסק גם אחרי חורבן בית המקדש, ומה שלא הצלחנו לעשות בבית המקדש, אנחנו מבקשים לעשות באופן אחר בבית הכנסת ובקהילה".
לצד הלימוד והתפילה, הושענא רבה הפך למועד צבעוני בלוח השנה היהודי בזכות מנהגים שונים ומיוחדים שנקשרו אליו. נמנה כאן כמה מהם.
מנהג הצל השנוי במחלוקת
לפי הרעיון שמאחורי מנהג הצל (או מנהג הצללים), שפוסקים שונים כמו רבי משה איסרליש הסתייגו ממנו, אדם יכול לגלות בליל הושענא רבה אם ימלא את שנתו – כלומר, אם ימות בשנה הקרובה או יישאר בחיים. במסגרת המנהג, האדם יוצא למקום שמואר באור הירח, פושט את בגדיו ומסתכל בצל שלו שמשתקף בקרקע. אם בבואת הצל שלמה – זהו סימן שאותו אדם נחתם לחיים; ואם ראשו או איברים אחרים בגופו חסרים – הוא או קרוביו יינזקו.
"הרעיון הוא שאם אדם רואה את הצל במלואו, תהיה לו שנה מלאה, והוא יעבור את השנה בשלום. הייתה התנגדות מצד פוסקים למנהג הזה, יש כאלה שראו בו סוג של ניחוש שאסור לעשות", אומר הרב דוד סתיו.
"גם ספר הזוהר וגם האר"י הקדוש דנו במנהג הזה, אבל הוא לאו דווקא קבלי", אומר ד"ר רועי גולדשמידט, חוקר קבלה וחסידות מהאוניברסיטה הפתוחה. "המקור שלו הוא שתי סוגיות במסכת הוריות שמהם הדבר נלמד. כמובן המקובלים נתנו לזה משמעות ופיתחו את זה. ככל הנראה מדובר במנהג קדום שהיה קיים עוד לפני ספר הזוהר".
לדבריו, "הרעיון שבהושענא רבה נחתם הדין מופיע בתלמוד הירושלמי. מקובלים לקחו את הרעיון הזה ופיתחו אותו. הזוהר כותב שצלם האדם מורכב משני חלקים – רוחני ופיזי. בניגוד למשל לשדים, שחסר להם הצד של הגוף. ברגע שימיו של אדם ספורים, הוא מתחיל לאבד בעצם חלק מהצלם שלו, וכשהצלם אובד, גם הצל נעלם. רבי יעקב צמח כתב בשם רבי חיים ויטאל שזה קורה רק בשעה מסוימת ורק כשהאדם עירום, כי לבגדים יש צל משלהם. במילים אחרות: אל תנסו את זה בבית".
גם בתרבות הפופולרית מקובל שלשדים אין צל או השתקפות.
"נכון. זה מגיע מאותו עניין".
חיבוט הערבות: כסאח או נשיקה?
מנהג חיבוט הערבות מייצר בכל הושענא רבה מראה לא שגרתי: מתפללים אוחזים בידיהם אגודות של חמש ערבות וחובטים אותן מספר פעמים על הרצפה. "זה מנהג קדום מאוד, קדום בהרבה מהמנהגים האחרים, מימי הנביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי. חשוב לומר שיש במקורות כאלה שקראו ליום השביעי של סוכות 'יום חיבוט ערבה' או 'יום שביעי של ערבה', ככה הוא נקרא במקור. בבתי כנסת רבים מבקשים מהמתפללים לעשות את זה בחוץ, בגלל הלכלוך", אומר הרב סתיו.
המנהג הוא זכר למצוות הערבה בבית המקדש, שבה היו מעמידים ערבות ארוכות לצד המזבח, ויש לו משמעות סמלית: "הערבות מסמלות את הרשעים, כידוע, אלה שאין להם טעם ואין להם ריח – שאין להם תורה ואין להם מעשים טובים. יש כאן קריאת ניעור, לערבות, לצאת מהאדישות. מעבר לכל הדברים האלה, בעצם כל המסר שחג הסוכות מבקש להביע הוא שעם ישראל לא יכול בלי האתרוגים ולא יכול בלי הערבות. אנחנו תלויים זה בזה. בכל אדם יש 'בחינת ערבה', ואותה אנחנו מבקשים לחבוט קצת".
בקבלה קיבל המנהג משמעות שונה. ד"ר רועי גולדשמידט מספר כי "אצל האר"י, חיבוט הערבות הוא לא הכאה, אלא התכוננות לקראת החיבור בין ההופעה הזכרית של האלוהות, זעיר אנפין, ובין השכינה – ההופעה הנקבית של האלוהות, לפי הקבלה. לקראת חיבור בין האל הנסתר לאל שמתגלה בעולם, שמתרחש בשמחת תורה. התהליך הולך וצומח לאורך חגי תשרי, ובשיאו יש הופעה שלמה של המלכות, של הקדוש ברוך הוא, במציאות. זיווג מתחיל בנשיקה, ולערבה יש צורה של שפתיים. האר"י מסביר שהחבטות של הערבות בקרקע הן לא חבטות של כיסוח, אלא נשיקות. כמאמר הפסוק: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ'".
אז הערבות, שאין להן טעם וריח, מסמלות את החיבור בין האל העליון למציאות הממשית?
"הן מסמלות את עמי הארץ וגם את הדין, את מידת המלכות. דווקא במציאות הממשית צריכה להיות ההופעה של האלוהות. המציאות הממשית היא קשה ומסובכת, אבל היא המקום החשוב ביותר".
איחלתם כבר "פתקא טבא"?
מנהג מקובל בהושענא רבה הוא לאחל זה לזה "פתקא טבא" – פתק טוב (או ביידיש: "א גוט קוויטל"). "זה ביטוי עתיק יומין, שעניינו הוא שאומנם הדין נחתם בכיפור, אבל פסק הדין יוצא החוצה ביום הזה", מסביר הרב סתיו. "במושגים של היום, זה כמו שבית המשפט העליון החליט אבל עוד לא פרסם את גזר הדין. קריאת גזר הדין – זה ה'פתקא טבא'".
"בזוהר מופיע שהפתקים נמסרים למוציא לפועל. בפתקים כתוב גזר הדין של כל אדם", מוסיף ד"ר גולדשמידט. ובלשון הזוהר: "בליליא בתראה דחגא, דקא נפקן פתקין מבי מלכא", ובתרגום לעברית: "בלילה האחרון של החג (סוכות), יוצאים הפתקים מבית המלך".
מה הקשר לקרפלך?
כיאה למועד יהודי, להושענא רבה יש מאכל שמזוהה איתו, בעקבות המנהג לאכול אותו ביום זה: קרפלך – אותם כיסוני בצק ממולאים. "יש שלושה ימים בשנה שבהם נהגו לאכול קרפלך: פורים, ערב יום כיפור והושענא רבה. הרעיון הוא שהדין מכוסה באותם מועדים. אלה ימים של הסתר, שבהם ההופעה האלוקית היא בכיסוי, ולכן אוכלים את הבשר הטחון כשהוא מכוסה בבצק", מסכם הרב סתיו.
גולדשמידט מציע הסבר נוסף. "אצלנו בבית הסבירו שכאשר מכינים את הקרפלך עושים אותם קשורים מאחור כמו טורטליני, וזה מסמל שבימים אלו אין קטרוג על ישראל וידי הקטגור קשורות מאחורי גבו", הוא מספר.
