"זה שינה אותי באופן יסודי, ולא במובן השלילי אלא דווקא לחיוב. שאלו אותי בעבר פעמים רבות, האם את אמריקנית-יהודית או יהודית-אמריקנית? מה בא קודם? מאז 7 באוקטובר אני אדם אחר, במובן שהזהות היהודית שלי תפסה נפח הרבה יותר רחב. אני יושבת פה על הבמה כציונית גאה ויהודייה גאה, באופן הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני שקרה האסון" – המילים החדות הללו של שריל סנדברג, לשעבר בכירה במטא (פייסבוק), מבטאות שינוי עצום שחל בקרב יהודים רבים בעולם מאז מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023.
סנדברג אמרה את הדברים בשבוע שעבר בוועידת ה-GA, המפגש השנתי של קהילות יהדות צפון אמריקה, והיא ביטאה רגש שרבים מזדהים איתו בקהילות היהודיות מאז מתקפת הטרור ההיא של חמאס: דחף לחבר מחדש יהודים שהתנתקו לאורך השנים מהקהילה ולחזק את הזהות היהודית אצל רבים שמחפשים את הדרך פנימה – הן ליהדות והן לישראל. סנדברג עצמה הקדישה חודשים ארוכים ליצירת הסרט "זעקות ואז שתיקה", העוסק באלימות המינית של מחבלי חמאס.
בז'רגון המחקרי היהודים הללו מכונים "יהודי 8 באוקטובר": יהודים שהיו רחוקים מהיהדות ומישראל, ובעקבות המתקפה חשו לפתע שזה הרגע הנכון לחזור ולהתחבר מחדש לשורשים – באמצעות המוסדות היהודיים הוותיקים או באמצעים אחרים, אולי חדשניים יותר.
"7 באוקטובר גרם לקריסה של ישראל הרומנטית, הבלתי-מנוצחת, הכול-יכולה. הקריסה הזאת גרמה למחשבות עמוקות בקרב הקהילות היהודיות בעולם שהתמודדו עם הסוגיה מי זאת ישראל, האם היא כבר לא מי שחשבנו"
דור לסקר, סמנכ"ל עמותת "אתחלתא", העוסקת בין השאר בקשרי ישראל תפוצות, אומר כי "זה סיפור שהוא הרבה יותר גדול מישראל. 'יהודי 8 באוקטובר' לא אומר שהם מיד הופכים להיות אוהבי ישראל או חסידים של הפוליטיקה בארץ. הסיפור פה של יהודי ארה"ב הוא איך הם מתמודדים עם הזהות היהודית שלהם ואיך הם צריכים להעמיק את הבירור הפנימי שלהם. חלקם הגדול מביעים תמיכה בישראל, ומנגד יש להם את התחושה שיש מחיקה של החוויה והזהות היהודית ממקומות פומביים, אז כריאקציה הם מתחילים להתעמק בזהות היהודית שלהם. במובן הזה, ישראל היא עוד דרך להתעמק בזהות היהודית".
סילביו חוסקוביץ, ראש המחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית העולמית, מסביר כי "7 באוקטובר גרם לקריסה של אותה ישראל הרומנטית, הבלתי-מנוצחת, הכול-יכולה. הקריסה הזאת גרמה למחשבות עמוקות בקרב הקהילות היהודיות בעולם שהתמודדו עם הסוגיה מי זאת ישראל, האם היא כבר לא מי שחשבנו. במקביל לבירור הזה, הדבר המרכזי הוא ש-7 באוקטובר פתח חלון וגרם ללא מעט שינויים בתוך הקהילה היהודית".
מהם התהליכים שזיהיתם בתוך הקהילות?
"באופן גס אפשר לחלק את זה לשלוש קבוצות. יש יהודים שעוד לפני 7 באוקטובר היו מחוברים לישראל וליהדות, והם עוד יותר חיזקו את הקשרים. יש קבוצה נוספת של יהודים שהרגישו חלק מהעולם החופשי והנאור, שהתחברו לנושאים ליברליים כמו איכות הסביבה וזכויות אדם ועשו זאת מתוך יהדותם, אך הם קיבלו סטירה מצלצלת מכל הארגונים האלה. הם הרגישו פתאום שאין להם בית. זה בלט במיוחד בקמפוסים, שם פתאום מרבית היהודים הוצאו מחוץ למחנה.
