אפשר לומר שעם ישראל יצא ממצרים פעמיים. על פי המסורת היהודית, אחרי שיעקב ובניו ירדו למצרים, צאצאיהם הפכו לעבדים – ולפני כ-3,300 שנים, בתום תקופה ממושכת של עבדות, יצאנו ממצרים בפעם הראשונה.
בשנת 586 לפני הספירה, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, יהודים רבים ובראשם הנביא ירמיהו הגיעו למצרים. מאז ולאורך יותר מ-2,500 שנים, הייתה במצרים קהילה יהודית תוססת ומפוארת. אלא שסמוך להקמת מדינת ישראל, ובמשך שני עשורים, השלטון המצרי מירר את חיי היהודים. כתוצאה מכך החלה יציאת יציאת מצרים השנייה. רוב היהודים עלו לישראל, והשאר התפזרו בעיקר בין ארצות הברית, צרפת, ארגנטינה וברזיל.
יהודים במצרים – גלריה
(צילום: הארכיון הציוני, לבנה זמיר, התאחדות עולי מצרים בישראל)
בעזרת הארגון הבינלאומי של יהודי מצרים, שבראשו עומדת לבנה זמיר, ובסיוע הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית, יצרנו פאזל של תמונות שבעזרתן אפשר להציץ אל קורותיה של הקהילה המפוארת והעתיקה הזו מאז תחילת המאה שעברה, ואל הקשיים שגרמו ליציאת מצרים השנייה והאחרונה.
בורחים מארץ ישראל למצרים
היום קשה להאמין, אבל ב-1915 יהודים חשבו שמצרים היא מקום בטוח עבורם יותר מאשר ארץ ישראל. באותה שנה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הגיעו פליטים יהודים מארץ ישראל למצרים, על סיפון אוניית המלחמה האמריקנית "טאנאס".
17 צפייה בגלריה
יהודים בדרכם מארץ ישראל למצרים, 1915
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
גדוד נהגי הפרדות
ב-1915 הגיעו למצרים לא רק פליטים מארץ ישראל, אלא גם לוחמים יהודים. שנה קודם לכן, זאב ז'בוטינסקי הציע להקים גדודים יהודים במסגרת צבא הוד מלכותו, ג'ורג' החמישי. הראשון מבין הגדודים העבריים שהוקמו על ידי הבריטים היה גדוד נהגי הַפְּרָדוֹת. המג"ד היה לוטננט-קולונל ג'ון פטרסון ולסגנו מונה יוסף טרומפלדור. בתחילה לחם הגדוד בגליפולי שבטורקיה ואחר כך הגיע למצרים, מה שכמובן הרשים מאוד את היהודים במדינה.
17 צפייה בגלריה
גדוד נהגי הפרדות. גם לוחמים יהודים הגיעו
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
במצרים התלבש כמצרי
היהודים במצרים של תחילת המאה ה-20, כמו בתפוצות אחרות, לא היו קבוצה הומוגנית. רבים מהם התלבשו כאירופאים ודיברו צרפתית. אבל חלקם חשבו שאם ברומא צריכים להתנהג כרומאים, במצרים צריך ללבוש גלביות ולחבוש תרבוש, כמו השכנים הערבים.
כששרת היה שרתוק
במהלך מלחמת העולם השנייה התגייסו לצבא בריטי כ-30 אלף יהודים מארץ ישראל, שהיו כ-10% מכלל היהודים שחיו ב"פלשתינה". אלפים מהמגויסים נשלחו לשרת במצרים, ומי ששוגר ב-1943 כדי לבקר אותם ולדרוש בשלומם היה משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לימים, שרתוק עיברת את שמו לשרת, וכיהן כראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל עם כל הכבוד לשרת, מי שבאמת שימחה את החיילים באותה מלחמה היא השחקנית חנה רובינא, שקפצה אליהם לביקור ב-1944.
