קשה לומר שד"ר אדי פורטנוי, האוצר הראשי של המכון למחקר יהודי YIVO בניו יורק, מתרחק ממחלוקות. בכל זאת, מדובר בבית היוצר שהביא לכם את התערוכה "עם ישראל High" על קנאביס ביהדות, ואת זאת על מתאבקים יהודים שהזכירה שגם לנו היו פעם גרסאות ללוחמי סומו במשקל 300 ק"ג כמו מרטין "הבלימפ" לוי. אבל דווקא התערוכה הנוכחית שד"ר פורטנוי אצר במכון במנהטן היא, באופן מפתיע, אולי הפרובוקטיבית מכולן.
בתערוכה "יידיש פלשתינית: מבט על היידיש בארץ ישראל לפני 1948" שנפתחה השבוע במרכז להיסטוריה יהודית בעיר, הוא למעשה חוקר לראשונה כיצד נעלמה מהנוף הארצישראלי השפה הפופולרית ביותר בעבר בקרב יהודי העולם, ומי למעשה הרג אותה. היו זמנים שבהם כל יהודי שני בעולם דיבר יידיש. אם היה נהוג לחשוב עד היום כי הנאצים היו אלה שגרמו להשמדה של "שפת היהודים", התערוכה החדשה מראה כי הנאצים אומנם התחילו את המלאכה, אבל באופן אירוני מי שעזרו לחסל את השפה היו דווקא הישראלים הראשונים. הציונים. "ברור שאין להשוות בין ציונים לנאצים", מבהיר ד"ר פורטנוי, "אבל בסופו של דבר שניהם אשמים בדיכוי היידיש, בדרכים שונות מאוד".
אחד המוצגים המרכזיים בתערוכה הצנועה-אך-מרתקת הזאת שתוצג בניו יורק במהלך חודשי הסתיו הקרובים היא תמונה בשחור-לבן מ-1928 שמציגה מראה מוכר של צעירים פצועים וחבושים, במה שנראה כתוצאה של עוד פוגרום נגד יהודים. אלא שבמקרה זה התוקפים לא היו אנטישמים, ולא ערבים פלסטינים, כי אם יהודים בעצמם. "קבוצת יידישיסטים זו נפצעה באורח קשה במהלך מאבק עם קנאים עבריים", נכתב בכיתוב הנלווה לתמונה ביידיש. הצעירים המצולמים הוכו לאור יום ברחובות תל אביב בידי ציונים אחרים, מפני שהעזו לדבר יידיש בפומבי.
התצלום הזה פורסם בשבועון יהודי בוורשה, ומשם התגלגל לארכיון של המכון למחקר יהודי YIVO, שמתמקד בהיסטוריה והתרבות של יהדות מזרח אירופה ונחשב היום לגדול מסוגו בעולם. "מי שמגיע לתערוכה יראה תרבות שמתקוממת נגד התרבות שממנה היא הגיעה, ובסופו של דבר מדכאת אותה ומחלישה עד כדי כך שהיא פשוט נעלמת", הוא אומר. "ברור שעם כל הבלגן שקורה עכשיו בארץ צריך להיות מודעים ולא לעשות את אותו הדבר כיום. כי אתה יודע מי עוד ניסה להשמיד את היידיש? אנטישמים". פורטנוי מודע לכך שזאת אמירה מרחיקת לכת וחריגה, אבל לטענתו "זה גם מאוד חריג ומוזר שהתנועה הפוליטית היהודית המצליחה ביותר של המאה ה-20 עוזרת להרוס את השפה המדוברת ביותר של היהודים באותה תקופה".
