"אין ליהודים לחפש מקום מנוחה בארצות הנוחות להתיישבותם של אירופאים, כי בכל ארץ כזאת יתקלו בהתנגדות. כן לא יוכלו להגיע לידי התיישבות יעילה בארצות טרופיות. ואם כך, הרי קפריסין היא המקום המתאים ביותר להתיישבות יהודית. אין האי מושך מתיישבים מאירופה ואולם הוא נוח מצד האקלים להתיישבות בני אירופה ונוסף על הכול קרוב האי לארץ ישראל ומשמש שער אליה".
מילים אלו הן חלק מנאומו של היזם הנמרץ והפעיל הציוני דוד טרייטש שבו העלה בפעם הראשונה בפני התנועה הציונית, במסגרת הקונגרס הציוני השלישי, ב-1899, את הרעיון כי המדינה היהודית שעליה חלם חוזה המדינה הרצל תוקם תחילה בקפריסין – וכאשר המצב בארץ ישראל ישתנה, יעברו כל יהודי קפריסין למדינה היהודית בחבל הארץ שהובטח לעם היהודי. הצעתו של טרייטש, שביקש להקל על מצבם של יהודי מזרח-אירופה, הועלתה בהסכמתו של הרצל אך הופלה באופן מיידי על ידי צירי הקונגרס.
אף שבאופן רשמי ההצעה להקמת מדינה יהודית בקפריסין הורדה מסדר היום הציוני, הרי שהרצל לא שכח אותה ובנובמבר 1899 הוא כותב: "מזמן הקונגרס האחרון בבזל מתחילה התנועה להתייחס בחיבה אל אי־קפריסין. מתוך שרואים כי הממשלה הטורקית אינה מראה נטייה לבוא לידי הסכם איתנו, רוצים לפנות לצד האי הנמצא ברשות אנגליה ושאנו יכולים להיכנס אליו בכל שעה. עד הקונגרס הבא הנני עוד השליט במצב. אך אם עד אז לא תהיינה תוצאות בידי, אז תיפולנה התוכניות שלנו לתוך המים, מי האי קפריסין".
הרצל ראה בקפריסין אמצעי לחץ, להשגת המטרה העיקרית של הציונות – ארץ ישראל. בהמשך הגיע גם לידי מחשבה, שאי זה הקרוב לחופי הארץ יכול לשמש קרש קפיצה ממש: "אנו נתאסף אז על האי ובאחד הימים ניסע ארצה ישראל ונקחנה בכוח, כמו שלקחוה מאיתנו"
הרצל ראה, אפוא, בקפריסין אמצעי לחץ, להשגת המטרה העיקרית של הציונות – ארץ ישראל. במשך הזמן הגיע גם לידי מחשבה, שאי זה הקרוב לחופי הארץ יכול לשמש קרש קפיצה ממש: "אנו נתאסף אז על האי ובאחד הימים ניסע ארצה ישראל ונקחנה בכוח, כמו שלקחוה מאיתנו". ובצד הרצל המשיך טרייטש העקשן וחסר המנוחה ודרש שוב ושוב להעלות את הצעתו. בהסכמת הרצל הוא חזר אליה ועליה בנאום המסכם של הקונגרס השישי, "קונגרס אוגנדה" ב-1903.
"בסך הכול 40 דקות טיסה"
מדינה יהודית לא הוקמה בקפריסין. במשך השנים לא עלה מספר היהודים ב"אי הקרוב-רחוק", כשם ספרו של הפרופ' יוסי בן-ארצי, על כמה מאות. השינוי הגדול התרחש דווקא במאה ה-21 כאשר מספר היהודים-ישראלים באי עולה משנה לשנה באופן תלול ביותר. בשנת 2003 מנתה הקהילה היהודית באי כ-400-300 נפשות אך בעת הזאת, עשרים שנה לאחר מכן, מספר היהודים, שמרביתם המוחלט ישראלים, עולה על 12 אלף נפשות והגידול החודשי הנוכחי הוא של כ-300-250 נפשות, משמע יותר מ-3,000 ישראלים משנים מדי שנה את מקום מגוריהם ועוברים להתגורר בקפריסין.
