שמחת תורה, כמו שמרמז שמו, אמור להיות חג שהשמחה משחקת בו תפקיד מרכזי. הוא מציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה בבתי הכנסת והתחלת מחזור חדש מבראשית, ונוהגים לקיים בו הקפות שכוללות שירים וריקודים. אלא שמאורעות שנת תשפ"ד הוסיפו לחג הזה משמעות אחרת לחלוטין, בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ושותפיו – הטבח הקשה ביותר שאירע ליהודים מאז השואה. כמו שכתב פעם רבי שלמה אבן גבירול, בשׁורה שנתנה לימים השראה למוזיקאי ערן צור: "כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי".
בקהילות יהודיות רבות ובפורומים דתיים שונים מתחבטים בשאלה איך נכון לחגוג, או שמא לציין, את שמחת תורה הקרוב. ארגון רבני צֹהר, למשל, פרסם חוברת המלצות לתפילות חגי תשרי בצל מלחמת חרבות ברזל, הנוגעת גם בשמחת תורה. בחוברת של מועצת רבני הארגון הדתי-לאומי הובאו שתי הצעות: האחת, להקדיש את אחת ההקפות לאירועי השנה, לדאוג שהיא תהיה "הקפה שקטה" שבה מקיפים את בימת בית הכנסת בדומייה, ולאחר מכן לשיר שירי נשמה מחזקים: לזכר הקורבנות, למען החטופים ולהצלחתם של חיילי צה"ל; האפשרות השנייה שצוינה בחוברת היא להקדיש את כל שבע ההקפות להיבטים שונים של המלחמה: הקפה למען החיילים, הקפה למען המשפחות השכולות, הקפה למען החטופים וכו'.
6 צפייה בגלריה
לשמור על המסורת או להתמקד באֵבֶל? הקפות שניות במוצאי שמחת תורה בתל אביב, 2022
(צילום: טל שחר)
הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה ופסיכולוג קליני בהכשרתו, פרסם לקראת חגי תשרי פוסט בפייסבוק שעסק בנושא. בין הצעותיו: להיות קשובים למשפחות השכולות בקהילה, אם יש כאלה; להתמקד בתכנון החג הקרוב, ולהמתין עם הדיון על האופן שבו נציין את החג בדורות הבאים; להתייעץ עם זקני הקהילה והציבור, ולשמוע איך חגגו בעבר על רקע צרות קודמות; ובכל מקרה, לדאוג לא לפצל את הקהילה.
"הייתי מתחיל בניסיון לנסח לעצמנו למה זו שאלה דרמטית כל כך", הוא אומר בשיחה עם ynet, "אני חושב שבראש ובראשונה, מאחר שזה חג שהמוקד שלו הוא ממש שמחה בצורה הכי פשוטה, ריקודים והקפות, ועם זאת, זה ממש עיצומו של יום – זה היארצייט, יום השנה לנפילתם ורציחתם של קרוב ל-1,200 איש, ולחטיפתם של מאות. כל יום הוא יום קשה וכל חג הוא אתגר, אבל לכאן מתנקזים גם חג השמחה המרכזי וגם יום הזיכרון".
הוא מדגיש שחשוב לשמוע את קולן של המשפחות השכולות בנושא: "אֵבֶל עובד במעגלים. לא דומה קהילה שיש בה משפחה שאיבדה בן ביום הזה ממש לקהילה שיש לה קצת יותר מרחק ממה שקרה. אני לא בטוח שהכול צריך להיקבע לפי מה שיאמרו המשפחה השכולות, אבל בוודאי שצריך לשמוע אותן. אסור להגיע למצב שבו ביום הזיכרון הראשון לנפילתו של אדם, משפחה תרגיש שאין לה מקום בקהילה שלה".
לרקוד עם חיילים מתים בלב
הרב עופרן מאמין שחשוב לתת מקום גם לשמירה על המסורת ועל השגרה, וגם לאבל על האסון הנורא. "יש אנשים שלא מבינים מה פתאום לרקוד, ויש כאלה שלא מבינים מה פתאום לא לרקוד. אלה שתי תנועות שקל מאוד להבין אותן מבחינה פסיכולוגית – לאחוז בזיכרון או לאחוז בשגרה", הוא מסביר. "אלה שתי תנועות הכרחיות לבריאות הנפש: לשמר את השגרה, אבל גם להנכיח את הזיכרון. הפסיכולוג שבי רוצה גם את זה וגם את זה".