המצור על מומחה תרבות היידיש
בכניסה לתערוכה מקבלת את פני הבאים כרזת תעמולה ציונית מצמררת משנת 1923 שעושה פרפרזה ל"מצעד הקדמה" – אותו איור מפורסם של רודולף זלינגר המתאר את האבולוציה של התפתחות האדם מהקוף באמצעות מצעד של דמויות אדם בשלבים שונים. אלא שכאן במקום הקוף מוצג דובר היידיש הכפוף, נעזר במקל הליכה, ש"מתפתח" בסופו של דבר לדמות הציוני השרירי, עובד בניין במדי פועלים.
זאת אותה גישה של "יהדות השרירים" שקידמו גדולי הציונות כמו חיים בוגרשוב, ממקימי הגימנסיה העברית הרצליה, שגם שלהב את תלמידיו בשנת 1914 להחזיק כבן ערובה את הסופר חיים ז'יטלובסקי, ההוגה המרכזי אז של שימור תרבות היידיש. ז'יטלובסקי הגיע באותה שנה לביקור בארץ ישראל במטרה בין השאר להרצות על יידיש, אבל כמה מנערי הגימנסיה – שנחשבה אז למרכז התרבות העברית החשוב ביותר שייצר את הדור החדש האליטיסטי של דוברי עברית – לא אהבו את הרעיון וניסו לשכנע אותו לבטל הרצאה חשובה בפני קבוצת עובדים בתל אביב. אחרי שז'יטלובסקי התעקש, הוחלט בעידוד המנהל בוגרשוב למנוע את ההרצאה בכוח. הם מצאו את מקום הלינה של ז'יטלובסקי ביפו, הקיפו אותו, וסירבו לשחררו עד שינהל עימם משא ומתן. בשיא העימות אפילו נשלף אקדח ונורתה ירייה באוויר. המהומה נרגעה מאוחר יותר בלילה – אבל זאת הייתה רק ההתחלה.
"זאת הרי רק שפה – למה להתרגש כל כך? איך מגיעים לכך שמוכנים לבצע אלימות בשם שפה יהודית אחת נגד שפה יהודית אחרת? ומה שמעניין הוא שהם לא עשו זאת לשפות יהודיות אחרות – למשל לדוברי לאדינו. יידיש ספציפית הייתה ה-בעיה"
בשנות ה-30 בתי הקולנוע בארץ ישראל ניסו להקרין סרטים ביידיש, אבל מתנגדי השפה היו מתגודדים מחוץ למבנים, קוטעים את הסרטים, זורקים פצצות עשן וסירחון לתוך אולמות ההקרנה. הם תקפו תיאטראות שהציגו ביידיש, היו שורפים דוכני עיתונים שמכרו עיתונים ביידיש וגרמו לסגירתם של רבים. התעמולה שלהם כללה הפחדות ואלימות, ואולי הסיסמה המפורסמת מכול – "עברי, דבר עברית!"
בתערוכה גם מתואר אירוע משנת 1934 בתל אביב שבו נערכה פגישה של "איגוד הסופרים והעיתונאים ביידיש". "לוחמי העברית" הגיעו לשם, ניפצו את החלונות וניתקו את החשמל. "זה כמו טרור. הם היו כמו מחבלים, רק מחבלים בעברית", אומר פורטנוי. "והשאלה מתבקשת: זאת הרי רק שפה – למה להתרגש כל כך? איך מגיעים לכך שמוכנים לבצע אלימות בשם שפה יהודית אחת נגד שפה יהודית אחרת? ומה שמעניין הוא שהם לא עשו זאת לשפות יהודיות אחרות – למשל לדוברי לאדינו. איתם אף אחד לא התעסק. הם אפילו לא עשו זאת לאנשים שדיברו ערבית. מבחינתם השפות האלו לא היו בעיה. יידיש ספציפית הייתה ה-בעיה. וזה נובע מכל הקונספט של 'שלילת הגלות', כי הגלות מתמקדת מאוד בתרבות היידיש ובשפת היידיש".
