שם, מקום מגורים ועיסוק: אנטון גודמן (43), מתגורר ביישוב צור הדסה, מנהל שותפויות של עמותת "קול רבני לזכויות אדם". נשוי לענת ואב לארבעה ילדים – נעם (16), נתאי (14) נווה (11) ושחר (9).
מאיפה עלית לארץ? אוקספורד, אנגליה.
מתי עלית לארץ? "לפני 20 שנה, במרץ 2003. ביום שפרצה מלחמת המפרץ השנייה. כשהגעתי למשרד הקליטה הכול היה ריק, כמו גם הרחובות. שאלו אותי: מה אתה חושב לעשות? המצב פה לא היה תותים, כמו שאומרים, אבל עניתי שכיהודי, אני קושר את גורלי למדינה".
מה הוביל אותך להחלטה לעלות לארץ? "כפעיל חברתי הושפעתי מאוד מהסכמי אוסלו ובעיקר מרצח רבין. הייתי בן 16 כשזה קרה ובמסגרת תנועת בני עקיבא הגעתי לישראל. הרגשתי את כל השיח הציבורי שהיה סביב העניינים הללו והתסיסה החברתית שהייתה באוויר. לא שאהבתי את האיש באופן מיוחד, אבל הוקסמתי מרעיון השלום וכשהגעתי לישראלי ראיתי בני נוער בגילי יושבים ברחובות, בוכים, מנגנים בגיטרה ומדברים במעגלי שיח, וזו הייתה הנקודה שבה החלטתי להיות חלק מהחברה הישראלית. קסם לי השיח החברתי והמשמעותי שלא היה לי באנגליה. לראשונה, הרגשתי לא כבן מיעוט אלא שאני בלב השיח הפעיל סביב השאלה מהי מדינה יהודית, שהוא השיח החשוב ביותר לעם היהודי בדורנו.
"להלוויה של רבין באתי במיוחד מאוקספורד. מאז לקח לי עוד חמש שנים נוספות שבהם סיימתי את לימודיי בתיכון, אחריהן הגעתי לשנה לישראל כהכשרת תנועת בני עקיבא העולמית בישיבה בקיבוץ הדתי עין צורים. בתום השנה חזרתי לאנגליה לתואר ראשון בפוליטיקה בינלאומית, עבדתי במזכירות בני עקיבא בלונדון ובגיל 23 עליתי לישראל, היישר לירושלים – ללא משפחה, ללא הרבה חברים. הייתה לי חברה ישראלית, שכיום היא אשתי, ענת, ואם לארבעת ילדינו. הדרכנו ביחד בקיץ בני נוער יהודים שהגיעו מאנגליה לישראל. מבחינתי, זו הייתה אהבה ראשונה. כמו ב'חתונה ממבט ראשון'. הייתי מחויב לה מהרגע הראשון שבו ראיתי אותה. נשארנו בקשר אבל מרחוק, ומדי פעם נפגשנו. האהבה הזו עזרה מאוד בהחלטה וגם בקליטה".
ענת: "אני חשבתי שהוא פסיכי ולא הבנתי מה הקטע להתחיל משהו שייקטע. הוא התעקש שוב ושוב שהוא עולה לישראל. אני בכלל הייתי בקטע של לעבוד בסוכנות ולטוס לחו"ל. אבל הוא עלה לישראל, מהר מאוד התארסנו והתחתנו".
מה אתה הכי אוהב בישראל? "אני הכי אוהב את ארץ ישראל, ולא רק בגלל הנופים המדהימים. פה אני יכול לחוש בחיבור שיש לי בין הנפש והנשמה ובין האדמה והארץ. חוץ מזה, אני אוהב את האנשים שחיים על הארץ הזו. לא משנה אם זה יהודי או פלסטיני. מבחינתי, יש פה אנשים ברמה אחרת: עם קבלת פנים, שאפשר לסמוך עליהם, חברה טובה, אכפתית, מעורבת. אנשים טובים מאוד בישראל".
"הוקסמתי מרעיון השלום וכשהגעתי לישראלי ראיתי בני נוער בגילי יושבים ברחובות, בוכים, מנגנים בגיטרה ומדברים במעגלי שיח, וזו הייתה הנקודה שבה החלטתי להיות חלק מהחברה הישראלית. קסם לי השיח החברתי והמשמעותי שלא היה לי באנגליה"
למה אתה מתקשה עדיין להתרגל? "אני מרגיש שהזהות היהודית בישראל נמצאת במשבר וקשה לי עם זה. הפער בין הזהות הדתית שבה אנחנו מתפללים לחזרה לארץ הקודש ובין המציאות הפוליטית שיש במדינה, דוחף את הזהות היהודית לכיוון קיצוני ומביא לתופעות כמו משיחיות, עליונות ותחושה שאנחנו לא יכולים לשנות את גורלנו, ולכן תמיד נהיה כאן במלחמה, תמיד בקושי ובייסורים, ואני מתקשה עם זה מאוד. זה קיים בעיקר בחברה שלי, המגזר הדתי-לאומי".