17 צפייה בגלריה
משה שרתוק (במרכז), לימים שרת, מבקר במצרים במהלך מלחמת העולם השנייה
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
הכוכבות של מכבי אלכסנדריה
אחרי הכישלון של הנאצים לכבוש את מצרים, הקהילה היהודית במדינה הלכה ושגשגה. בתיעוד הרשמי של המדינה היו רשומים אז כ-66 אלף יהודים, כחמישית מהם בעלי אזרחות מצרית, והשאר היו חסרי נתינות או בעלי דרכונים זרים, בעיקר איטלקים, אנגלים וצרפתים ואנגלים. רוב היהודים עסקו במקצועות חופשיים דוגמת מסחר ובנקאות, והיו אמידים.
מתברר שהליברליות בקהילה היהודית היתה כה גדולה, עד שצעירות יהודיות, כמו אלה שבתמונה מ-1947, הצטרפו למכבי אלכסנדריה, קבוצת הכדורגל שנחשבה דומיננטית ואהודה. אבל בסופה של אותה שנה, רוחות רעות החלו לנשב – שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה, נאם והכריז: "יהודים חיים בשלום במצרים ונהנים מכל זכויות האזרח... אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תישאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".
גם קבוצת הגברים של מכבי קהיר התמודדה מול קבוצות יריבות לא מעט שנים. בין חברי הקבוצה נמנה ברטהולד רובינשטיין, יליד מצרים שלימים עלה עם רעייתו, ז'נט, לישראל. יחד הם השתכנו בהוד השרון והקימו שבט לתפארת.
17 צפייה בגלריה
ברטהולד רובינשטיין (מצד ימין למעלה) עם חבריו לקבוצת מכבי קהיר, 1936
(צילום: באדיבות המשפחה, ארכיון יד בן-צבי)
הסיוט שלאחר הקמת המדינה
במאי 1948 קמה מדינת ישראל, ובמקביל נשלח חיל משלוח מצרי להשתתף בפלישה של ארצות ערב לארץ ישראל. השלטון המצרי החליט לנקום ביהודי המדינה, ומיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נעצרו כ-1,300 גברים יהודים (בתמונה) וכן 50 נשים יהודיות, לשנה וחצי ללא משפט. הרכוש שלהם עוקל ורובם שוחררו רק לאחר שהתחייבו לעזוב את המדינה באופן מיידי, בחוסר כול. לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת העצמאות גברו ההתנכלויות ליהודים, כולל פיצוץ ברובע היהודי-קראי בקהיר, שבו נהרגו עשרות.
17 צפייה בגלריה
יהודים שנעצרו ונכלאו במצרים לאחר קום המדינה
(צילום: באדיבות התאחדות עולי מצרים בישראל)
בית ספר בארבע שפות
למרות ההתנכלויות, רבים מהיהודים התקשו לעזוב את הקהילה המשגשגת של קהיר ואלכסנדריה, אשר דאגה להקים לא פחות מ-16 בתי ספר גדולים ומודרניים, כמו למשל "עבאסייה" שבקהיר (בתמונה). מספיק לראות לרגע את הגודל והפאר של המבנה, כדי להבין שמדובר היה במוסד חינוכי עשיר, מכובד ויוקרתי. "הילדים למדו שם ארבע שפות – צרפתית, אנגלית, ערבית ועברית", מספרת זמיר בגאווה.
לומדות עם נזירות
למרות החיבור למורשת, היו לא מעט יהודים באזור קהיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי הספר של המיסיון. "הסיבה לכך היא שהם היו ברמה גבוהה", אומרת זמיר בחיוך, "בתמונה רואים תלמידות יהודיות בבית ספר של הנזירות בעיר חלוואן שמדרום לקהיר. התמונה צולמה ב-1949, לפני גירוש היהודים".
17 צפייה בגלריה
תלמידות יהודיות בבית הספר של המיסיון הנוצרי בעיר חֶלוואן. ההורים רצו לימודים ברמה גבוהה
(צילום: באדיבות לבנה זמיר)
שיעורי עברית בתלמוד תורה
לבנה זמיר לבית וידאל, וגם אחיה, זכו להשכלה כללית – "אבל להורים היה חשוב שפעמיים בשבוע, בשעות אחר הצהריים, נגיע לתלמוד תורה בעיר חלוואן, שאותו ניהולו ג'וזף ואסתר אזולאי (בתמונה). למדנו שם עברית ומזמורי שבת שאותם שרו בבית הכנסת בערבי שישי", היא מספרת.
