בצורת אופנוע, צב או יהלום: האיש שבונה מצבות מיוחדות | קלוז אפ
(צילום: ירון שרון)
האם יש חיים לאחר המוות? על השאלה הזו התשובות חלוקות, אבל על השאלה "האם יש עבודה לאחר המוות" יש תשובה אחת: כן, והרבה. אחת המשימות החשובות שיש לאבלים אחרי פטירת יקירם היא בחירת המצבה. מי מכין אותה? מי מחליט מה כותבים עליה? האם אפשר לייצר איזו צורה שרוצים? את השאלות האלה הלכנו לברר עם איציק לגזיאל, קבלן מצבות שעובד בתחום כבר שלושה עשורים.
מצבה בצורת יהלום, מצבה עם דמות של צב ואפילו מצבה שכתוב עליה "לא להפריע בין 14:00 ל-16:00" – לגזיאל מעצב ומפסל מצבות כאלה ועוד אלפים באופן יומיומי, ולמרות העיסוק במוות הוא נהנה בעבודה שלו.
"עם כמה שזה לא נשמע ככה, זו עבודה שיש בה הרבה אמנות. זה פיסול באבן לכל דבר. מפסלים כמעט הכול, אפשר לייצר כל דבר מאבן", מספר לגזיאל. "זה מקצוע די שונה ולא סטנדרטי. הוא משלב בתוכו הרבה רגש, עם הצורך לדאוג למשפחות בזמנים הכי קשים, וגם לעבוד עם אבנים שאלה הדברים הכי קשים שאפשר".
"כשבא אליי לקוח בתקופה הכי קשה, וכשהוא יוצא ממני הוא חוזר אליי ואומר לי תודה – בשבילי זה אחד הדברים הכי חשובים", הוא אומר בהתרגשות. "אני חושב שיש בזה סיפוק, כשאתה עושה מצבה לבן אדם אתה מגשים לו איזשהו סוג של חלום או שאיפה. כי מצבה בעצם סוגרת מעגל של הנפטר".
העבודה הזו לא סטנדרטית, וגם הדרישות של הלקוחות לפעמים יוצאות מגבול הסטנדרט. "בדרך כלל יש כיתובים סטנדרטיים, מה שצריך להיות כתוב על מצבה. מעבר לזה למשפחות יש רצון לייחד את האיש היקר להם", מסביר לגזיאל. "יש לפעמים כיתובים שהם די שונים ומיוחדים, כמו למשל מישהו שפעם בא ואמר לי לכתוב על המצבה 'נא לא להפריע בין שתיים לארבע'. היה מדובר ברוקח שפשוט לא אהב שמפריעים לו בין שתיים לארבע והיה כועס על החבר'ה שהיו מרעישים לו מתחת לחלון, והילדים שלו רצו להנציח את זה".
גם בקשות למצבות בצורות מיוחדות הן דבר שלגזיאל נתקל בו לא מעט: "יש מישהו שבא ביקש שנעשה לו צב על המצבה, היה מישהו שעשינו לו תנשמת. ממש פיסלנו, גילפנו מאבן. עשינו מצבה בצורת יהלום לאיש שעסק ביהלומים. לא משעמם, תמיד יש דברים חדשים".
עסק משפחתי
את תחום המצבות והעיסוק במוות לגזיאל מכיר עוד כשהיה מגיע בתור ילד עם אביו לעבודה. עסק המצבות הוא עסק משפחתי בן עשרות שנים, ובשנים האחרונות לגזיאל ממשיך את דרכו של אביו.
"את התחום הזה אני מכיר אולי מגיל 10-9. היה לנו עסק לייצור מצבות ליד הבית, ואחרי בית הספר הייתי בא לאבא שלי, עוזר לו, מפריע לו קצת – ולאט-לאט לומדים את הכול", הוא נזכר. "אם זה לפסל, אם זה לחרוט אותיות, לעבוד באבן, לעבוד בחומרים. ממש הסתובבתי כילד בין מצבות בתי העלמין. עם השנים אתה גדל ולומד ומבין. בהתחלה, בתור ילד, אתה אפילו לא מבין מה אתה עושה. אתה עושה רק מה שאבא מבקש. עם הזמן אתה לומד את כל העבודה".
מה קורה כשצריך להכין מצבה לבן משפחה ואדם קרוב? איך מתמודדים עם זה?
"כשיש מוות במשפחה זה הרבה יותר קשה, זה הרבה יותר אישי. אתה מרגיש את הדברים בצורה הרבה יותר עוצמתית. זה נופל עליי, כי החברים אומרים 'תעשה אתה ותבחר אתה, אתה הכרת אותו. תגיד, מה הכי התאים לו?' ואז פתאום אתה מתחיל לחשוב איזה סוג בן אדם הוא היה, מה הוא אהב, מה אפיין אותו, מה ייחד אותו".
המשימה הקשה ביותר של לגזיאל הייתה לייצר מצבה לאביו שנפטר. "כשאבא שלי נפטר, זה היה אחד הדברים הכי קשים בשבילי. הוא היה זה שהקים את העסק ובנה אותו, אני באתי לפה בזכותו ובגללו. הוא רצה מאוד שאני אמשיך. כשהגיע הזמן והייתי צריך לעשות לו מצבה, אחרי שבמשך עשרות שנים הוא בנה מצבות לאלפי אנשים, זה היה פרויקט קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. אבל אני חושב שעשינו את זה בדרך נכונה ומקווה שכיבדנו אותו כמו שאפשר לכבד אותו".
אתה חושב על המוות?
"אני חושב על המוות לפעמים, ואני יודע שיום אחד זה יבוא, אבל משתדל לא לחשוב על זה ביום-יום".
אבל זה כל מה שקורה ביום-יום שלך.
"נכון, אבל זה די רחוק ממני. אני חושב שדווקא כשאני מסתכל על זה ורואה את המוות בעיניים כל יום, זה פחות מפחיד אותי. כי אני רואה את החיים, ורואה שזו דרך העולם. אין פה שום דרך אחרת. אלה החיים".
מה תרצה שיהיה כתוב על המצבה שלך?
"קודם כול אני רוצה לחיות עד גיל 120, אחר כך שיעשו מה שהם רוצים. אוהב את החיים".