"קבוצה נוספת היא של אלה שרוצים עכשיו להתחבר, אבל הארגונים היהודיים לא כל כך נותנים להם תשובות. סתם לתת תרומה לחיילים או להשתתף באירוע יהודי קלאסי כמו הפרשת חלה לא ממש מדבר אליהם, הם מחפשים משהו אחר, ולהם אנחנו צריכים לתת מענה. המוסדות היהודיים האלה מתנהלים כבר עשרות שנים באותם מודלים, ולא תמיד זה נותן מענה לצעירים שמחפשים להתחבר".
מה התפקיד של מדינת ישראל בנושא הזה?
"ישראל צריכה לסייע להם במסע ובבירור. רואים יותר ויותר קהילות אלטרנטיביות שרוצות רק נישה מסוימת של היהדות ומשהו אחר ממה שהמוסדות מציעים. הרבה צעירים רוצים לחזק את היהדות כתרבות ולא בהכרח להתחבר לצד הדתי או האמוני. לצד הטרגדיה של 7 באוקטובר יש פה הזדמנות שאסור לפספס".
הילה דרכלר, מנהלת המחלקה למפעלים ציוניים בהסתדרות הציונית, שהשתתפה במספר כנסים יהודיים בשבועות האחרונים בארה"ב, מתארת כי מקומה של ישראל בדיונים בארה"ב היה עמוק בלב השיח וכי יש יותר מתמיד הבנה שגורלנו קשור זה בזה. לדבריה, "אין ספק שבהתחלה היה הלם גדול והעוצמה של מה שקרה השפיעה מאוד על כל הקהילות היהודיות באשר הן. זה לא דומה למשהו שחווינו בעבר. עם הזמן, ככל שהמלחמה נמשכת והדברים משתנים וככל שיש פרסומים אחרים בעולם, ברשתות הזרות וכדומה, אנחנו מרגישים שיש אנשים שכבר מתחילים להתרחק שוב מישראל. מנגד, בכנסים ראיתי לא מעט צעירים וגם משתתפים שהעידו שאחרי 7 באוקטובר הם התחילו להיות חלק הרבה יותר פעיל בקהילה היהודית".
ישראל היא חלק מהשיח או גורם מפלג?
אחת הדילמות הכבדות ביחסים בין ישראל לתפוצות היא סביב השאלה מי בעצם מחליט על גבולות הגזרה של הקהילה, ומי מחליט מהם הנושאים שנכנסים לתוך "האוהל היהודי" ומה נשאר מחוץ לשיח. באחת מסדנאות העבודה שערכו אתחלתא יחד עם ההסתדרות הציונית, דובר רבות על כך שהאוהל היהודי צריך להיות רחב אבל לא פתוח ללא גבולות.
(החל מ-4:32 דקות: שריל סנדברג מדברת על זהותה היהודית והשפעת 7.10)
יהל פורת, מנהל היחידה ליהדות כתרבות בהסתדרות הציונית, מסביר כי "אוהל שהוא בלי גבולות – אתה לא יודע אף פעם מתי הוא מתחיל ואיפה הוא מסתיים, אבל הוא כן נגמר באיזשהו מקום ואתה צריך את הגבולות כדי להגיד אם אתה בפנים או בחוץ. זו נקודה משמעותית שהתחדדה מאוד ב-7 באוקטובר. הרצון והציפייה שלנו הם באמת להמשיך ולברר ביחד למה כולנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות בתוך האוהל ולמשוך אליו עוד אנשים, וביחד לייצר באמת משמעויות חדשות וזהותיות בקשר עם ישראל".