על השאלה איך היהודים התמודדו עם ההתנכלויות אליהם, משיבה זמיר: "בשנת 1949, באוטובוס בדרכו אל בית הספר, אחי הבכור דוד חטף מכות רצח עד זוב דם, מידי נערים ערביים. במקרה, ידידו הטוב של אחי, מוסלמי בשם מוחמד ג'זאר, עלה לאוטובוס ונשבע לנערים שאחי מוסלמי. הוא הציל את חייו".
אין כבר דרך חזרה
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, והשלטון המצרי איפשר פגיעה נרחבת ביהודים. בנובמבר 1956 חתם גמאל עבד אל נאצר על צו המאפשר הפקעת רכוש של יהודים, מאות בתי עסק הוחרמו, ולמאות נחסם חשבון הבנק. הקהילה היהודית החלה להתפורר – מוסדות הקהילה שותקו, הכספים שלהם הוקפאו, ומבנים של הקהילה כמו בית החולים היהודי בקהיר הוחרמו בידי הצבא המצרי.
"הלוך ללא חזרה", זו הכותרת שפורסמה בעיתון מצרי בנובמבר 1956. הכותרת נלקחה מתוך הכיתוב שהוחתם בדרכונים של היהודים שגורשו או נאלצו לעזוב את מצרים בשנים 1957-1956. אגב, היהודים גם אולצו לחתום על הצהרה שהם לא יחזרו למצרים לעולם ושאין להם תביעות כלפי המדינה.
אספות תמיכה ביהודי מצרים
ההצלחה של מבצע קדש (מלחמת סיני), והקלות היחסית שבה צה"ל כבש שטח נרחב ממצרים, גרמה לאופוריה במדינת ישראל הצעירה. מי שחששו מתוצאות המלחמה היו בני עדות המזרח שהתגוררו בירושלים. בכרזות ופשקווילים שנתלו על לוחות המודעות והבתים נכתב: "אספות אזעקה מטעם ועד העדה הספרדית בירושלים למען הצלת יהודי מצרים". הירושלמים התבקשו להתכנס בבתי הכנסת, "שם יתריעו נציגי העדה הספרדית בירושלים נגד פעולות ההשמדה של הרודן המצרי נאצר והזדהותנו עם דרישת הכנסת והממשלה".
17 צפייה בגלריה
כרזה שנתלתה בירושלים למען הצלת יהודי מצרים, לאחר מלחמת סיני
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
הקולות של פיראוס
בעקבות הרדיפות נאלצו כ-30 אלף יהודים לעזוב את מצרים. אלפים נמלטו מהמדינה על גבי ספינות שהושכרו בידי הצלב האדום, והפליגו אל אתונה, נאפולי ומרסיי. בפברואר 1957 תועד פליט יהודי ממצרים, נושא על כפיו את אימו הקשישה, בירידה מסיפון ספינה בנמל פיראוס ביוון, בדרכם לארץ ישראל. במצרים נותרו כ-3,000 יהודים בלבד.
17 צפייה בגלריה
פליט יהודי ממצרים נושא את אימו הקשישה בנמל פיראוס, 1957
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
פגישה עם הנשיא בן-צבי
היהודים שנמלטו ממצרים לארץ ישראל התעקשו לנסות ולשמר חיי קהילה. באפריל 1957 נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, קיבל נציגים שלהם לפגישה. אגב, בליבו של בן-צבי הייתה שמורה פינה חמה למצרים. בצעירותו הוא התגייס לגדוד נהגי הפרדות ואף הגיע למצרים, שם זכה גם להכיר את הקהילה היהודית. בהמשך חייו נעשה חוקר שעסק בתולדות עם ישראל והתמקד בחקר קהילות יהודיות שונות, ובראשן עדות המזרח. עם זאת, לפי המבט העגמומי על פני הפליטים והפליטות היהודים ממצרים שהגיעו לפגישה עם בן-צבי, הם הבינו שכבוד הנשיא אומנם יכול להעניק אמפתיה, אבל לא הרבה מעבר לזה.
