"הייתי אמורה לחיות חיים חרדים קלאסיים ולאט-לאט התרחקתי. יש לנו ילד אחד. היו אמורים להיות לי כבר כמה. אהרל'ה עובד, עזב את הכולל. המשפחה שלו ליטאים. בשבילם, לעזוב את הכולל זו טרגדיה. אנחנו לא מצליחים להיות כמו כל האנשים הנורמליים שמסביבנו. לא מצליחים לתחזק את כל ההלכות והטקסים הדתיים. אני לא יודעת אם זה בגלל ארי או בגלל שאני בדיכאון. אבל משהו בנו לא נורמלי, לא מצליח לעמוד בסטנדרט הזה" (הניה ברודבקר בפתיח לסרטה "שלושתנו").
אם צריך לסכם בכמה מילים את הצפייה בסרטה עטור הפרסים של הבמאית והיוצרת הניה ברודבקר, זה יהיה: ללכת עד הסוף. "שלושתנו" הוא מסע תיעודי אישי המשרטט קונפליקט בין הורים ממשפחה חרדית-ליטאית לילד אוטיסט לבין החברה החרדית בבני ברק, המתקשה לקבל את השונה.
(הצצה לסרט "שלושתנו")
ברודבקר (30) ובעלה אהרון (30), כיום מתכנת בחברת הייטק, נטשו את בני ברק לטובת אלקנה בשומרון, מתוך אמונה שארי, ילדם האוטיסט בן ה-6 (כיום בן 8 וחצי, תלמיד כיתה ג' בבית ספר משולב באלקנה), יכול וזכאי להשתלב בחברה רגילה. בגילויים חושפניים הם משתפים כיצד תלמודי התורה החרדיים טרקו בפניהם את הדלת והחברה החרדית השמרנית "בעטה" את ארי ואותם החוצה. בתהליך של התפכחות הם יצאו בכאב גדול לחפש מקום אחר שבו יקבלו אותו וגם אותם. בדרך הם נאלצו לבחון באומץ את הזוגיות שלהם, את ההורות המאתגרת שלהם בתוך חברה שמרנית, את אמונתם ואת הבחירות שהתקבלו עבורם. מול המצלמה מתרחשת טרנספורמציה דתית ותרבותית של משפחה המחפשת את מקומה בעולם.
"תמיד היינו בצד ה'נכון', עד שלא היינו"
לקראת הקרנת הסרט, שיפתח את רצועת הדוקו של כאן 11 במוצאי השבת (בה ישודרו במהלך החודשים הקרובים סרטים תיעודיים באורך מלא), מספרת ברודבקר על נקודת המפנה בחייה: "כנערה וכאישה חרדית שלא ידעה מה זה קולנוע בערה בי כל הזמן תשוקה חבויה למקצוע. בגיל 24 צפיתי לראשונה בסרט. זה היה הארי פוטר. זה התחיל עם הרבה רגשות אשמה, ועם ההתאהבות למדתי להרפות. התחושה שזו אני וזה מה שאני אוהבת ורוצה לעסוק בו בשארית חיי התעצמה בי. במקביל, הכעס והכאב על מה שעברנו וחווינו עם ארי גרם לי לרצות לשתף אנשים בזה. לא להיות לבד. כשהגעתי לנקודה שבה הרגשתי ש'חונקים' אותנו, החלטתי לצאת עם זה מבלי לייפייף שום מציאות, כואבת ככל שתהיה".
"עשרות מוסדות חינוכיים בבני ברק מכל המגזרים, ביניהם תלמודי תורה וחדר גם חסידיים וגם ליטאיים, גם ספרדיים וגם יותר מודרניים – כולם סירבו. אף אחד לא רצה להכניס את ארי. זו הייתה סטירת לחי, עלבון וכאב גדול מאוד לקבל כזו דחייה ועוד מתלמודי תורה שאנחנו למדנו בהם"
ברודבקר מדברת מהר. אסוציאטיבית. טעונה ומפויסת בו-זמנית. נלחמת כמו שרק הורה יודע להילחם על ילדו שחווה אי צדק. "תמיד היינו בצד ה'נכון', עד שכבר לא היינו", היא אומרת בישירות, "שנינו באים ממשפחות מקובלות ומוכרות. אני למדתי ולימדתי בסמינרים הכי נחשבים. אהרון היה אברך בישיבה הכי נחשבת, עילוי. שידוך מושלם עם בחור שכולם ציפו ממנו לגדולות ואף ייעדו אותו לשמש כראש ישיבה בהמשך או כמחזיק במשרה תורנית בכירה אחרת. נישאנו בגיל 20 ובגיל 21 ארי נולד. זה היה ב-2015. בגיל שנתיים הוא אובחן כאוטיסט. אני מניחה שאילולי התפנית הזו אהרל'ה היה עדיין אברך עילוי ואני הייתי עדיין עובדת ומרצה בתחומי וידאו, עריכה ועיצוב גרפי בסמינרים חרדיים".
