"דגל, מה זה? כלונס ומטלית אריג? לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך".
את ההסבר היפה כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ויש בו משום ביטוי לכורח בקיומו של דגל לאומי כסמל חשוב העשוי לשמש מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגל התרחב בעקבות עליית הלאומיות ונתן ביטוי להכרה עצמית ואף לפטריוטיות, שבמקרה של התנועה הציונית הובילה למהפכה חברתית-מדינית בסוף המאה ה-19. הדגל הכחול-לבן, שקדם לציונות, הוא, כידוע, שילוב של רקע לבן ועליו מגן דוד ושני פסי רוחב בצבע כחול בהיר.
5 צפייה בגלריה
שיירות דגלים בדרך לבית העלמין באשקלון להלווייתו של סמ"ר אוריה יעקב, שנפל ברצועת עזה. מנהג שצבר תאוצה
(צילום: אשר דיין ואלדד עובדיה)
בשנה האחרונה חזר הדגל – שעליו הוחלט בקונגרס הציוני הראשון (1897), ואשר זכה למעמד רשמי על ידי מועצת המדינה הזמנית (אוקטובר 1948) – למעמדו הבכיר, לימי תפארתו וגדולתו, ימים שיש בהם כדי להוכיח את אמיתות דבריו של הרצל על כוחו של הדגל להוליך לאורו בני אדם. עדיין לא נשכחו מאיתנו המראות שליוו את חיינו במשך חודשים ארוכים, ימי המאבק, שדמה, ואשרינו שלא היה, למלחמת אזרחים, בין מתנגדי הרפורמה המשפטית ובין תומכיה.
יותר מכול בלט באותם ימים השימוש בדגל המדינה כביטוי להשקפתם של המתנגדים לרפורמה, שרצו, ורוצים, לחזור אל אותה מדינה שבה גדלו ולהמשיך לחיות תחת כנפי אותו דגל שנשאו רבים בדרכם להתקבץ ולחיות בארץ ישראל, ורבים יותר שנולדו וגדלו בציון. עשרות אלפי הדגלים שנראו בהפגנות היו המטרייה היחידה שתחתיה יכלו להתכנס מתנגדי הרפורמה על גווניהם השונים.
דגלים כחלק ממסע ההלוויה
אין לך מראה משותף יותר, כואב יותר ועצוב יותר מזה הנראה היום בהלוויות גיבורי מלחמת חרבות ברזל. את אלה שנטבחו, נרצחו ונהרגו בשבת השחורה, ואת חיילי צה"ל הנהרגים במלחמה הקשה ברצועת עזה, מלווים בדרכם האחרונה אלפים ואף רבבות של ישראלים, אזרחים מן השורה, שבמקרים רבים לא הכירו את החלל ומצדיעים לנופלים בעמידה לאורך מסלול ההלוויה ובנשיאת הדגל הכחול-לבן.
הדגל הלאומי היה בחודשים האחרונים לחלק בלתי נפרד ממסע ההלוויה הכואב והעצוב. שורשיו ומקורותיו השונים של המנהג החדש, שהתקבל אצל רבים, דתיים וחילונים כאחד, הם חיבור מפתיע בין מסורת יהודית למסורות ומנהגים בארצות אחרות ובעמים אחרים. מקור אחד הוא מנהג שמקורו ביהודי אשכנז, שאין לו כל קשר לדגלים, ועל פיו בתום הלוויה המלווים נערכים ונעמדים משני צידי הדרך לבית הקברות, ובין שתי שורות המלווים עוברים האבלים, יחפים ונעליהם בידיהם, בדרכם מבית הקברות בחזרה לבית שבו ישבו שבעה. בעת שהאבלים עוברים אומרים המלווים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". זהו מנהג המקובל בעיקר אצל יהודים יוצאי מרכז אירופה ומערב היבשת, שלא התפשט לעדות נוספות. סביר להניח שאת המנהג אימצו יהודים, כמו מנהגים רבים נוספים, מקרב החברה הלא-יהודית שסבבה אותם, ואשר השפיעה עליהם, כפי שבמקרים אחרים הם השפיעו עליה.
מקור נוסף למסורת החדשה לקוח, ככל הנראה, מסדרי ההלוויות המקובלים בצפון אמריקה ובעיקר בארצות הברית. הרגישות הרבה והכאב הלאומי המשותף לנופלים במאבק על קיומה של מדינת ישראלית חורגת מהמקובל בעולם הרחב. כל חייל או איש כוחות הביטחון המשלם בחייו על מסירותו "מופקע" מיד מחזקת המשפחה המצומצמת ונעשה בן של עם ישראל כולו. זוהי תוצאה של רגישות חברתית שאינה מוכרת בשום מקום אחר בעולם.
5 צפייה בגלריה
תושבי רעננה שבאו לחלוק כבוד אחרון לסמ"ר רועי מרום, שנהרג ברצועת עזה
(צילום: יאיר שגיא)
פעמיים קרה שהגעתי ממש במקרה לעיר בארה"ב, לא גדולה במיוחד, שבה התקיימה באותו יום הלוויה צבאית. אגב, ההלוויות הצבאיות מתקיימות כמעט בכל המקרים בימי ראשון, ובמקרים רבים לא זה הראשון שלאחר נפילת החייל. בפעם הראשונה זה קרה בעיר סיילם, המרוחקת כ-30 ק"מ מבוסטון. כאשר עברנו בעיר ראינו רבים, ביום קר מאוד, עומדים על המדרכות ודגלי ארה"ב בידיהם. לשאלתנו מה הסיבה, נאמר לנו כי בעיר מתקיימת הלוויה לחייל אמריקני שנפל. אך מיד קיבלנו הסבר מרחיב: בארה"ב מותו של חייל זוהי ידיעה השמורה למשפחה ולחברים, והיא מקבלת פרסום תקשורתי קטן מאוד. למעשה רק בשכונה או בסביבה הקרובה יודעים על כך. כאשר חזרנו לבוסטון ובדקתי בעיתון היומי והחשוב, הבוסטון גלוב, אם מותו של החייל קיבל אזכור בעיתון, מצאתי כי בשולי-שוליים של עמוד פנימי הוזכר בעשר מילים כי בעיר סיילם יובא למנוחות חייל שנפל.