ההתנגדות התחילה בתנועת ההשכלה
לדברי ד"ר פורטנוי, כל התקפה כזאת על התרבות היהודית המזרח-אירופית המסורתית, גם אם היא הייתה מתונה, לא הייתה מכוונת רק נגד חרדים או חסידים, אלא כלפי כל מי שדיבר את השפה. עד כדי כך שבמהלך תקופת המנדט היה חוק ציוני שקבע כי אם התגוררת בארץ יותר משנתיים, אסור היה לך לדבר בפומבי בשום שפה אחרת מלבד עברית. מי שעבר על כך, סיים חבול וחבוש כמו בתמונת הפצועים מהעיתון ב-1928. גם בשנים שאחרי הקמת המדינה, אסרה ישראל על הצגות תיאטרון וכתבי עת ביידיש.
הקמפיין הזה היה מוצלח למדי. בשנת 1939, לפני מלחמת העולם השנייה, יידיש הייתה השפה המדוברת ביותר על ידי יהודים בעולם. כ-10 מיליון יהודים השתמשו בה כשפתם היומיומית. "באירופה היא נמחקה על ידי השואה, בארצות הברית היא נהרסה על ידי התבוללות, ובישראל – היא נהרסה מצורך תרבותי", אומר פורטנוי.
את שורשי השנאה היוקדת הזאת נגד יידיש ו"שלילת הגלות" שפורטנוי מדבר עליה, אפשר למצוא דווקא בגלות, עוד הרבה לפני שיובאה לארץ ישראל. היחס השלילי ליידיש מתחיל למעשה מתנועת ההשכלה ההיסטורית שרצתה לשנות את היהדות המסורתית ולהשתלב בתרבות האירופית. אנשיה התנגדו בתוקף ליידיש, ולא ראו בה שפה אמיתית, אלא רק סוג של "ז'רגון מורכב". למעשה, כשבשנת 1862 פתחו באימפריה הרוסית את העיתון העברי הראשון, שכמובן פורסם ביידיש וזכה מהר מאוד להצלחה מסחררת – כתבו בו חגיגית כי "יידיש היא לא שפה אמיתית, ואי-אפשר לחשוב בה מחשבות אינטליגנטיות". "ואת זה כותבים בעיתון ביידיש", אומר פורטנוי, "זה פשוט אירוני להפליא".
כרזות תעמולה ציוניות שהופצו לאחר מכן בארץ ישראל ומוצגות בתערוכה אפילו לא מתייחסות לשפה כיידיש, קוראים לה במקום זאת "ז'רגון", ולדברי פורטנוי, "זה כמו שחלק ממדינות ערב לא יגידו היום ישראל, אלא 'הישות הציונית'. זה אותו סוג של קיצוניות".
היחס השלילי הזה ליידיש בקרב אינטלקטואלים יהודים בגלות השפיע מאוד וחלחל מאוחר יותר גם לתנועה הציונית. לדברי פורטנוי, "מאחר שהמעמד החברתי והפוליטי של היהודים היה נמוך מאוד אז, והם היו מדוכאים לחלוטין, אנשים קישרו את הדיכוי הזה עם התרבות היהודית; ומאחר שהשפה היא נושאת התרבות העיקרית – זה הפך ליחסם כלפי יידיש".
למעשה אתה רואה בזה סוג של אנטישמיות מבית?
"כן, בדיוק, זאת שנאה עצמית יהודית. וזה מעניין כי דווקא מרבית המדענים הסוציאליסטים, כמו 'פועלי ציון שמאל', תמכו ביידיש, ובאופן פעיל למדי. הם עשו זאת כי הם הבינו שיידיש היא שפת הפרולטריון היהודי, ואם הם רצו לשמור על יחסים טובים עם יהודים בתפוצות הם היו חייבים לדבר יידיש. אבל זה היה תועלתני מאוד. רוב הציונים רצו עברית מודרנית ובד בבד הם גם פיתחו את הרעיון הזה של 'יהדות השרירים' בניגוד לדמותם של יהודי מזרח אירופה, שהיו חלשים ועניים, חסרי זכויות ודיברו יידיש. כל זה יחד הפך לחוד חנית של שליליות – וכך זה פשוט נורה החוצה".
