את מרד גטו ורשה כולם מכירים כחלק אינטגרלי מזיכרון השואה והגבורה, סמל להתנגדות היהודית לנאצים. מה שפחות ידוע הוא שהמורדים בגטו בפולין לא היו הראשונים: קדם להם למשל מרד ניאסוויז' (ניסבייז'), המרד החמוש הראשון מסוגו בגטאות, שאותו הוביל מפקד יהודי דגול – שלום חולבסקי. בניגוד למרדכי אנילביץ' שנרצח בוורשה ב-1943, חולבסקי הצליח להימלט, לעלות לישראל ולהפוך בה לחקלאי, מורה והיסטוריון.
אחד מבניו הוא יצחק (איציק) חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו זה שנים. "אחד הדברים הזכורים לי ביותר מאבא היא האמירה החוזרת ונשנית שלו שהעם היהודי חייב לדאוג לעצמו, לא לסמוך על הגויים. אם אנחנו לא ניטול את גורלנו בידינו, איש לא יעזור לנו", הוא מספר.
שלום חולבסקי נולד בשנת 1914 בעיירה הקטנה ניאסוויז' בבלארוס. כבחור צעיר הוא יצא ללימודים בסמינר למורים בווילנה, וכשהיה בן 25 פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא התגייס לצבא הפולני, ולאחר תבוסתו חזר לעיירה. בינתיים יצא לדרך מבצע ברברוסה, ללא כל התרעה מוקדמת, וגרמניה פלשה לברית המועצות והשתלטה על חלקים משטחיה – כולל העיירה ניאסוויז'.
ניאסוויז' היא עיירה ציורית שהתפרסמה בעיקר בשל המתחם האדריכלי המוכר שבה – טירת ניאסוויז' של משפחת רדזיוויל. היא אכלסה קרוב ל-9,000 בני אדם בסך הכול, יותר ממחציתם יהודים. ב-30 באוקטובר 1941 רצחו הנאצים 4,000 יהודים. 600 יהודים שנותרו בחיים רוכזו בגטו – אחד מהם הוא שלום חולבסקי. חודש חלף על מאות היהודים בגטו הצפוף, ובדצמבר התכנסו בחשאי צעירים תושבי הגטו בראשות חברי השומר הצעיר, בהנהגתו של חולבסקי.
שלום וחבריו המועטים התאקלמו ביער, אך הם לא חיפשו מנוחה בין העצים והמערות. הם השתכנו קרוב למסילות ברזל מרכזיות, חיבלו בהן והעלו את הרכבות הצבאיות הגרמניות לשמיים
קבוצת הצעירים ייצרה נשק קל – סכינים, גרזנים ואלות ממוסמרות, וגם הכינה חומרי בעירה להצתת בתים. הם נעזרו בשתי צעירות שעבדו במחסן הנשק הגרמני. השתיים העבירו לצעירים עזי הנפש כדורים, רימוני יד ומקלע מפורק לחלקים.
בין פח"ח למוסדות היישוב
חודשים אחדים חולפים על הצעירים העסוקים, וב-17 ביולי מגיעה הבשורה העצובה כי הגרמנים השמידו את כל יהודי העיירה הורודז'יי, המרוחקת כ-14 ק"מ מניאסוויז'. חולבסקי לא ממתין: הוא אוסף את אנשיו ומכריז בפניהם כי אפשר שהם אחרוני היהודים שנותרו על אדמת פולין, ואולי אף באירופה. הוא מחלק את אנשיו לקבוצות ולעמדות, וארבעה ימים לאחר מכן, ב-21 בחודש, כשהגרמנים מכתרים את הגטו במטרה לפתוח בפעולת הסלקציה הידועה לשמצה – פורץ המרד היהודי החמוש.
5 צפייה בגלריה
מימין: יצחק צוקרמן, אבא קובנר ושלום חולבסקי, באירוע גילוי הלוט מהאנדרטה של מורדי הגטאות בוורשה. אפריל 1948
אומץ ליבם של הצעירים היה מפעים, אך התחמושת אזלה במהירות, וחברי המחתרת שלפו את נשקם הקר והחלו להצית מבנים. במהלך הקרבות נהרגו אביו של חולבסקי, יצחק, וגם שלושת אחיו. הגרמנים ספרו 40 חללים, אך הגטו חוסל – ו-25 אנשים בלבד מתוך העיירה שאכלסה 4,600 יהודים הצליחו להימלט ולהצטרף לכוחות הפרטיזנים, שפעלו ביערות הסמוכים לעיירה. ניאסוויז' היהודית חדלה מלהתקיים.
