עד 7 באוקטובר 2023, רֶנָה אקשטיין הייתה מוקפת בחברים מהשמאל האמריקני שלא חיבבו את ישראל, בלשון המעטה. באותו יום מטלטל, בעיצומו של חג שמיני עצרת, היא הבינה שהם אינם חברי אמת. "נכנסתי לאינסטגרם וראיתי שכל החברים שלי כתבו פוסטים על פלסטינים שמתים, ולא ממש הבנתי את העניין. הרי ישראל היא זו שהותקפה", היא נזכרת. "בני הדודים שלי בישראל, שהם דתיים מאוד, נקראו להילחם ועלו על מדים בזמן החג והשבת – ואתם מדברים על הפלסטינים?"
רנה אקשטיין מספרת איך התנתקה מחבריה האנטי-ישראליים אחרי 7.10
"כל החברים ניסו להתקשר אליי ואמרתי שאני לא יכולה לענות, כי יש מלחמה בישראל עכשיו", היא מספרת. "לא היה להם אכפת בכלל, הם רק אמרו בהתלהבות: 'ראינו, זה מדהים' – ואז זה הכה בי. משהו כבה, וכל מה שחשבתי השתנה. פתאום לא האמנתי שאי פעם הייתי חברה של האנשים האלה. בסופו של דבר לא אכפת להם מחיי יהודים בכלל".
ההלם שלה מהאירועים ב-7 באוקטובר החל תגובת שרשרת שהובילה אותה להחלטה לעלות בקיץ לישראל בסיוע ארגון "נפש בנפש" ולהתגייס לצה"ל דרך תוכנית "צופים גרעין צבר". היא רוצה להיות לוחמת. "אני יודעת שפותחים עכשיו הרבה יחידות לבנות, כמו יהל"ם, וזה מעניין אותי", לדבריה. בשנה הראשונה היא תגור עם חיילים בודדים נוספים בקיבוץ רמת יוחנן. בהמשך היא רוצה לגור באזור תל אביב, לא רחוק מקרובי משפחתה שחיים בפתח תקווה.
מדהים לחשוב כמה רחוקה היא הייתה מהרצון להיות לוחמת בצה"ל, רק לפני פחות משנה. "אחרי התיכון התחברתי להרבה חברים מהשמאל. בישראל קוראים להם פרוגרסיביים, כאן קוראים להם שמאל. אפשר לקרוא להם ווק (Woke – הכינוי לתנועה חברתית בשמאל האמריקני ששמה לה כיעד לפעול למען מה שהיא מגדירה כצדק חברתי ושיפור מעמדן של קבוצות שונות בחברה, ש"מ)", היא אומרת, "אני מניחה שלא ממש הבנתי אז את כל רעיון ה-Woke. פשוט הייתי שמאלנית".
9 צפייה בגלריה
רנה אקשטיין. "הבנתי שהאנשים האלה מעולם לא היו באמת חברים שלי"
(צילום: Abby Ebrahimoff)
"כל החברים שלי לא אהבו את ישראל בכלל", היא נזכרת. "הרגשתי שאני לא באמת יכולה לדבר איתם אפילו על זה שאני יהודייה. אף פעם לא הזכרתי שיש לי משפחה בישראל, מעולם לא דיברתי על העובדה שההורים שלי ציוניים או שהם אוהבים את ישראל. הייתה תקופה ארוכה שבה אמא שלי לא רצתה לדבר בבית על ישראל, כי הייתי כל כך בשמאל, כל כך ווק, ומה שהרגשתי לגבי זה עשה אותה ממש עצבנית".
"האשימו אותי ב'תעמולה ציונית'"
אקשטיין בת ה-22 גרה בשכונת ריברדייל ברובע הברונקס בניו יורק, והחלה ללמוד בתוכנית אקדמית מקוונת של אוניברסיטת Western Governors שבסיסה ביוטה. המשפחה של רנה שומרת שבת, ולכן כשראתה את אמא שלה צופה בטלוויזיה בבוקר 7 באוקטובר, היא הבינה שקורה משהו חריג והחלה לעקוב בדאגה אחרי החדשות מישראל. "פרסמתי משהו באינסטגרם על כך שחמאס הוא ארגון טרור, ולאף אחד לא מגיע לחיות תחת ארגון טרור", היא מספרת. "בחור שהייתי חברה טובה שלו לפני המלחמה הגיב על זה: 'את יכולה למחוק את התעמולה הציונית הזו?' – ואני חשבתי: זה מטורף עד כדי כך, שאת מפרסמת משהו על זה שחמאס הוא ארגון טרור, והם מחשיבים את זה כ'תעמולה ציונית'. באיזה עולם?"