אירוע דומה קרה לנו בתקופת שהות קצרה באוניברסיטת קלארק בעיר ווסטר, כ-90 ק"מ מערבית לבוסטון. ביום ראשון בבוקר, בשעה מוקדמת שבה יצאנו לטייל בעיר, ראינו פעם נוספת אזרחים רבים הנעמדים על המדרכות ודגלים בידיהם. התשובה לשאלה לגבי הסיבה הייתה שוב "הלוויה של חייל". ואכן בתוך זמן קצר עבר הרכב עם הארון ואחריו עוד מספר מכוניות, ובהן כל מניין המלווים לבית הקברות. העיר הצדיעה על המדרכות ורק מתי-מעט הלכו או נסעו לבית הקברות. גם במקרה הזה היה דגל הפסים והכוכבים החלק הבולט ביותר במסע ההלוויה. עד כמה משפיעה המסורת האמריקנית על המקובל אצלנו קשה לדעת במדויק. ההשפעה של התרבות האמריקנית משמעותית כל כך בחברה הישראלית ולי, באופן אישי, אין ספק שגם במקרה זה אנחנו מושפעים.
הדגל חזר בנסיבות מצערות
השנה האחרונה חוללה מפנה גדול ורב-משמעות במקומו של הדגל הלאומי באורחות חייה של החברה האזרחית בישראל. תחת כנפיו של הדגל המתנופף ברוח התנהל המאבק הפנים-אזרחי שהיה בעיניי החריף ביותר בכל 75 שנותיה של המדינה. סביב הדגל התפתח פולחן חיובי, במובן זה שהוחזר לדגל כבודו האבוד בחיי היומיום. מבלי להביע דעה לגבי עצם המאבק, סיבותיו ותכניו, הרי שהדגל יצא מתחום "כלונס ומטלית אריג" – כדברי חוזה המדינה – והיה לחפץ הקדוש שלמענו, כדברי הרצל, "מתים וחיים".
5 צפייה בגלריה
דגלי ישראל בהפגנה בירושלים, בחודש ספטמבר. המוחים השתמשו רבות בדגל הלאומי
(צילום: שלו שלום)
במקביל להפגנות הענק שהחלו בינואר 2023 ובהן נאספו עשרות אלפי אזרחים שהתקבצו ונאבקו בחסות הדגל, עלה והתפתח מנהג ההלוויות עם דגל המדינה. קשה לדעת תאריך מדויק, אך בהלוויית האחים הלל ויגל יניב מהר ברכה, שנרצחו בתחילת פברואר 2023 בפיגוע בחווארה, עמדו אלפים לאורך כל המסע והניפו דגלי כחול-לבן.
בהלוויות של סמל יובל זילבר מרמת גן ואל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, פנו ראשי הערים רמת גן וקריית אונו לתושבים בקריאה להתייצב בשרשרת אנושית עם דגלים מבית המשפחה. כך היה גם בשבוע שעבר בהלוויית סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 של גולני, כאשר לאורך מספר קילומטרים ניצבו נושאי דגלים והצדיעו לגבורתו. אלה רק דוגמאות ספורות.
היו מי שהופתעו מכך שגם בהלוויות הרבות שהתקיימו בציבור הדתי-לאומי נעשה שימוש נרחב בדגל, שהוא לכאורה חפץ וסימן חילוני חסר קדושה. לא כך הוא המצב. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, שהיה מגדולי אישי הרוח וההלכה היהודים ב-100 שנים האחרונות, כתב על "קדושת הדגל הכחול-לבן": "אם תשאלוני איך אני כיהודי תלמודי מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי, אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקום של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך (ש"ך יו"ד שסד, יא) כי הרוג שנהרג בידי עכו"ם (ראשי תיבות של עובדי כוכבים ומזלות, י"ר) קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום, שנאמר: 'וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי' (יואל ד', כ"א). במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול-לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והיישוב" (חמש דרשות, ירושלים תשל"ד).
לדעת פרופ' מעוז עזריהו, ראש מכון הרצל באוניברסיטת חיפה ומי שעוסק רבות בחקר תהליכי ההנצחה (מחבר "פולחני המדינה: חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים"), "תנועת המחאה הגדולה והלוויות של אזרחים ולוחמים גיבורים שנפלו במלחמת 'חרבות ברזל' הציבו את הדגל כביטוי העליון לסולידריות חברתית-לאומית. בשני המקרים היוזמה לא באה מהמדינה אלא עלתה כצורך של החברה האזרחית מתוכה ולעצמה".
גישה זו שמבטא פרופ' עזריהו ודאי מתקשרת היטב גם עם המסורת האמריקנית שבה הנפת הדגל היא הרבה מעבר לביטוי הנובע מפעולה בעקבות צו, חוק או תקנה של השלטון המרכזי. כניסתו של הדגל – יש שיאמרו חזרתו – אל מקום מרכזי בחיים הלאומיים, היא ודאי סימן טוב. בשני המקרים היה טוב יותר אילו נעשה הדבר שלא בנסיבות שהיו, ולדאבוננו ישנן, אצלנו.