"בשנת 1939, לפני מלחמת העולם השנייה, יידיש הייתה השפה המדוברת ביותר על ידי יהודים בעולם. כ-10 מיליון יהודים השתמשו בה כשפתם היומיומית. באירופה היא נמחקה על ידי השואה, בארה"ב היא נהרסה על ידי התבוללות, ובישראל – היא נהרסה מצורך תרבותי"
זה היה די אירוני, מתאר ד"ר פורטנוי, בהתחשב בכך שרוב היהודים שהגיעו לארץ ישראל בעלייה הראשונה והשנייה היו דוברי יידיש. השפה הראשונה של דוד בן-גוריון, למשל, הייתה כידוע יידיש, אבל הוא ושאר הציונים הראשונים למדו לשנוא אותה. ישנו הציטוט המפורסם של בן-גוריון במהלך שיחה שניהל אחרי מלחמת העולם השנייה עם ניצולת מחנה ריכוז, מנהיגת מרד גטו ורשה, רוז'קה קורצ'אק, שהגיעה לתל אביב במיוחד כדי לנאום על השמדת יהודי מזרח אירופה. בעודה מדברת, אמר בן-גוריון לסובבים: "אני שונא את הצליל של השפה הצורמת הזאת". היא דיברה ביידיש. "תחשוב כמה זה השפיע על האיש הפשוט", אומר פורטנוי. "כל הרעיון היה אז משום מה שאי-אפשר לקבל את שניהם. למה לא יכולת לדבר גם עברית וגם יידיש? זה לא הגיוני. אבל הציונות הייתה מהפכה, ולמהפכות יש קורבנות. בין הקורבנות האלה הייתה יידיש".
השפה השתלבה בעברית המודרנית
אלא שהתערוכה גם מתארת זמנים יפים יותר, שבהם היידיש פרחה בארץ ישראל. התצוגה נפתחת עם העדות הראשונה כנראה לכך שהשפה הייתה בשימוש בפלשתינה במשך מאות שנים: חלק ממכתב שנמצא ב"גניזת קהיר" משנת 1560, שעליו חתומה אם שחיה בירושלים ומתכתבת ביידיש עם בנה שחי בקהיר. היא כותבת לו שהוא צריך לחזור לירושלים, שלא יהיו לו חיים טובים בקהיר, שמחכות עבודות זמינות עבורו בירושלים אם הוא רוצה לחזור. היא גם תוהה, כמובן, למה הוא לא כותב לה מספיק.
בסוף המאה ה-18 מגיע לארץ ישראל גל של חסידים דוברי יידיש, וזמן לא רב לאחר מכן הצטרפו אליהם ליטאים דוברי יידיש, שיחד הגדילו משמעותית את מספר דוברי השפה של היישוב הישן, לצד השפות המדוברות ערבית ולאדינו של יוצאי ספרד. בתערוכה מוצגות עשר דוגמאות כיצד ערבית שולבה אז ביידיש ולדברי פורטנוי זה אחד המאפיינים היפים של השפה: "זאת שפה גמישה מאוד שסופגת בקלות מילים וביטויים משפות אחרות. ביידיש אמריקאית יש לך הרבה מילים באנגלית, ביידיש בפולין הרבה מילים פולניות, בארגנטינה יש לך ספרדית ובישראל עברית".