הבעיות התחילו כשארי הגיע לגיל שלוש וההורים ביקשו להכניסו לגן חרדי. אז הם נתקלו במציאות שלא ציפו לה: "עשרות מוסדות חינוכיים בבני ברק מכל המגזרים, ביניהם תלמודי תורה וחדר גם חסידיים וגם ליטאיים, גם ספרדיים וגם יותר מודרניים – כולם סירבו. אף אחד לא רצה להכניס את ארי. זו הייתה סטירת לחי, עלבון וכאב גדול מאוד לקבל כזו דחייה ועוד מתלמודי תורה שאנחנו למדנו בהם. היו מוסדות שהמנהלים בהם הם קרובי משפחה שלנו, ולא היה לנו עם מי לדבר. כל הדלתות נסגרו בפנינו. פשוט ניסו לטאטא את ארי מתחת לשטיח, ואנחנו לא הסכמנו. זה הזבנג הראשון שהצטרף בהמשך לעוד דברים, עד שהבנו שהקבלה הרדיקלית שלפיה אנחנו מקבלים את האוטיזם כחלק מארי, ולא כגזרה משמיים או כניסיון שהונחת עלינו – מקבלים אותו כשלם מבלי לרצות לתקן או לשנות אותו ומבלי שאנחנו מאוכזבים – לא מסתדרת עם אורח החיים החרדי".
דווקא בעולם החרדי יש דגש על חסד.
"כן חסד, לא הכלה. אנשים עם מוגבלויות הם לא שווים ולא חלק מכולם, וזו הסיבה ששמרנו את זה בסוד בהתחלה, כדי לא להזיק לילד. עדיין הייתה בנו האשליה שאם נשקיע מספיק – הוא 'ייצא מזה', ולמה לחרוץ את גורלו כבר מעכשיו אם ממילא הדברים יסתדרו? למעט האנשים המקצועיים הרלוונטיים, אף אחד מהמשפחות שלנו או מהמעגלים החברתיים שלנו לא ידעו מה עובר עלינו או על ארי. תביני, זה עולם שאת צריכה להיות בו מתוקתקת ולעמוד בהרבה סטנדרטים, ובמצב הזה זה לא שארי לא היה מסתדר עם החברה החרדית, זה כבר אנחנו שלא מסתדרים עם המערכת החרדית, שנולדנו וגדלנו לתוכה. למדנו שכשאת לא כמו כולם, המערכת פשוט מוחצת אותך. הדיסוננס הזה פשוט שבר אותנו. אותי זה הכניס לדיכאון.
"קשה לחיות בשקר בלי לדעת מה יהיה עם ארי. קשה לשמור סודות במשך שנתיים כי לא מדברים על אוטיזם ולא מדברים על דיכאון. כך שמה שהחל כמסע חיצוני בבית הספר הפך גם למסע פנימי שלנו. היה חשוב לנו שארי יהיה ילד חופשי ושמח שחי בעולם שמותאם לו. היה לנו חשוב לא להגביל אותו. שיקבל את מי שהוא. מהר מאוד הבנו שאלו דברים שלא יכולנו לתת לו במסגרת העולם החרדי, ודרכו הבנתי דברים גם על עצמי. במובן מסוים אני אפילו מרגישה שארי הציל אותי, כי כאישה יוצרת חרדית לא הצלחתי לעסוק בקולנוע וביצירה שהם אוויר לנשימה עבורי. ממש כך. זה נותן לי סיבה לקום בבוקר. רציתי את ארי חופשי – והרווחתי גם חופש".
איפה אהרל'ה בכל התמונה הזאת?
"עברנו את התהליך הזה ביחד. מה שדחף אותנו זו המערכת החרדית שלפיה הגבר לומד בכולל והאישה מפרנסת. ברגע שנולד ילד אוטיסט מבינים די מהר – אצלנו זה קרה לאחר שנה של התלבטויות – שהגבר חייב לצאת לעבוד. המעשה הזה הביא לתחושת זרות ולנתק גדול מאוד, כי היינו חריגים בנוף".