אירוע חמור במיוחד היא חוותה במסיבה שהשתתפה בה בסוף חודש דצמבר: "בזמן שניהלתי שם שיחה עם מישהו, בחור אחד בא מאחוריי, הצביע עליי ואמר: 'הבחורה הזו תומכת בצה"ל! היא אוהבת את ישראל'. הוא צעק את זה לכולם במסיבה, כאילו כדי שכולם יבואו ויתקפו אותי. הוא צעק: 'היא אוהבת רצח עם! היא תומכת בצה"ל! היא תומכת בישראל!' – ואז הוא הסתובב אליי סוף-סוף, והוא אמר: 'אני מקווה שתמותי, אני מקווה שהמשפחה שלך תמות ואני מקווה שישראל תישרף עד היסוד'".
וואו.
"כן, זה מה שהוא אמר לי בפּנים. הוא היה חבר קרוב שלי, היה אוכל ארוחות ערב בבית שלי עם המשפחה שלי. הוא היה חבר טוב מאוד".
9 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית בניו יורק. "בורות שהופכת לאנטישמיות"
(צילום: Eduardo Munoz / רויטרס)
הוא פלסטיני במקרה?
"לא. הוא מהקהילה השחורה. לפעמים הופכים את זה לעניין של גזע, כאילו הכול קשור לגזע, וזה לא באמת ככה. הייצוג של יהודים באמריקה הוא בעיקר של אשכנזים, אז הם רואים יהודים שנראים כמוני, אבל אנחנו יודעים שיש גם יהודים מזרחים למשל. אנשים לא מבינים מה המצב במזרח התיכון, הם מעולם לא היו שם. הם לא יודעים שהם טיפשים. זו בורות שהופכת לאנטישמיות, וכשנוצר שילוב כזה בין אנטישמיות לבורות, זה אפילו מסוכן יותר. חוץ מזה, רק כשזה מגיע ליהודים ולישראל כל כך אכפת להם. אנטישמיות היא הדרך היחידה להסביר את זה".
זה נשמע קשה, לנתק קשרים עם כל החברים האלה ביום אחד.
"זה היה קשה, אבל היה בזה גם משהו חזק כל כך. פתאום הבנתי: אם לא יכולתי איתם לדבר על זה שאני יהודייה ושיש לי משפחה בישראל, האנשים האלה מעולם לא היו באמת חברים שלי. זו לא הייתה חברות אמיתית. אז היו אנשים שהיה לי קשה לא לדבר איתם, אבל לגבי רובם רק חשבתי: אם לא אכפת לכם אם המשפחה שלי חיה או מתה, או שאתם מאחלים מוות לי ולמשפחתי, אני לא רוצה אתכם בחיי".
הוריה קיבלו בהבנה את החלטתה לעלות לבדה לארץ בחודש אוגוסט. "מאז שהייתי קטנה המשפחה שלי רצתה לעלות לארץ, ההורים שלי ציוניים מאוד, אבל זה פשוט לא קרה. עכשיו כשאני עולה, בתור הבת הבכורה מבין ארבעה, אני חושבת שיהיה להורים שלי קל יותר לעלות", היא אומרת. "כשהמלחמה פרצה, חשבתי: זה עכשיו או לעולם לא. אבא שלי תומך כל כך, הוא נוסע ברחבי ניו יורק עם דגל ישראל. ההורים שלו ניצולי שואה, והוא אומר שזה בדיוק מה שהם סיפרו על ההתחלה. ככה זה התחיל בגרמניה הנאצית, כשלא הרשו ליהודים בקמפוסים להיכנס לכיתות מסוימות".
9 צפייה בגלריה
חושבת שהאנטישמיות בשמאל האמריקני מסוכנת יותר מזו שבימין. רנה אקשטיין
(צילום: Kalil Justin)
אקשטיין סבורה שהסכנה הגדולה ביותר ליהודי ארצות הברית אורבת מהשמאל, שממנו ברחה: "יש אנטישמיות גם בשמאל וגם בימין. בימין זה ברור יותר, וכאשר זה ברור יותר, קל יותר להימנע מזה. אבל בשמאל זה פחות ברור, זה מוסתר יותר, ובסוף זה מה שיהרוג אותך".
