אחרי ההצלחה של ספר הפיוטים "זמירות ישראל", רבי ישראל נג'ארה חלם להוציא ספר נוסף בשם "שארית ישראל". לרוע המזל הוא נפטר לפני שהספיק לעשות את זה, ונקבר בעזה. כ-400 שנים לאחר פטירת אחד מגדולי הפייטנים היהודים, החלום שלו מתגשם והספר "שארית ישראל – מזמירות ישראל" (הוצאת יד יצחק בן-צבי וקרן רוזן), ובו 418 פיוטים נדירים, רואה אור בזכות עבודת מחקר ארוכה של טובה בארי ואֶדווין סֶרוּסי.
בארי (76), פרופסור אמריטה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חקרה ולימדה במשך עשרות שנים את שירת ימי הביניים, שבה לרבי ישראל נג'ארה יש מניית זהב. "האשכנזים מכירים אותו בזכות הפיוט 'יָהּ רִבּוֹן עָלַם' שאותו שרים בכל שבת, אבל עבור יהודי המזרח הוא היה כוכב עליון", היא אומרת. "למעשה הפיוטים שלו היו פופולריים מאוד בקרב היהודים, מהודו במזרח ועד מרוקו במערב. הוא חיבר כאלף פיוטים שאותם שרו בשבתות, בחגים, בשירת הבקשות ובשמחות משפחתיות".
3 צפייה בגלריה
"הוא כתב שירת קודש ברמה גבוהה מאוד, על בסיס מנגינות מוכרות ואהובות"
(צילום: Shutterstock)
אחרי הכול, במאות ה-16 וה-17 לא עשו בינג' בנטפליקס.
"לא, וגם לא היה להם ספוטיפיי. למעשה שירה הייתה צורת בילוי פופולרית באותה תקופה. מטבע הדברים, בשבתות ובחגים היה יותר זמן ואז הגברים, ורק הם, היו מגיעים לבתי הכנסת ושרים, בין השאר פיוטים רבים של רבי ישראל נג'ארה".
איך הוא הגיע למעמד הזה?
"הוא נולד בצפת באזור שנת 1550. לא בדמשק, למרות שזה מה שנכתב בוויקיפדיה והועתק משם אינספור פעמים. הוא היה בן למשפחה של תלמידי חכמים. סבו, רבי לוי נג'ארה, היה ממגורשי ספרד, ושם המשפחה מעיד שהם הגיעו מהעיר נאחרה (Nájera). אביו, רבי משה, היה מתלמידי האר"י (רבי יצחק לוריא אשכנזי), וסבו מצד אימו, רבי ישראל די-קוריאל, היה מגדולי רבני צפת.
"כאמור, ישראל נולד וגדל בצפת, עד שעבר לדמשק עם אביו, רבי משה נג'ארה, שהיה רב בדמשק. ישראל נג'ארה הסתובב בערי האימפריה: ביקר בחלב שבסוריה, בבורסה, בקושטא ובמצרים, ובסוף ימיו התיישב בעזה. הוא ישב בבתי קפה ונחשף לשירים הפופולריים של אותה תקופה. הוא לקח את המנגינות האהובות והלביש עליהן את הפיוטים שלו".
למה לא לחבר מנגינות משלו?
"הוא היה מוזיקאי מחונן, אבל העדיף לקחת את הלהיטים של התקופה, שירים בספרדית, בלדינו, בטורקית ובערבית. חלקם היו שירי עגבים עם תוכן מפוקפק, אבל הוא חיבר למנגינות מילים שהן שירת קודש".
בחסידות קוראים לזה "להעלות שירים לקדושה".
"כן, רק שהחסידות נולדה אחריו, והשיטה של לקחת מנגינות פופולריות ולחבר להן מילים אחרות נעשתה לפניו וגם אחריו. אבל הוא בלט בכמות ובאיכות השירים שהוא יצר. הוא גם לא הסתיר את המקור, ובכל פיוט שלו הוא כתב בהתחלה כי המנגינה היא לפי 'השיר שמתחיל במילים הבאות', ומיד לאחר מכן כתב את הפיוט שלו".
("יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי": בין הפיוטים המוכרים שכתב ר' ישראל נג'ארה)
עד כמה הוא היה פופולרי?
"ברמה עצומה. ספר הפיוטים שלו 'זמירות ישראל' הודפס בחייו בשלוש מהדורות. גם כיום יש מעט משוררים שזוכים לכך, אבל באותה תקופה ספרים היו רכוש יקר ערך ולכן נוסף על ההדפסה של הספר, הוא הועתק בצורה ידנית, שוב ושוב, בקהילות יהודיות רבות".