"ארי היום ילד אחר לחלוטין"
הדחייה ואי הקבלה של ארי למוסדות, והסירוב לשלבו בכיתה רגילה בטענה שאין להם את הכלים הדרושים לכך או שהוא ירגיש חריג, נמשכו גם כשהם התגוררו בשערי תקווה וגם כשניסו מוסדות "בכל אזור אפשרי במרכז הארץ", לדברי ברודבקר. "כך הגענו לבית הספר הממלכתי-דתי 'כרמים' באלקנה. שם קיבלו אותו בראש פתוח, ברצון טוב ובהמון אהבה. ארי היום ילד אחר לחלוטין. הוא מאושר, טוב לו, ולבית הספר הוא הולך בשמחה למרות שעדיין ישנם לא מעט אתגרים, ואנחנו עובדים כדי לפצח את זה".
למרות העובדה שהוא לא מדבר הרבה בסרט, ארי הוא בעצם גיבור הסרט, לא?
"בסרט הזה יש שלושה גיבורים. לא נכון יהיה לומר שארי הוא הגיבור. כוחו של המדיום הקולנועי הוא בדיבור ללא מילים. דרך הצילום רואים עד כמה ארי רגיש ומבין ועד כמה הוא קולט הכול, ומבינים עד כמה חוסר ההוגנות כלפיו עצומה".
אף על פי שהם עדיין מגדירים את עצמם חרדים, באחת מסצנות השיא היא נצפית כשהיא גוזזת את הפאות לארי: "זה היה חשוב לנו. אין טעם שיסחב את זה עליו. אין צורך ליצור שונות בבית ספר חדש. דווקא ארי התנגד בהתחלה. עשיתי לו פוטושופ והראיתי לו את עצמו עם הפאות ובלעדיהן. זה באמת כאב כי מבחינה סימבולית זה היה כמו לגזור את החותמת שלנו. את הקשר הזה של החרדיות, של הדור הבא, והקאט הזה היה רגע כואב מאוד".
כבמאית שאמורה לשלוט על כל פריים, היו מצבים שבהם חשת שהמצלמה משתלטת על הסיטואציה? חושפת הרבה יותר ממה שאת התכוונת בהתחלה לחשוף?
"צילמתי פתוח מאוד ללא חרטות. אם כי צנזרנו בשלב הצילומים דברים והוצאנו את הטלוויזיה מהחדר, כי אהרון לא הסכים שהוריו יראו אותה אצלנו. הקפדתי ברמת הצניעות לשים גרביים ולהתלבש בסטנדרט החרדי".
אף על פי שהם עדיין מגדירים את עצמם חרדים, באחת מסצנות השיא היא נצפית כשהיא גוזזת את הפאות לארי: "זה היה חשוב לנו. אין טעם שיסחב את זה עליו. עם זאת, זה באמת כאב כי מבחינה סימבולית זה היה כמו לגזור את החותמת שלנו, והקאט הזה היה רגע כואב מאוד"
אחרי שקטפה עם "שלושתנו" שלושה פרסי יוקרה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ביולי האחרון – הסרט התיעודי הטוב ביותר, פרס הבימוי ופרס העריכה, והסרט יוקרן בהקרנת בכורה אמריקאית בחורף הקרוב, היא כבר עובדת על הסרט הבא. "הוא גם מהעולם החרדי", היא צוחקת, "כשאפסיק ליצור על העולם החרדי זה אומר שהפסקתי להיות חרדית". גם פה, היא מבטיחה, התכנים אמיצים וחושפניים והאמת ישירה בפנים.
להורים שנמצאים במצב דומה היא מייעצת: "תעזו. אל תפחדו. זה מה שאני אומרת כל הזמן לעצמי. יש חששות אבל יש גם הבנה שאם משהו לא שלנו – הוא יאבד ממילא, כי זה לא שלנו".
האם יש מהלך שאת מתחרטת עליו או שהיית עושה אותו באופן אחר?
"אני שונאת את השאלה הזו. זו שאלה ששואלים מתמודד שהפסיד בריאליטי. ברור שאני מתחרטת על הרבה דברים שעשיתי לא נכון, אבל אני שמחה שניסיתי והעזתי. אחרת, למה יש לחיות?".