לסקר אומר כי בעבר "מרוב שניסו להפוך את האוהל לכמה שיותר פתוח וכמה שיותר מכיל, לא שרטטו את הגבולות, ואלה באמת שאלות שהממסד היהודי צריך להתמודד איתן ולתת להן תשובות טובות. למה ישראל צריכה להיות חלק מזה? כי בסופו של דבר, ואת זה לפעמים שוכחים, אחוזים עצומים מתוך יהדות ארצות הברית תומכים בישראל. זה המיינסטרים. ברור שיש גם קולות אחרים, רעשניים, והם יכולים להיות דומיננטיים בדמוגרפיה מסוימת, אבל לא יכול להיות שהמיעוט הזה יגדיר לממסד היהודי את גבולות האוהל. מחוץ לאוהל צריכים להישאר נושאים כמו אי הכרה בישראל, שיח על קולוניזציה או אפולוגטיקה לטרור. זה חייב להיות בחוץ".
4 צפייה בגלריה
הפגנה בניו יורק למען החטופים. שיתוף פעולה ישראלי-יהודי
(צילום: לירי אגמי, אמנון שמי, דני טננבאום)
אחת הסיבות להתרחקות של הדור היהודי הצעיר היא התפיסה שלו לגבי המוסדות היהודיים בתפוצות. חלקם מצטיירים כמיושנים ואינם מושכים את הצעירים להצטרף לפעילות. מנגד, יש בקרב הצעירים רצון להעמיק את הזהות היהודית ולהיות פעילים, ופורת מסביר כי הדרך לעשות זאת עוברת בכמה צירים. "אחת הדרכים היא להושיט יד ולהיות פתוחים לשיח – לשמוע ולהשמיע. דרך נוספת היא טקטיקה של מפגשים – אנחנו מקיימים מפגשים בכל מיני רמות סביב לוח החגים הישראלי והיהודי, ואנחנו מביאים באמת את הדרך שבה אנחנו חוגגים פה. לאו דווקא מתוך המקום האמוני, אלא את התכנים, הערכים, המסורות, המנהגים, הזיכרון פנימה של הקהילות. המפגש מעורר ומייצר חוויה, ואחריה באופן מתגלגל זה מעלה שאלות זהותיות".
זווית נוספת היא זו התרבותית. פורת מסביר: "אנחנו מנסים יחד עם הקהילות והאינדיבידואלים להמשיך ולייצר תוכן משמעותי שבו הם לוקחים אחריות על יהדותם בחייהם, מזווית שהיא יותר תרבותית. זה יכול לכלול את לוח החגים, טקסים וירטואליים, אירועי זיכרון וכן הלאה, למשל סביב שבעה באוקטובר, אבל לא רק. זה באמת מהלך מתגלגל, ארוך ומשתנה, וגם חייב להיות ספציפי מאוד בהתאמה לכל קהילה".
האם התרבות היהודית הזאת מצליחה לשלב בתוכה גם את ישראל? יש תחושה שלפעמים מנסים לברוח קצת מהנושא הזה בתפוצות.
"להפך. אנחנו מציבים בראש סדר הפעילות שלנו את מה שאנחנו קוראים לו 'יהדות ישראלית' ומסבירים שאנחנו פה בישראל עשינו כברת דרך. יש עשרות ומאות ארגונים מרשימים, מ'בינה' ועד 'רשות הרבים' ועוד ועוד, שיכולים להיות רלוונטיים מאוד לקהילות בתפוצות, וזאת נקודת חיבור מצוינת".
הפגנת תמיכה בישראל בכיכר טרפלגר בלונדון, בריטניה
(צילום: שגרירות ישראל בלונדון)
אחת הנקודות המורכבות בקהילות היהודיות בתפוצות היא החיבור שלהן עם הקהילה הישראלית שנמצאת במקום. לעיתים קרובות החיבור לא נעשה באופן אוטומטי, ויש למשל ריחוק לא קטן בין התרבות היהודית-האמריקנית לתרבות הישראלית. דרכלר אומרת כי גם בתחום הזה מורגש שינוי. "ראינו שמתחיל להיות יותר חיבור. יש יותר מעורבות של ישראלים ויהודים ביחד, כמו למשל בנושא המאבק לשחרור החטופים, שם שיתוף הפעולה בולט מאוד", היא מציינת. "רואים יותר נכונות של ישראלים להיות חלק מהמוסדות היהודיים ולקבל הרגשה של שייכות, שהייתה חסרה להם בעבר".