אחד הפיוטים שנכללים בספר החדש הוקדש לארץ ישראל, ולרצון שירבו שמחות בישראל:
ימלט אי נקי (פיוט בשבח ארץ ישראל) – ר' ישראל נג'ארה
יְמַלֵּט אִי נָקִי / אֶרֶץ צְבִי חִשְׁקִי / אֵל פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי / וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה
שֵׁם יְפֵה נוֹף נִקְרֵאת / מָשׂוֹשׂ לְכָל קֶרֶת / וּלְכָל עִיר עֲטֶרֶת / וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה
רָצוּ אֲבָנֶיהָ / יוֹשְׁבִים בְּצִלֶּיהָ / בִּזְמַן חָורְבוֹתֶיהָ / כִּי עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה
אֲוִירָהּ הוּא מַחְכִּים / מַיִם בָּהּ מְפַכִּים / לִרְאוֹתָהּ מְחַכִּים / בְּשִׁירִים וּבְשִׂמְחָה
לֹא יֶחְסַר בָּהּ רַב כֹּל / זֵית שֶׁמֶן וְאֶשְׁכּוֹל / חִישׁ יִשָּׁמַע בָּהּ קוֹל / שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
בָּר וּמְזוֹנוֹתֶיהָ / עוֹטְפִים עֲמָקֶיהָ / יָגִילוּ יוֹשְׁבֶיהָ / יָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה
מֹשֶׁה נִתְאַוָּה לָהּ / פְּנֵי יוֹצְרוֹ חִילָּה / לַעֲבוֹר בִּגְבוּלָהּ / וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ דָוִים / אֵלֶיהָ מְקַוִּים / וְיָסְפוּ עֲנָוִים / בַּייָ שִׂמְחָה
הָחִישָׁה אֵל עֶלְיוֹן / לְנַחֵם עַם אֶבְיוֹן / וְהַעְלֵם לְצִיּוֹן / עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה
חַזֵּק בְּרִיחֶיהָ / קוֹמֵם שְׁעָרֶיהָ / כִּי הִיא לַיְהוּדִים הָיְ- / תָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה
קנאת סופרים תרבה עימותים
במפתיע או שלא במפתיע, ההצלחה המטאורית של רבי ישראל נג'ארה קוממה עליו לא מעט רבנים בני דורו. מתברר שהמשורר הפופולרי לא רק לקח מנגינות משירי עגבים בערבית, אלא גם צירף לפעמים מילים בסגנון "שיר השירים", המתאר לפי המסורת את האהבה בין הבורא לעם ישראל, בדומה לאהבה שבין גבר לאישה. הפיוט שלו, "כתובה לחג השבועות", מתחיל במילים: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב". בתגובה לכך, רבי מנחם די לונזאנו כתב עליו שהוא "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה".
נג'ארה לא נבהל וענה לו ולמבקריו בחרוזים (בהקדמה לספרו): "פי דוברי שקר ודובר שירי עגבים יסכר, ושירי אהבים לא יעלה על ליבם / ולא יעלה על שכלם לעולם בראותם השירים אשר לשלמה – מלך שהשלום שלו, איש על דגלו ישירו ואליו יעריצו, / באמרי נועם הקטופים מלוח ליבם – שיח הגיונם וניגונם".
"גם המקובל רבי חיים ויטאל, מתלמידי האר"י, תקף את רבי ישראל נג'ארה", מוסיפה פרופ' בארי, "הוא אומנם הודה ששיריו יפים, אבל טען שאסור לשיר אותם. ב'ספר החזיונות', רבי חיים ויטאל מביא דברים, כביכול בשם אישה שנכנס בה דיבוק, שלכאורה מתארת איך רבי ישראל ישב בגילוי ראש ושר שירי קודש".
איך את מסבירה את ההתנגדות הזו לפיוטיו?
"יש כאן יותר מריח של קנאת סופרים. שניהם חיו באותה תקופה בדמשק, שניהם דרשו בשבת ולישראל נג'ארה באו יותר אנשים שגם נהנו. אני לא ממעיטה בכישוריו של רבי חיים ויטאל כתלמיד חכם וכמקובל. רבי ישראל נג'ארה היה תלמיד חכם ולא היה מקובל, אבל הוא היה אמן, לא כמו כולם, ואפשר אפילו לומר שהוא היה בוהמיין, יחסית לאותה תקופה. זה הפריע לחלק מהרבנים, אבל לא הפריע לציבור שהעריץ את שירתו".