במהלך כל שיחה עם ישראלי בקפריסין יגיע המשפט "קפריסין זה ישראל, בסך הכול ארבעים דקות טיסה". ואכן קל להתרשם שהאמונה במשפט הזה היא מוחלטת. באתר נופש בצפון קפריסין אנחנו פוגשים ישראלי שאומר במפורש: "יש לי סבתא כמעט בת 100, ילידת הארץ, ואני מרבה לטוס לארץ רק כדי להיות איתה יומיים-שלושה ולחזור לכאן".
מיהם אלפי הישראלים שעברו להתגורר באורח-קבע בקפריסין? את השאלה הזו אני מפנה לרב הראשי המקומי, הרב אריה רסקין, ולמנהל הקהילה היהודית הרב לוי יודקין. הרב רסקין עונה: "בראש ובראשונה מי שיכול לעבוד מהבית. רבים מאוד מהם אנשי הייטק שיושבים בבתיהם באחת מהערים. יש שלצערנו הבוחרים לחיות באזורים הכפריים, ומהבית הם מקושרים לכל מקום בעולם, אך הם מנותקים מהחיים היהודיים".
"אנחנו פוגשים רבים מישראלים באחד משישה בתי חב"ד באי", מוסיף הרב יודקין. "יש לנו גני ילדים בעברית, בית ספר מרכזי בלימסול, אוכל כשר, בית כנסת שפתוח לכולם. הגידול המתמיד במספר המתפללים, ש-90% מהם ישראלים, הוא עדות לך שהם רוצים לשמור על זהותם היהודית".
בחצר בית הקהילה אנחנו מצטרפים לשלוש גננות ישראליות היושבות עם חמישה עשר פעוטות ומעסיקות אותם. "לישראלים אין פתרון אחר, ודאי לא בקיץ", מוסיף הרב יודקין המוביל אותנו לחנות אוכל כשר בבית הקהילה. מרבית המוצרים היבשים מישראל, בשר ודגים מאירופה, משקאות ויינות – חלקם מקפריסין, מאיטליה, מצרפת ומעט גם מישראל. "לא חסר כאן דבר". כאשר אני מנסה לברר את מידת הביטחון בחיים באי, התשובה חד-משמעית: "בקפריסין אין תופעות של אנטישמיות, אין כל חשש בקביעת מזוזה במשקוף דלת הכניסה, ליהודי דתי אין בעיה להסתובב עם כיפה, עם זקן או בלבוש המסורתי. האוכלוסייה ברובה אוהדת מאוד את העם היהודי ואת ישראל".
מה מספר הישראלים המתחתנים בקפריסין מדי שנה? על כך משיב הרב רסקין כי על פי המידע המצוי בידו מדובר בכ-5,000 זוגות המתחתנים באופן אזרחי, ועוד כמאה זוגות של ישראלים שהוא מחתן בתיאום עם הרבנות הראשית: "אני בהחלט מחתן בקפריסין על פי ההלכה, ונדמה לי שאותם אלה שהתחתנו דרכנו עשו זאת בשמחה".
חדרו של הרב מבריק בניקיונו וארונות הספרים הניצבים לאורכם של הקירות גדושים בספרים בכל תחומי היהדות. במסגרת פעילותו ופעילות הקהילה הוא כבר מתכנן הקמת מסגרת של ישיבה באי. על הפריסה של הישראלים אומר הרב יודקין: "אין לנו מידע מדויק לגבי הישראלים השוהים או חיים באתרי הנופש השונים. אנחנו כן יודעים כי בלימסול, המרכז הכלכלי של האי, קיימת הקהילה הגדולה ביותר המונה 900-800 משפחות, בלרנקה חיות 350-300 משפחות, ובמספרים נמוכים יותר אך לא באופן משמעותי בפאפוס, בקירניה, בניקוסיה ובאיה נאפה".
הרב לוי יודקין, מנהל הקהילה היהודית בקפריסיןצילום: יואל רפלהאי קפריסין הוא אי קטן המחולק למעשה לשתי מדינות: קפריסין היוונית בדרום שהיא שני שלישים משטח האי, וצפון קפריסין הקשורה לטורקיה בשליש הצפוני. במציאות הנוכחית, אומר הרב יודקין, רוב הישראלים מתגוררים בחלק היווני, אך בשנתיים האחרונות יש עלייה משמעותית במספר הפונים לגור בצפון קפריסין. האם מול עינינו קמה גלות חדשה ארבעים דקות טיסה מהבית? ימים יגידו.