"אני לא יכול להתעלם מהעם שלי"
בסוף השבוע השתתפה רנה לצד עשרות צעירים נוספים בסמינר של תנועת הצופים – גרעין צבר בניו יורק, שעסק בישראל, בציונות, בתרבות היהודית והישראלית, בצה"ל ובקיבוצים שבהם ייקלטו. אתמול (יום א') צעדה החבורה עם עוד מאות מחניכי תנועת הצופים במצעד התמיכה בישראל, Celebrate Israel Parade, שנערך בעיר בהשתתפות רבבות בני אדם.
בין הבחורים היהודים שמתכננים לעלות ארצה ולהתגייס במסגרת הגרעין נמנה גם אביתר גרשון, בן 24, שהחל לעסוק בתחום הפקות הסרטים. בשנה שעברה סיים לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ניו יורק (NYU). הוריו הם ישראלים שעברו לארצות הברית בשנת 1999, והוא נולד בשנת 2000 בדטרויט, מישיגן. כשהיה בן שש עברה המשפחה לבוסטון, והיום הוא חי בניו יורק, לקראת עלייתו לארץ.
9 צפייה בגלריה
אביתר גרשון. "לפני כל אינטראקציה עם אנשים צריך לחשוב אם הם 'בצד שלי'"
(באדיבות המצולם)
אביתר צפוי לעלות ארצה בתחילת אוגוסט ולהתגייס בנובמבר. הוא מעוניין להיות לוחם, ומכוון לצנחנים. יש לו עוד שלושה אחים צעירים, ולהוריו יש מחשבות על חזרה לישראל, אבל לא ברור אם יצטרפו אליו בהמשך כי יש להם עבודה ומחויבויות בארה"ב. "תמיד היה איזשהו קונפליקט בלב שלי ובראש שלי, משהו בנפש שפשוט פיצל אותי לשניים. בעצם יש לי שורשים בשני נופים שונים", הוא מסביר. "אחרי התיכון שקלתי לעבור לארץ ולהתגייס, אבל נמשכתי למה שקורה פה בארצות הברית, לחיים של אינדיבידואליזם עם אפשרות להתמקד בלימודים ובאמנות".
המלחמה גרמה לו לראות דברים בצורה אחרת. "בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר הגעתי לבר בשכונה שלי שהייתי מבקר בו כל הזמן. הלכתי לשם עם כל החבר'ה לכבוד יום הולדת של חבר, ופתאום בבר אני רואה שהכול בפנים מכוסה בדגלי פלסטין. לא הכרתי שם מישהו פלסטיני, הברמן היה מאירלנד", הוא נזכר. "אלה אנשים שלא מכירים בדיוק את מה שקורה במזרח התיכון, אז לא תיארתי לעצמי שייקחו צד כל כך מהר. בבית הספר לאמנויות על שם טיש ב-NYU הכרתי הרבה שמאלנים אמריקאים, הרבה מהחברים שלי והאמנים שאני עובד איתם הם ליברליים, ובנושא הזה של ישראל הרבה מהחברים שלי לשעבר לקחו צד ואימצו נרטיב מעוות מאוד".
לדבריו, "את חלקם הצלחתי לשמור כחברים ולהסביר להם את הצד שלי, שאני חי איתו כל החיים. הרגשתי אנטישמיות ואנטי-ציונות בעבר, פה ושם, היו אפילו הפגנות פרו-פלסטיניות בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה ב-2019, אבל עכשיו זה הפך למשהו מקיף כל כך. כבר לא כל כך נוח בשבילי להיות בניו יורק. אני פה בקהילה שאני לא מרגיש מקובל בה. לפני כל אינטראקציה עם אנשים צריך לחשוב אם הם 'בצד שלי'. זה מוזר, כי אלה שלא נמצאים בצד שלי, בעצם בלב אני מרגיש שהם כן – אבל הם פשוט לא מבינים מה קורה".
"בינואר קיבלתי עבודה בבודפשט, בסדרת נטפליקס", הוא משחזר. "הייתי שם חודש וחוויתי דברים מדהימים. זו הייתה חברת הפקה ממש מקצועית. הכרתי קצת את הבמאי ואת הצלם, שאלה הדברים שאני הכי מעוניין לעשות, והצלחתי לדמיין את עצמי במקום שאני רוצה להיות בו – כבמאי, כאמן. ברגע הזה חשבתי לעצמי אילו סיפורים חשוב לי לספר. חשבתי לעצמי שהדברים שחשובים לי רחוקים כל כך ממה שחוויתי בעולם הזה עד עכשיו – שאני צריך פשוט ללכת ולהיות מי שאני צריך להיות. רק אז אוכל לספר את הסיפורים שחשובים לי".