באחד השירים שנכללו בספר החדש, נראה שהמשורר פונה אל דבורה, שזמזומה מעורר בו רצון לשיר לאלוהיו ולשבחו. נראה כי הדבורה מסמלת לא רק את בעל החיים אלא גם את נפש המשורר, מעין ציפור נפשו:
עורי עורי דבורה דברי שיר – ר' ישראל נג'ארה
עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה דַּבְּרִי שִׁיר כִּי הוֹד וְהָדָר יָרַשְׁתְּ
הָעֵת אֶל יְיָ דָּרַשְׁתְּ עורי עורי
יָחִיד וְעָנִי אֲנִי לִבִּי וּבְשָׂרִי / וְעִמָּךְ אֶהְיֶה בְּחֶבְרָה
שְׁנֵינוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר בְּשִׁירִי / שֵׁם אֵל הַגָּדוֹל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה
רַבֶּה צְבָאֲךָ וצאי [וְצֵא], כְּבוֹדִי, עוּרִי / כִּי מִנִּי וּמִנֵּךְ יִתְקַלֵּס אֵל נוֹרָא
אֶל תַּכְלִיתֵךְ בִּינִי וּרְאִי הֲדוּרָה / לָמָּה זֶּה מִמְּלוֹנֵךְ נִגְרַשְׁתְּ עורי עורי
ההצעה שאי-אפשר היה לסרב לה
לקראת סוף העשור השישי לחייו של רבי ישראל נג'ארה, הוא קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה – לכהן כרב של קהילת יהודי עזה. "זה לא מפתיע", אומרת בארי, "בעזה הייתה באותה תקופה קהילה יהודית עם סוחרים עשירים, שיכלו להביא דמות חשובה כדי לכהן בתפקיד רב הקהילה. רבי ישראל הגיע עם חלק מצאצאיו, אבל חי שם רק כחמש שנים, עד שנפטר סביב שנת 1628. אנחנו לא יודעים את התאריך המדויק, אבל יודעים שלאחר הפטירה, בנו משה הפך לרב הקהילה היהודית בעזה".
ומה קרה לפיוטים שלא הודפסו?
"רבי ישראל הכין אותם לדפוס וקרא להם 'שארית ישראל'. פייטנים יהודים העתיקו שוב ושוב את הפיוטים שלו, אבל בכתבי היד שלהם, הם הוסיפו פיוטים שהם חיברו או שחיברו אחרים, והם שילבו אותם בתפילות ובהתכנסויות שלהם".
אז איך יודעים מהם הפיוטים של רבי ישראל נג'ארה?
"יש כתב יד נדיר בספריית קיימברידג' (ADD 531.1) שמכיל את שיריו המאוחרים ושאותו הכין, לפי הבנתי, רבי ישראל לדפוס. הוא נקרא 'שארית ישראל מזמירות ישראל', הועתק על ידי סופר מקצועי, אבל לא זכה להיות מודפס ולראות אור עד היום. כתב היד הזה איננו שלם – חלק מהדפים שבו חסרים, וחלקם דהויים, אבל בסופו יש מפתח ובו רשימת השירים, ועל פי המפתח אפשר היה להשלים את השירים החסרים מהעתקות אחרות של כתב היד הזה.
"בעזרת מענק של 'הקרן הלאומית למדע', לאורך כעשר שנים, עם הפסקות, עשיתי מחקר מקיף יחד עם פרופ' אדווין סרוסי מהאוניברסיטה העברית, ובסיוע עוזרי מחקר ובהם גם ד"ר שנהב ברטוב וד"ר רבקה הבסי, שחזרנו את 'שארית ישראל'. הספר שרואה אור כעת מכיל 418 פיוטים שמסודרים בפרקים על פי המקאמים (סולמות) התורכיים שהיו נהוגים בזמנו. בכרך הראשון של הספר הבאנו פרקי מבוא, רקע מוזיקלי ומפתחות, ובכרך השני השירים מנוקדים ומבוארים. הספר הזה רואה עתה אור בהוצאת קרן הרב דוד משה ועמליה רוזן ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח".
ומה המסקנה?
"למרות שרבי ישראל נג'ארה כתב שירת קודש ברמה גבוהה מאוד, כאשר המנגינה מוכרת ואהובה, העם אוהב את זה".