האם אתה מרגיש שמצבך בישראל טוב יותר מאשר בארץ המוצא? "המציאות בישראל טובה יותר ליהודים מאשר באנגליה. ללא ספק. קל להיות יהודי בישראל. חוויתי לא מעט מקרי אנטישמיות באנגליה, אני יודע איך התחושה להיות מיעוט לא רצוי, ואת זה אין בישראל. אבל בתוך ישראל היום אין את ההתקדמות האירופית ההומנית שבה כל אחד שווה. אנחנו מנסים לקדם את העניין, אבל זה עדיין לא שם. אני יודע שאני עוף די מוזר, בטח במגזר שלי, כי לרוב הם עולים שהגיעו לפה מבחירה ומאידיאולוגיה, כמוני, מבלי שהיה לנו איום אמיתי לחיינו. בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר מחבריי לבית הכנסת דברים שבעיניי הם אנטי דתיות ואפילו אנטי יהודיות. למשל, שצריך להרוס את חווארה. בעבודה שלי אני מעורב ברמה היומיומית בשטחי C ואני עד לאלימות נוראה של מתנחלים כלפי קהילות חקלאיות. אני שותף בפעילות למען זכויות אדם של פלסטינים בשטחים הכבושים, שבהן אנחנו יושבים עם הפלסטינים ופועלים איתם מתוך סולידריות, וזה יוצר פער ענק מול הקהילה שלי שחושבת אחרת ממני. אני אומר את זה בעדינות כי עדיין אני אנגלי ואין לי את הבוטות הישראלית, וגם כי אלה אנשים שאני אוהב מאוד, יש בינינו הרבה כבוד ואני מחשיב את עצמי כחלק מהם".
מהו המקום האהוב עליך בארץ? "אני אוהב את המקומות שבהם נפגשים יופי הטבע, עומק ההיסטוריה והמורכבות והגיוון של בני האדם. אני מרגיש את זה בצור הדסה, שהיא פנינה הנמצאת בתוך הטבע. יש פה שמורה ענקית סביבנו, אוויר ירושלמי צח, והצד הישראלי של הקו הירוק מאפשר לי קשר יומיומי עם השכנים הפלסטינים".
יש לך עצה לעולים הבאים שבדרך? "העצה שלי היא: אל תשתלבו, אלא תהיו שחקן מרכזי במחזה הזה. אל תתביישו לבוא עם אפשרויות חדשות ולהביא את הערכים והתרבות מהמקום שממנו באתם. אני לא מאמין בכור היתוך שבו כל החברה יוצאת באותו הטעם. נעשו פה עוולות גדולות לקבוצות עולים שנרמז להם שהתרבות שלהם לא רצויה. חוץ מזה, שידעו שהציונות לא מתה".
האם היה רגע שבו הרגשת ישראלי של ממש? "דוגרי, אני חושב שהישראליות עוד בהתפתחות. לא ברור ב-100 אחוז מה הישראליות של היום. הוזמנתי לאחרונה על ידי משרד החוץ הגרמני לכנס בתוניסיה, ומאחר שכבר 20 שנה לא חידשתי את הדרכון הבריטי – אני לא יכול להגיע לשם. מצד אחד, חבל לי לפספס את הכנס ולא לראות את תוניסיה; מצד שני, אני ישראלי. זה הגורל שלי. מה יותר ישראלי מזה?"
מה אתה מאחל למדינה לשנה הקרובה? "מאחל לה בחירות. כי בזמן שהממשלה מתעסקת ברפורמה שפחות מעניינת אותי, היא לא מתעסקת באלה שחיים פה בעוני, למשל. כשהייתי בבית הספר היסודי בשיעור משנה שמעתי לראשונה את המילה 'משבר'. אישה 'יושבת על המשבר' זה יולדת. המסורת היהודית מלמדת שממשבר יכולים לצאת דברים ממש טובים. אז אני מאחל שנצא מהמשבר מוסריים יותר, אכפתיים יותר אחד כלפי השני, עם יותר הבנה בניווט המדינה דרך המשברים כך שיהיה טוב לכולנו.
"למרות זאת, לא היה לי רגע אחד שבו התחרטתי על כך שהחלטתי לחיות פה את חיי ומעולם לא עלתה בי המחשבה לקום ולעזוב את המדינה. אבל כשהבכורה שלי קיבלה לפני כמה ימים את הצו הראשון לגיוס שלה, היה ברור לי שהיא תעשה עבודה חברתית נפלאה בצבא, ועדיין, משהו החמיץ בי על המציאות שאנחנו חיים בה. מציאות שבה אנחנו גונבים מילדינו את הדמיון והחלום לשלום ולעתיד טוב יותר. אני לא נאיבי וברור לי שבמדינה שבה אנחנו חיים חייבים צבא, ובתוך כל הלופ הזה ברור לי שאין בי חרטה, ואם הייתי באותה נקודת זמן – הייתי עושה שוב את אותה הדרך מאוקספורד לצור הדסה. אגב, יש שאלה על מה האוכל המועדף עליי? כי אני מטורף על פלאפל. 20 שנה בישראל ועדיין אם אני עובר דרך דוכן פלאפל – אני לא יודע לדחות סיפוקים".