6 צפייה בגלריה
הרב אילעאי עופרן. "הפסיכולוג שבי רוצה גם לשמר את השגרה וגם להנכיח את הזיכרון"
(צילום: רמי זרנגר)
ההבנה הזו גרמה לו להציע פתרונות ביניים: לצמצם את הריקודים או לקיים הקפות של שירים שקטים; לחגוג כרגיל בערב אך לערוך שינויים בבוקר (או להפך); לחלק תפקידים, כך שחלק מחברי הקהילה ירקדו וישמרו על גחלת המסורת הזו, ואחרים יתכנסו במקביל לזיכרון – בשיעור, באמירת תהילים, בשירים שקטים וכדומה.
הרב אילעאי עופרן: "את האמירה שאנחנו צריכים להיאחז במסורת שלנו אני מקבל, אבל יש טענה אחת שאני לא אוהב: האמירה שזה 'פרס לחמאס'. את זה אני לא יכול לשמוע. כל המבט הזה על אבל כאיזו חולשה שצריך להיפטר ממנה זו תפיסה שאני לא מוכן לקבל. זה שאנחנו עצובים על ילדינו – זה סוד כוחנו"
אחת האפשרויות היא התמקדות בשמיני עצרת, החג שחל בארץ באותו תאריך, כ"ב בתשרי (בארץ ישראל שמחת תורה ושמיני עצרת חלים באותו יום, ואילו בחו"ל החגים נפרדים ושמחת תורה חל למחרת שמיני עצרת, בכ"ג בתשרי). לצד תפילת הגשם, שמציינת את תחילת התקופה שבה מבקשים גשמים, בשמיני עצרת נהוג לומר בבתי הכנסת את תפילת "יזכור" – תפילת הזכרת נשמות, לזכרם ולעילוי נשמתם של הנפטרים. בבתי כנסת רבים נהוג שמי שהוריהם עדיין בחיים יוצאים החוצה בשלב הזה, ורק מי שהתייתמו נשארים בהזכרת הנשמות, אבל הרב עופרן קורא לציבור לא לצאת עוד ב"יזכור".
"אפשר להדפיס כרטיסיות ולחלק אותן, כך שכל אחד מהמתפללים יקבל ארבעה או חמישה שמות של חללים. כך קהילה של 300-200 איש תוכל להגיד 'יזכור' על כל הנופלים בטבח", הוא מציע. "בעיניי זה חזק, וזה מנהג שיכול גם ללוות אותנו הלאה, אפשר להמשיך אותו גם בשנים הבאות. עם זאת, אני מבין היטב שגם זה לא מתמודד עם הדיסוננס העצום בכל הקשור לריקודים".
6 צפייה בגלריה
הרס בקיבוץ בארי אחרי הטבח. "קהילה גדולה מספיק יכולה להגיד בתפילה 'יזכור' על כל החללים"
(צילום: גדי קבלו)
לדבריו, "את האמירה שאנחנו צריכים דווקא להיאחז במסורת שלנו אני מעריך ומקבל, אבל יש טענה אחת שאני לא אוהב ולא חושב שהיא יכולה לנהל אותנו: האמירה שזה 'פרס לחמאס'. את זה אני לא יכול לשמוע. אני לא מוכן שמחולל הזהות הדתית והרוחנית שלי יהיה יחיא סינוואר, לא לחיוב ולא לשלילה. בנקודה עמוקה יותר מזה, כל המבט הזה על אבל כאיזו חולשה שצריך להיפטר ממנה זו תפיסה שאני לא מוכן לקבל. זה שאנחנו עצובים על ילדינו – זה סוד כוחנו".
עופרן לא יוכל לראות מקרוב איך יציינו בקהילה שלו את שמחת תורה הפעם, בשל שירות המילואים שלו בגדוד חילוץ של פיקוד העורף: "גויסתי למילואים בשמחת תורה שעבר, ובשמחת תורה הזה אהיה שוב במילואים, אז אפילו לא אהיה בקהילה בחג".