שלום וחבריו המועטים התאקלמו ביער, אך הם לא חיפשו מנוחה בין העצים והמערות. הם השתכנו קרוב למסילות ברזל מרכזיות, חיבלו בהן והעלו את הרכבות הצבאיות הגרמניות לשמיים. הם דאגו לכלכל את עצמם באמצעות פשיטה על כפרים. לקראת תום המלחמה, ב-1944, עזב חולבסקי את תא הפרטיזנים והקים את ארגון פח"ח – פרטיזנים חיילים חלוצים.
אחרי הקרבות העקובים מדם, מצא הארגון נתיב חדש שבו השקיע את פעילותו: הקמת מעונות לפליטים יהודים לפני עלייתם לארץ ישראל, ומאבק בבריטים שעשו הכול כדי לא לאפשר עלייה של יהודים ארצה. "יש תמונה מפורסמת של אבא נואם בהפגנה סביב פרשת אוניית אקסודוס שגורשה על ידי הבריטים", נזכר הבן, איציק. הפעילות הענפה הזו, אומר היום ליאור ענבר מארכיון בית לוחמי הגטאות, לא בהכרח מצאה חן בעיני הנהגת מוסדות היישוב בארץ: "הייתה הנהגה מסודרת בישראל שביקשה לשלוט על סדר היום, ויוזמות של 'חבר'ה צעירים ונחמדים' באירופה לא בהכרח עלו בקנה אחד עם התוכניות שלה".
המחסל הבודד
אלא שלצד הפעילות של פח"ח מול האנגלים, נשאו שלוש השנים הללו, שבין תום מלחמת העולם השנייה לקום המדינה, אירועים מסתוריים נוספים – כאלה שמן הסתם לא היו נודעים לעולם אילולא איש אחד: הסופר המפורסם חיים באר. "את שלום הכרתי בדרך מעניינת", מספר באר ל-ynet, "היה זה לאחר הספד שלו – השמוצניק – על יהושע כהן, שהיה איש לח"י ושומר ראשו של בן-גוריון".
5 צפייה בגלריה
הפגנה נגד בריטניה במחנה העקורים בברגן-בלזן, עם חזרת האונייה "אקסודוס" לגרמניה, ספטמבר 1947. על הבמה: יוסף רוזנזאפט (יו"ר מחנה הפליטים) ושלום חולבסקי (נואם)
השניים נפגשו, וידידות עמוקה נוצרה ביניהם. באותם ימים כתב באר רומן על "נוקמי הנאצים" הבלתי-מאורגנים, הפרטיים, וביקש להיוועד עם חולבסקי. עם פתיחת השיחה, מפתיע הפרטיזן לשעבר את הסופר וחושף בפניו כי חיסל במבצע אינדיווידואלי, אישי לחלוטין, קצינים נאצים בשנים שלאחר המלחמה. במסע הנקם שערך, עקב האיש אחרי בכירים נאצים שנותרו בליטא, חדר אל בתיהם ובמו ידיו חנק אותם.
חיים באר: "שלום הראה לי פריטים שנטל מבתיהם של הצוררים. כך למשל ראיתי כלי שחמט שעשויים ממוטות העץ שעליהם נגללים גווילי ספר התורה, וארנק שעשוי מעור שהיה למעשה קלף של ספר תורה"
בכמה נאצים מדובר?
"לפחות שני תריסרים. במהלך השיחה הראה לי שלום פריטים שנטל מבתיהם של הצוררים. כך למשל ראיתי לוח שחמט שכליו היו עשויים מ'עצי החיים', כלומר מוטות העץ שעליהם נגללים גווילי ספר התורה. הוא הציג בפניי גם ארנק שעשוי מעור שהיה למעשה קלף של ספר תורה. באופן סמלי מאוד ואולי גם מצמרר, הפרשה שעל היריעה שממנה נוצר הארנק הייתה לא אחרת מפרשת כי תבוא, כלומר פרשת הקללות".