"אם המושבות" של ההתיישבות יהודית
בשטח סגור, בצד הטורקי של האי, 10 ק"מ מדרום לשדה התעופה של ניקוסיה, גנוז אחד מסיפורי ההתיישבות היהודית המעניינים והממושכים ביותר. בשטח הצבאי, שחיילים טורקים קשוחים מונעים כל ניסיון לבקר ולסייר בו, הוקמה ב-1897 המושבה "מרגו" (Margo). לא היה זה ניסיון ההתיישבות היהודי הראשון באי אך הוא היה הרציני ביותר, והיישוב שהוקם מנה ערב מלחמת העולם הראשונה כ-138 תושבים יהודים. התיישבותם החקלאית של יהודים, שהגיעו לקפריסין ב-1883 במקביל לעולי "העלייה הראשונה" בארץ, נקשרת בהעברת השלטון בקפריסין ב-1873, מידי השלטון העות'מאני לשלטון האימפריאלי של בריטניה.
מהלך ההתיישבות החקלאית היהודית בשנים 1939-1883 עומד במרכז מחקרו המעניין של פרופ' יוסי בן-ארצי בספרו "אי קרוב-רחוק". אף שהוזהרנו כי לא נוכל להיכנס לאזור המושבה מרגו, או בלשון אותם ימים "מרגוע", החלטנו בכל זאת לנסות – אלא שנהג המונית שאיתה הגענו בכביש לרנקה-לימסול, אזרח צפון קפריסין, לא רצה להיות שותף להרפתקה שעשויה הייתה להסתיים באופן לא נעים.
ראשיתו של היישוב ב-1892 כאשר אגודה ציונית בריטית, "אהבת ציון", רכשה את אדמות מרגו. חמש שנים לאחר מכן, ב-1898, כאשר 14 בתים ומשק חקלאי היו מוכנים, התיישבו במקום 12 משפחות מלונדון וליברפול ואליהם נוספו שלושה מדריכים בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. כאשר החלה המאה ה-20, בשנת 1900, כבר לא נותר איש מאותם אלה שהגיעו מאנגליה. היישוב מרגו שעמד ריק נמסר עם אדמותיו לידי חברת יק"א שייסד הברון הירש והיא שדאגה לאכלוס המחודש. הימים והשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו ימי "תור הזהב" של היישוב היהודי במרגו, ומ-1917 אפשר לראות דעיכה איטית וקבועה עד לעזיבת המקום באופן סופי ב-1927.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת נתקל ענף ההדרים בארץ בחסמים שונים שמנעו את התפתחותו, בעיקר בשל עליית מחירי הקרקעות ושכר העבודה. בארץ התארגנו כמה קבוצות של חקלאים-פרדסנים שיזמו נטיעת פרסים בדרום קפריסין. הגדולה והמשמעותית שבקבוצות הייתה זו שבראשה עמד שמחה אמב"ש (אני מאמין באמונה שלמה) – סבו של נשיא המדינה, אביהם של אורה הרצוג וסוזי אבן – שפעלה בקפריסין בתחום ההדרים, באזור פאסורי שממערב ללימסול במשך ארבעים שנה: 1973-1933.
הימים והשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו ימי תור הזהב של היישוב היהודי בחוות "מרגו", ומ-1917 אפשר לראות דעיכה איטית וקבועה עד לעזיבת המקום באופן סופי ב-1927
החברה נטעה אלפי דונמים של מטעים, בעיקר פירות הדר, שתלה ברושים "שוברי רוח", הקימה בית אריזה משוכלל והעסיקה פועלים קפריסאים רבים בעוד מנהלי העבודה היו ברובם ישראלים שטסו הלוך ושוב. בהדרגה עברה החברה לידיים קפריסאיות. לפני כשנה ביקרו באותו אזור חברי קיבוץ שדה אליהו, המקימים שם חווה עבור המפעל שלהם לחקלאות ביולוגית. לידיהם נמסרו מסמכי הבעלות המקוריים על האדמות של "חברת מטעי ארץ-ישראל-קפריסין בע"מ".