זה גם עבד הפוך – שורשיה של היידיש השתלבו למשל בעברית מודרנית, כמו במקרה של "מה נשמע?" ו"מה קורה?" (תרגום שאילה מהביטוי "װאָס הערט זיך?" הנמצא בשימוש נרחב ביידיש). גם רבים מהערבים-פלסטינים דיברו או לפחות הבינו יידיש במאה ה-20. הם דיברו עם הקהילות היהודיות השונות בשווקים ולפי דיווחים שונים, כשחיילי צה"ל נכנסו לעזה וירושלים ב-1967 הם דיברו עם המקומיים ביידיש – אבל המציאות הזאת נדחקה הצידה כדי לא להפר את המיתוס שהיידיש נשארה מאחור בתפוצות.
בשנת 1908 יצא לאור בארץ עיתון קטן ביידיש על ידי "פועלי ציון שמאל", ואפשר למצוא יותר ויותר כתבי יד ביידיש מהתקופה, כולל כמה חומרי שירה, סיפורים ורומנים שמוצגים בתערוכה. "אנשים פשוט רצו לכתוב בשפת האם שלהם, השפה שהם אהבו. הם יצרו כל מיני כתבי עת וסוגים שונים של פרסומים ביידיש, חלקם ספרותיים וחלקם פוליטיים".
האם יש לנו דרך להכות על חטא היום? המדינה החלה לשחרר מעט מהרסן על יידיש בשנות ה-50, והשפה דוברה בחופשיות רבה יותר לאחר העלייה הרוסית בשנות ה-80. ארגונים כמו "בית לייוויק" ו"יונג יידיש" ותוכניות רדיו ביידיש של רשות השידור עזרו לשרת את הצרכים התרבותיים של העולים החדשים.
גם בשנים האחרונות היידיש בישראל נהנית מתחייה מסוימת, בעיקר הודות לשימוש בקרב אוכלוסייה חרדית הולכת וגדלה. למרות זאת, המספרים לא מתקרבים ל"תור הזהב" של השפה. "היידיש לא נכחדה, עדיין יש לך מספר קטן של גופים ואנשים שתומכים בה", אומר פורטנוי, "אבל הממשלה בהחלט צריכה לתמוך יותר ביוזמות האלה. קח למשל את שבדיה, שבה יש עלייה בפעילות השפה. אחת הסיבות לכך היא שהמדינה הכריזה על יידיש כשפה רשמית של מיעוט לאומי, ולכן היא נותנת לו מימון ממשלתי. זה לא חייב להיות דווקא הרבה כסף, מספיק גם לעודד פעילויות. אני זוכר למשל שכשהייתי בישראל ב-1989 הלכתי למופע גדול ביידיש ברמת גן. היו שם בערך 200 אנשים. אבל זה נכון שכולם היו זקנים".
יכול להיות שיש היום עוד כמה רבדים שמשחקים לרעתה של היידיש? למשל השד העדתי והתדמית האשכנזית, או הפערים הגדלים בין חילונים לציבור החרדי שמזוהה עם השפה?
"נכון שהדור החילוני הצעיר שלא אוהב כביכול חרדים היום גם מקשר אותם עם היידיש, אבל זה כבר מגיע מכיוון אחר ולא קשור לעובדה שהשפה הזאת דוכאה והותקפה בישראל כל כך הרבה דורות אחורה. אותו דבר תקף לגבי מזרחים, שתמיד קראו לאשכנזים 'ווזווזים', מילה שמגיעה מיידיש והמשמעות שלה היא 'מה?' המזרחים היו שומעים את דוברי היידיש שואלים 'מה', 'מה', אז הכינוי דבק בהם, כביכול לרעה. אבל אני חושב שהיידיש חטפה כל כך הרבה מהלומות עוד קודם לכן, שזה לא מוקד העניין. זה לא היה הפוקוס של המזרחים. המיקוד העיקרי שלהם תמיד היה להשיג לעצמם שוויון זכויות. לא עניין אותם להשמיץ את היידיש, והיא בסופו של דבר הובסה ונעלמה כשהם עוד נלחמו על שלהם. השנאה לצערי ליידיש בישראל כל כך מושרשת ועמוקה, זה הרבה מעבר לקבוצה כזאת או אחרת".