מהם הדברים שחשובים לך?
"דברים על זהות, על היהדות, על הישראליוּת, על המשפחה ועל התרבות, וגם על החוויה של לא להיות בדיוק בפנים. אני קצת מפוצל: אני אמריקאי, כי נולדתי פה, ואני גם ישראלי, כי נולדתי להורים ישראלים".
בטח יש כאלה שתוהים – אתה נמצא באחד המרכזים החשובים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, מה יש לך לחפש במדינה קטנה במזרח התיכון?
"כן. אחד מבני המשפחה שלי, שהיו לו טראומות מהצבא, חשב שאני אמן מדהים ושזה ממש יפריע לי בקריירה. סבא שלי מצד אמא אמר לי כל החיים: לך, תצליח, תעבוד על עצמך – ורק כשתהיה עשיר או מצליח, תעבור לארץ ותתרום. אני פשוט מרגיש שזו לא הדרך בשבילי. אני לא יכול רק לחשוב על עצמי ולהתעלם מהעם שלי. אני מרגיש שאני צריך לתת כמה שיותר".
היו בסביבתך כאלה שהביעו כלפיך אמפתיה אחרי 7 באוקטובר?
"ההורים שלי קיבלו עשרות הודעות מודאגות, ואני קיבלתי מעט מאוד. בין שלושה לחמישה אנשים כתבו לי, ומאז שניים מהם כבר לא בצד של ישראל. כנראה מישהו החליט לספר להם איזו היסטוריה מעוותת. נראה לי שאנחנו – מדינת ישראל והיהודים – נכשלנו בתקשורת, בהסברה. הצעירים בגילי, שגדלו על 'אשמה לבנה' וחושבים שהכול זה פריווילגיות ודיכוי, פשוט לא מבינים את המצב. אפילו נוצרים שהם קצת דתיים, וקראו תנ"ך – הרבה מהם לא מבינים דברים מורכבים שלא נכנסים למסגרת שבה הם מבינים את העולם. איכשהו התקשורת הצליחה לעוות להם את התמונה. אני בטוח שזה יעבור ושאפשר לתקן את זה".
בעוד שנה תצטרף אליו ארוסתו קאי, לאחר שתשלים את המחויבויות האקדמיות שלה. היא אינה יהודייה, נכון להיום: "היא רוצה מאוד להתגייר, אבל זה תהליך. יכול להיות שנתחתן מחוץ לישראל". הם מתכננים לגור בחיפה.
לצווארו הוא עונד את דסקית החטופים. "בהתחלה הלכתי איתה בתוך החולצה, אבל אחרי שביקרתי בארץ באפריל, החלטתי ללכת איתה בחוץ", הוא אומר. "אחרי שהמלחמה פרצה הרגשתי הרבה שנאה ברחוב, היה חשש אפילו ללכת עם מגן דוד. הביקור בארץ חיזק אותי, ומאז אני הולך עם זה מחוץ לחולצה. נראה לי שהרבה אנשים לא מזהים מה זה בכלל, אז אני לא דואג".
"היו כאלה שרצו להכיר את הצד שלנו"
גם מאיה קהן, בת 22 מהעיר אטלנטה בג'ורג'יה, תעלה לארץ ותתגייס במסגרת תוכנית "צופים גרעין צבר". רק לפני מספר שבועות היא סיימה תואר ראשון בכימיה וביולוגיה בג'ורג'יה טק – המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה. היא עומדת לעלות בסוף החודש וחושבת לפנות למסלול אקדמיזציה בצבא.
אמא שלה היא ישראלית שעברה בשנות ה-20 לחייה לארצות הברית, הכירה שם את אביה והקימה משפחה באטלנטה. ההורים של אביה עלו לארץ לפני כעשור. כמו אביתר, היא דוברת עברית מהבית, כך שהנחיתה שלה אמורה להיות רכה יותר. "ההורים שלי תמיד דיברו על האפשרות של עלייה, אבל אחי הצעיר (בן 20) ממש לא רוצה. כרגע הם לא חושבים על זה, אבל אולי בעתיד הם יצטרפו", היא מספרת.