אני לא רוקד כשעצוב
יש מי שסבורים שבחג הקרוב לא ראוי לחגוג בריקודים כלל. כך למשל סובר ניצן ליפשיץ, אביו של לביא ליפשיץ שנפל במלחמה. ליפשיץ הגיב על דבריו של הרב עופרן ברשת החברתית, והציע להעביר את ההקפות השמחות והריקודים לשבת בראשית, שבה קוראים בבתי הכנסת את הפרשה הראשונה בתורה. "לפני שפרסמתי את הפוסט, הרמתי טלפון לרב עופרן ואמרתי לו שאני הולך לחלוק על דבריו. דיברתי איתו לא כדי להסכים אלא כדי להחכים. הוא אמר לי: חשוב לי שתפרסם את דבריך. היה לי חשוב שזו לא תהיה התנצחות ראש בראש, זו מחלוקת לשם שמיים", הוא מבהיר.
ניצן ליפשיץ, שבנו לביא נפל במלחמה, כתב: "לרקוד בשמחת תורה, תוך כדי היארצייט הראשון של 1,200 איש, להתעלם מעשרות אלפי מפונים שגורשו מביתם, מחטופים ומשפחותיהם, זה כמו חרדי שלא עומד בצפירה, עלבון, יריקה, קשיות לב. רחל מבכה על בניה ואתם רוקדים ושרים?"
ליפשיץ כתב בין השאר: "אנו אומרים 'אב הרחמים' כל שבת על מאורעות שקרו ב-1096. אנו צמים וסוגרים בתי עינוגים על מאורעות מלפני 2000 שנה. ואז אני שואל את עצמי, מה נאמר לנו בשמחת תורה האחרון? דרככם ומעשיכם אינם רצויים. אתם חוגגים בדרך הלא נכונה; אתם במשבר חברתי שכמותו הרס את הבית השני (והיום, אחרי שנה, המשבר גדול מזה שהיה לפני שמחת תורה הקודם); שלום לא ישכון בארץ הזו בשנים הקרובות. על חרבנו נחיה; עשרות אלפים מפונים מביתם. זה יום אסונם; 101 מבנינו ובנותינו עדיין בשבי; כ-1,200 אזרחים, נשים וטף נהרגו, נשחטו, נשרפו, נחנקו ונאנסו. אז יש לנו יארצייט של 1,200 איש (לא כולל את אלו שנפלו מאז)... לא 1,200 זרים מלפני 2,000 שנה או 1,000 שנה. זו הבת של השכנים שלי. 50 מטר ממני. זו הבת של השכנים שגרים ברחוב של בית הכנסת".
6 צפייה בגלריה
ניצן ליפשיץ, אביו של סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל. "בחג הזה צריך לעצור, לא חגיגות אלא הרכנת ראש"
(צילום: עוז מועלם)
ליפשיץ המשיך וקבע כי "לרקוד בשמחת תורה, תוך כדי היארצייט הראשון של 1,200 איש, להתעלם מעשרות אלפי מפונים שגורשו מביתם, מחטופים ומשפחותיהם ביומם הנורא, זה כמו חרדי שלא עומד בצפירה, עלבון, יריקה, קשיות לב. רחל מבכה על בניה ואתם רוקדים ושרים? בחג הזה צריך לעצור, לא ארוחות גדולות, לא חגיגות. הרכנת ראש. צנעה".
האב השכול נתן מספר הצעות לציון החג בצורה שונה. "רוצים להקיף? נקיף: כל הקפה בשקט, קינה, הקראה של שמות חללי וחטופי אותו היום הנורא. נזדהה איתם. נכבד את הקדוש ברוך הוא, את המסר שלו כלפינו, ונגלה סולידריות עם בני עמנו, בטח בשנה הזו. בשנה הבאה נחשוב איך נכון להמשיך", ציין. "אני חושב שצריך לשמוח בתורה ולכן אני מציע שאם חשוב לנו לרקוד, נרקוד בשבת בראשית, או בזמן אחר (שמחת תורה הוא מנהג מאוחר). לא נבטל, אלא נעבור לדבר החדש, נעשה משהו אחר לקראת ההתחדשות של התורה, ברגע של התחדשות ולא ברגע של אובדן. בכל דור ודור יש שינוי במעגל החיים היהודי, ושמחת תורה הוא השינוי של דורנו".