מחנות חורף ומחנות קיץ
מחנות המעפילים בקפריסין חולקו לשתי קבוצות-מחנות בהם הוקמו אוהלים נקראו 'מחנות קיץ' ואילו המחנות שכללו צריפי פח כונו 'מחנות חורף'. במשך השנים התפתחו במחנות שבקפריסין חיי שגרה כאשר הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים. חנות המעפילים בקפריסין היה זה מכבר לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל בכלל והמאבק על הקמת המדינה בפרט, והוא מתועד היטב במחנה המעפילים בעתלית שב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של ישראל.
מחנות המעפילים בקפריסין חולקו לשתי קבוצות-מחנות שבהם הוקמו אוהלים, ונקראו "מחנות קיץ", ואילו המחנות שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". במשך השנים התפתחו במחנות שבקפריסין חיי שגרה כאשר הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצורכי יום-יום אחרים.
את החיים במחנות ניהלו שליחים מישראל, רבים מהם היו חברי קיבוצים, מהזרמים ההתיישבותיים השונים. הפעילות המרכזית של השליחים הייתה ארגונית, חינוכית, תרבותית ורפואית. הם הקימו בתי ילדים וכפרי נוער, הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, לימדו נגינה, מלאכה, יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את החיים וההווי בארץ. כ-2,000 ילדים נולדו במחנות המעפילים, ועל כן, למען שורדי השואה שרבים מהם סבלו מבעיות רפואיות ולמען התינוקות, נדרשו שירותי בריאות ברמה גבוהה מזו שסיפק השלטון והצבא הבריטי. את הפער מילאו רופאים שהגיעו מארץ ישראל. עבור העצורים הדתיים הרבים פעל במחנות רב, הוקמו בתי כנסת והותקנו אולמות לקיום שיעורים בתחומי היהדות השונים. במסגרת הפעילות התרבותית הוקמו מקהלה ותזמורת, פותחה סדנה לפיסול וציור והובאו אמנים שונים מארץ ישראל כמו שושנה דמארי שלוותה על ידי משה וילנסקי.
עם ההכרזה על הקמת המדינה נמצאו במחנות 24 אלף מעפילים ש-4,000 מהם, רובם נשים וילדים, הועלו לארץ בסמיכות לזמן הקמת המדינה, בחודש יולי 1948. הבריטים ששלטו בארץ עד מאי 1948 המשיכו לשלוט הלאה בקפריסין, והם אסרו על יציאת גברים חייבי גיוס צבאי בגילים 45-18, בטענה כי עלייתם תשנה את מאזן הכוחות הלוחמים בארץ ישראל. אחרוני המעפילים ששהו במחנות עלו לארץ בחודש פברואר 1949.
בשנים האחרונות הוקם בלרנקה, לצד בית חב"ד ובית הקהילה היהודית בקפריסין, "מוזיאון ההעפלה" שבמרכזו צריף פח מקורי, מלפני 77 שנים, שהתגלה באופן מקרי לחלוטין באתר של אחד ממחנות המעפילים. על פי רישיון מיוחד מהשלטון המרכזי הותר לקהילה היהודית להעביר את הצריף ללרנקה במטרה מוגדרת, לשמש מוזיאון למחנות המעפילים. ביקרנו במוזיאון בהדרכת יהודי בריטי בשם אריה כהן, המתמסר לתיעוד מחנות המעפילים כבר כמה שנים.
8 צפייה בגלריה
מחנות המעבר בקפריסין. 52 אלף יהודים המתינו לעלייה
(צילום: ארכיון משה – מושקו – מושקוביץ)
במשקוף דלת הכניסה ראינו מיד מזוזה שנמצאה באתר של אחד המחנות. משנפתחה דלת העץ של צריף הפח, התגלה לנו מוזיאון ובו תערוכה מיוחדת על "מחנות קפריסין" שהוכנה לאחרונה על ידי "גנזך קידוש השם", המתעד את השואה ואת עולמם של יהודים מאמינים בתקופתה. הרב צבי סקולסקי מהגנזך השוכן בבני ברק מספר לנו כי במשך השנים הם הצליחו לאסוף מאות צילומים מקוריים ומסמכים רבים הקשורים למחנות קפריסין, והם נענו בשמחה להצעה להכין תערוכה מכובדת ומרשימה שממנה אפשר ללמוד באופן חזותי על אותן שנים, 1949-1946.