היא חשבה לעלות לארץ עוד לפני המלחמה: "זה היה בתוכניות שלי, אבל מה שקרה חיזק אותי יותר בהחלטה הזו. כבר אחרי שסיימתי תיכון חשבתי לעלות לארץ ולהתגייס, אבל זה היה בתקופת הקורונה, ובאותו זמן לא היה לי אומץ לעשות את זה. בשנה האחרונה של הלימודים באוניברסיטה החלטתי ממש לעשות את זה ולהתגייס – ואז קרה 7 באוקטובר, והרגשתי בטוחה יותר בהחלטה".
הרגשת עוינות בקמפוס?
"בקמפוס שלי לרוב התלמידים לא ממש היה אכפת מהדברים האלה, זו אוניברסיטה של הנדסה ומחשבים, אבל יש ארגון של סטודנטים מוסלמים וארגון של סטודנטים שמאלנים, והם עשו הפגנות בקמפוס. זה גרם לסטודנטים היהודים להרגיש ממש לא בנוח. בכל שנה הארגונים היהודיים באוניברסיטה מארגנים עם התלמידים מסיבה לרגל יום העצמאות של ישראל, ועשינו את זה גם בשנה הזאת. הפגינו נגדנו באירוע שלנו עם שלטים – 'מהנהר לים', 'פרי פלסטיין', 'ג'נוסייד'. היה מקרה שבו מישהו הוריד לסטודנט את המזוזה במגורים. בהפגנות של הסטודנטים השמאלנים צעקו עלינו: 'תשתקו, ציונים'. אבל באוניברסיטאות אחרות המצב הרבה יותר גרוע".
בשנה החולפת היא הייתה נשיאה סטודנטית בחב"ד – אשת קשר שאחראית על ארגון אירועים לסטודנטים מטעם חב"ד בקמפוס ועל הקשר עם הסטודנטים היהודים. "אנשים הכירו אותי כמנהיגה יהודייה בקמפוס. פגשתי מנהיגים מהארגון המוסלמי, והם קראו לי ולחברה שלי 'תומכות ג'נוסייד'. בהתחלה זה קצת מפחיד, אבל מתרגלים. המטרה החשובה ביותר שלי הייתה לתמוך בסטודנטים היהודים", היא מסכמת. "עבדתי גם עם ארגון הלל, ארגון הסטודנטים היהודים מהצד החילוני יותר".
במה התמקדה הפעילות שלך בקמפוס?
"כמה ימים אחרי 7 באוקטובר ארגנו טקס לתמיכה בישראל ולהתייחדות עם זיכרון הנרצחים והחללים. החלטתי שכמה ימים בכל שבוע נקים שולחן, נמכור חלות ונאסוף כסף לאיחוד הצלה בישראל. הדוכן גם היה מקום לסטודנטים יהודים, להראות שאנחנו פה ויש להם תמיכה. הבאנו גם עמדת תפילין, צדקה, קריאת שמע – שאנשים יתחברו לזהות היהודית שלהם, ולא יסתירו אותה".
הייתה מחשבה שאולי עדיף להוריד את הראש ולהחביא סממנים יהודיים?
"כן, בשבילי היה טבעי לפחד, אבל ממש חשוב שנהיה חזקים. כל זה קרה בזמן שאנחנו אמורים להיות סטודנטים, ללמוד ולעשות מבחנים. היה קשה לשלב בין המשימות, אבל בשבילי זה היה ממש חשוב".
9 צפייה בגלריה
מכרו חלות ואספו תרומות. קהן וחבריה בדוכן למען ישראל
(צילום: Georgia Tech Chabad on Campus)
הצלחת לפעמים להטות אנשים לטובת ישראל?
"האמת שכן. הרבה סטודנטים לא הבינו מה קורה, דיברתי איתם וניסיתי לשכנע, להראות תמונה אמיתית על מה שקורה בישראל. היו הרבה שבאו עם הדעות שלהם כדי לנסות לשכנע אותי, ולא היו נעימים, אבל היו גם כאלה שרצו להכיר את הצד שלנו".
הדברים שחוותה, כאמור, רק חיזקו את ההחלטה להשאיר הכול מאחוריה ולהפוך לישראלית. "החוויה באוניברסיטה חידדה את התחושה שלי שאני חלק מעם אחר, יהודייה יותר מאמריקאית. הרגשתי שאני רוצה לחיות חיים שתורמים יותר לעם ישראל, לשרת בצבא, להקים משפחה ולעבוד בישראל", היא מסבירה. "אני מתחזקת בדת, והיום קרובה יותר לדת מההורים שלי. גם זה מחזק את ההחלטה, כי הרבה יותר קל להיות יהודי שמחובר לדת בישראל".