ליפשיץ מספר שקיבל מספר הצעות נוספות לפתרונות. "הרב ידידיה לאו מהיישוב אלון אמר שאצלם מסיימים את כל התפילה ורק אחר כך עושים הקפות וקוראים בתורה, ואז אנשים יכולים ללכת אם הם לא רוצים להיות נוכחים בהקפות. זה מתכתב עם המנהג לקיים הקפות אחר הצהריים", הוא אומר ומסכם: "לאנשים שונים יש תחושות שונות. האמירה שלי היא רדיקלית, אבל בסוף אני חושב שהחלטה של קהילה לא יכולה להיות מנותקת מהאירוע הלאומי וממה שקרה לעם. בבית שלהם אנשים יכולים לעשות 'על האש' בחג, אם הם רוצים – אבל יש מרחב פרטי ויש מרחב ציבורי, ובמרחב הציבורי הקהילה צריכה להראות סולידריות".
לפעמים החגיגה נגמרת
מההיסטוריה היהודית אפשר ללמוד על האופן שבו חגגו את החגים, כולל שמחת תורה, בתקופות קשות בעבר – כשברקע רדיפות, פוגרומים וגזרות על היהודים. הדוגמאות המובהקות ביותר הן מהשואה.
6 צפייה בגלריה
חברי "חזית הנוער הציוני" חוגגים את שמחת תורה בגטו לודז'. חלק מהמצולמים שרדו ועלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה
(מתוך אוסף תצלומים מגטו לודז' של צלם הגטו מנדל גרוסמן ועוזרו אריה בן מנחם, באדיבות יד ושם)
לעיתים עצם המחשבה על שמחת החג עודדה יהודים במחנות. דוגמה לכך אפשר למצוא למשל בעדותו של ניצול השואה ישראל דוד נויוונר, שתיאר את עבודות הכפייה המפרכות בפלאשוב. בעדות המצויה במאגר העדויות של "גנזך קידוש השם" הוא תיאר איך פעם, כאשר נאלץ לסחוב אבנים כבדות, כמעט אזלו לו כוחותיו: "הרגשתי אפיסת כוחות, שאני ממש לא יכול יותר, אבל פתאום התחלתי להיזכר ולהתרגש, איך הייתי נוסע כל שנה לרבי מסאטמר להקפות. התחלתי להיזכר בהקפות של הרבי, איך שהרבי היה רוקד. כי הוא היה רץ, זה אי אפשר לתאר, זה לא כוח אנושי. הוא היה יכול לרוץ לילה שלם בלי הפסק, מסביב לבית המדרש עם ספר תורה ביד. נזכרתי בניגון שהוא היה שר בהקפות, וכמה הקפות, כל פעם ניגון אחר, ובזה הכוח, התחלתי לשיר – ושכחתי איפה אני נמצא... בזה הכוח התחלתי לרוץ, ורצתי ככה. בלי זה לא יכולתי בשום אופן לגמור (את העבודה)... הרגשתי שאני נמצא אצל הרבי".
הקפות שניות בכותל במוצאי שמחת תורה תשפ"ג, ארכיון
(צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי)
"יש גם סיפורים על האדמו"ר מפיאסצנה מגטו ורשה וכל מיני סיפורי שמחת תורה במחנות. אלה סיפורים מעוררי השראה, אבל לא הנחיות לרבים", אומר הרב אילעאי עופרן, "אנחנו לא יכולים להציע כתשתית קהילתית, כדוגמה איך העולם צריך להתנהל, את האופן שבו דמות חד-פעמית כמו הרב קלונימוס קלמיש שפירא התמודד בגטו ורשה. כדרכם של סיפורי חסידים, צריך ללמוד אותם אבל לא ממהרים ליישם אותם בחיים שלנו". ניצן ליפשיץ מוסיף: "בשואה לא היה אירוע ייחודי ספציפי שקרה בשמחת תורה. כאן מדובר ביום השנה לטבח".
הדיון על שמחת תורה תשפ"ה נמשך. יש להניח שכל קהילה תבחר בדרך שלה, ובכל קהילה יהיו קולות שמתנגדים למתווה שנבחר. השאלה שתישאר פתוחה גם אחרי החג הזה היא איך ייראה כ"ב בתשרי בשנים הבאות. כמה משקל יהיה לזיכרון הטבח, ועד כמה הריקודים והחגיגות יושפעו? מבחינתם של רבים, שמחת תורה הוכתם בדם, ויותר ויותר קהילות דתיות בישראל מבינות שהשמחה בו תתערבב מעתה והלאה עם כאב האובדן.