17 צפייה בגלריה
פליטים שהגיעו ממצרים לארץ ישראל בפגישה עם הנשיא בן-צבי, 1957
(צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית)
פינת גן עדן קטנה
מי שתוהים איך רבים מיהודי מצרים התקשו לראות כיצד הקרקע בוערת מתחת לרגליהם, צריכים להסתכל על הצילום הפסטורלי והאופטימי שעליו מספרת זמיר: "בתמונה רואים את אבי, ויקטור וידאל, עם אחי הבכור דוד. ברקע אפשר לראות את 'קזינו פואד' בעיר הקיט המקסימה ראס אל-באר, ליד עיר בנמל העתיק 'דמיאט', שבין הים התיכון לנהר הנילוס".
"יהודי קהיר האמידים נהגו לבוא לגור בראס אל-באר במשך חודשיים בקיץ, הרחק מהחום המהביל של קהיר", היא מסבירה, "המשפחות היו מגיעות עם כל הילדים ועם שתי העוזרות. גרנו בווילות רחבות, אווריריות, בנויות מקנה-במבוק, שהאוויר הקריר חדר ביניהם. בבוקר היו בילויים על שפת הים, ובערב בילויים לאורך הנילוס, עם ריקודים בבתי המלון שעל טיילת הנילוס, או שייט לילי על סירת רוח על הנילוס. זו היתה פינת גן עדן קטנה".
יש שלום עם מצרים, אבל אין יהודים
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ועוד באותו יום נעצרו כ-500 איש – כמעט כל הגברים בקהילה היהודית. הם עברו התעללות, חלקם גורשו ואחרים לא היו יכולים לעזוב את המדינה, גם אם הם רצו בכך. ב-1968 היו במצרים כ-2,000 יהודים בלבד – וב-1971, כשנשיא מצרים התיר ליהודים לצאת מהמדינה, כמעט כולם ניצלו את ההזדמנות.
לאחר 1971 כמעט ולא נותרו יהודים במצרים, ואלו שנותרו סבלו מפחד, אחרי שמצרים וסוריה תקפו את ישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973. אבל ארבע שנים בלבד לאחר מכן, נשיא מצרים אנואר סאדאת הדהים את העולם כשנחת בישראל. בהמשך הוא חתם על הסכם השלום הראשון בין מדינה ערבית לישראל. כחלק מההסכם, ישראלים הורשו לבקר במצרים, אבל יהודי המדינה הבינו שהם אינם רצויים. ב-1996 נותרו במדינה פחות ממאה יהודים.
17 צפייה בגלריה
מנחם בגין ואנואר סאדאת לוחצים ידיים. הסכם השלום הראשון בין מדינה ערבית לישראל
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
בחזרה למצרים
בתחילת שנת 2020, רגע לפני פרוץ מגפת הקורונה, חזרה לבנה זמיר למקום שבו נולדה. בנותיה ונכדיה התלוו אליה. זה קרה 70 שנים לאחר שהיא ומשפחתה גורשו ממצרים. במשך כחצי שנה הם שהו במחנה מעבר במרסיי, ומשם הגיעו היישר למעברה בישראל.
בריאיון ל-ynet היא סיפרה כי הרגע המרגש ביותר במסע היה בקהיר, כאשר הנכד שלה, קיסר, הוזמן לבמת בית הכנסת "שער השמיים" כדי לתקוע בשופר: "כשראיתי אותו תוקע בשופר במקום שבו התפלל סבא שלו, סזאר (עזרא), שעל שמו הוא נקרא, בכיתי. לא הזמנתי את הדמעות. הן זלגו מעצמן. אמרתי: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'".
בשנה שעברה נותרו במצרים שלושה יהודים בלבד. דרור מורג, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית וראש המחלקה למעורבות חברתית ותיקון עולם, מסכם: "לקהילה היהודית במצרים יש היסטוריה ארוכה של 3,000 שנים של חיים תוססים, תרבות יהודית ומורשת עשירה. היא ידעה עליות ומורדות, ימי שגשוג לצד תקופות קשות של רדיפות. עם השנים, ומאז הקמתה של המדינה, קטנה הקהילה. בשנת ה-76 לעצמאותנו, בערב חג הפסח שעוסק ביציאת מצרים, אנו נזכרים בקהילה שהייתה ומביטים בגאווה על הגשמתו של החלום היהודי והציוני – העלייה וההתיישבות במדינת ישראל".