הגילוי הזה, שהיה מלווה את חולבסקי אל הקבר אלמלא השיחה עם באר, הפתיעה גם את משפחתו הקרובה, אולם הסופר נרעש דווקא מהמשך השיחה: "כששאלתי אותו מדוע הפסיק במסע הנקם, אמר לי שלום כי הוא לא שאב כל סיפוק מהמעשה, הוא לא ראה בזה כל תוחלת. גם כשהקצין הנאצי האכזר שכב מוטל מת לרגליו, לא הסב לו הדבר כל הנאה, והוא בחר לחדול מכך".
5 צפייה בגלריה
חיים באר. "גם כשהקצין הנאצי האכזר שכב מוטל מת לרגליו, לא הסב לו הדבר כל הנאה"
(צילום: אביגיל עוזי)
חייו של חולבסקי בכלל, סבור באר, היו מסלול אינסופי של חיפוש משמעות. לדבריו, "התחנות החשובות שאליהן שאף והצליח להגיע 'שעממו' אותו בשלב מסוים, והוא ייחל בכל פעם לצלוח את זו הבאה. לאחר הפעילות מול הבריטים היה לחקלאי, משם עבר לחינוך – וכשזה לא סיפק אותו, פנה למחקר והפך לאחד ההיסטוריונים החשובים בחקר השואה".
אושוויץ ניצח את ורשה
בראשית שנות ה-60 החליט חולבסקי להקדיש את חייו לחקר הלוחמה היהודית נגד הנאצים, סיים דוקטורט באוניברסיטה העברית ופרסם עשרה ספרים. כחוקר מוביל הוא הרצה ברחבי העולם וייסד מוזיאונים לזיכרון השואה. המומחיות שלו הפכה אותו למעין גורם מחבר במאבקים סביב יחסי ישראל וגרמניה בסוגיות מרכזיות, כמו הסכם השילומים המפורסם או מכירת נשק לגרמניה. "אבא היה אומר שוב ושוב שהוא מחויב להעביר את התקופה הקריטית הזו בחיי העם היהודי לדור הבא", נזכר בנו איציק.
ליאור ענבר, ארכיון בית לוחמי הגטאות: "השִכחה פושה, למרבה הצער. במקומות כמו ורשה או ישיבת חכמי לובלין צריך הרבה דמיון כדי להבין שפעם, לא בעבר הרחוק, היו שם חיי קהילה פעילים"
מהי המורשת המרכזית שלו בעיניך?
"אבא ביקש להעלות על נס את הלוחמה היהודית בנאצים. בניגוד למיתוס ה'צאן לטבח', הוא רצה להעביר אמירה מדויקת על היכולת שלנו להיאבק, להילחם ולדאוג לעצמנו. אני חושב שהעלאת המודעות למרד בנאצים שהנהיג אבא חשובה, בעיצוב התודעה שלנו על לחימה יהודית".
שלום חולבסקי הלך לעולמו ב-2011, בגיל 96. ענבר טוען כי "השִכחה פושה, למרבה הצער. אני נוהג לומר שאושוויץ ניצח את ורשה. זיכרון השואה ב-20 השנים האחרונות מתמקד באתרים כמו מיידנק, אושוויץ וטרבלינקה, שמעניקים חוויה רגשית עזה, אך במקומות כמו ורשה או ישיבת חכמי לובלין צריך הרבה דמיון כדי להבין שפעם, לא בעבר הרחוק, היו שם חיי קהילה פעילים. אני לא אומר את זה כביקורת, אלו תהליכים טבעיים", הוא מבהיר.
חיים באר שואב תובנה אחרת מחייו של חולבסקי, המתבססת על ההתרשמות שלו שלחוקר הגדול "נמאס" גם מהמחקר. "בשלב מסוים שלום אמר לי שחקר השואה מתמקד בגרמנים – 'מה הם עשו', אך הוא מחמיץ את ההפסד שלנו, העם היהודי, במלחמה הזו: כמה אוצרות חיים, תרבות ורוח יכול העם היהודי להשיג אילולא המלחמה? כמה אינטלקט, אולי גם לא מעט פרסי נובל, אבדו לנו?" הוא אומר. "חולבסקי לא ראה תוחלת בנקמה, היא הייתה עבורו אקט חסר תועלת, שכן היא לא משיבה לנו את האובדן. במסורת היהודית הנקמה היא לאל ('ה' יקום דמם'). הוא גרס שאנחנו, בני האדם, רק נדרשים להביט קדימה, לפעול הלאה, לא לעצור ולא להביט לאחור".
