הדפיקה האיומה בדלת, שמביאה איתה את הבשורה המרה, היא נחלתן של משפחות רבות בישראל מאז 7 באוקטובר. כחלק ממציאות המלחמה בגזרות השונות, כולנו עוקבים בכאב ובדאגה אחר הודעות דובר צה"ל על מחיר הדמים הקשה שהמערכה הנוכחית גובה מאיתנו. עולמן של משפחות רבות מתרסק בבת אחת, עם כאב האובדן והשכול.
בתנ"ך מופיעים כמה סיפורים שמתארים אבות ואימהות שאיבדו את היקר להם מכול. בתקופה המורכבת שאנחנו חווים, נשאלת השאלה: האם אפשר ללמוד מאותם סיפורים על ההתמודדות עם כאב השכול?
ד"ר גילי (מבצרי) זיוון מקיבוץ סעד, חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב, תבאר בסדרת מפגשים מטעם בית אבי חי, בין התאריכים 30 ביוני ל-4 ביולי, כמה מסיפורי השכול הללו.
הדמות הראשונה שתבחן היא זו של יעקב, אשר מסופר עליו ש"אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג'), ושלח את בנו לראות את שלום אחיו הרועים בשכם. כשהגיע יוסף לבוש בכתונת הפסים אל אחיו, הם ראו בה סמל להיותו של יוסף הבן המועדף. יוסף השנוא נזרק אל הבור, ובהמשך נמכר לעבדות במצרים. האחים טבלו את כתונת אחיהם בדם שעיר העיזים ששחטו, והביאו אותה לאביהם כממצא שמעיד כביכול על מותו.
אובדן מעורפל
יעקב זיהה את הכתונת והניח שחיה רעה טרפה את בנו האהוב, ככתוב: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ל"ג). בניו ובנותיו של יעקב ניסו לנחמו, אבל הכתוב מדגיש: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם", מה שמעורר את התהייה: מדוע יעקב אינו מתנחם?
5 צפייה בגלריה
ד"ר גילי (מבצרי) זיוון. "קשה להשלים עם זה שברגע אחד מישהו יקר כבר איננו"
(צילום: דפנה טלמון)
לדברי ד"ר זיוון, "העובדה שיעקב לא ראה את גופת בנו נטעה בו את התקווה שאולי יוסף לא באמת מת. קבלת התנחומים היא הודאה במותו, תוך ויתור על התקווה הקטנה שאולי יוסף חי. לפני קרוב ל-1,000 שנה, רש"י פרשן המקרא כבר אמר: 'אין אדם יכול לקבל תנחומים על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי'. למעשה, הסיפור הזה מקביל באופן מצמרר למציאות שבה אנחנו חיים כיום, שכן יעקב תלוי בין תקווה לייאוש, ממש כמו משפחות החטופים והחטופות".
היא מוסיפה כי "בפסיכולוגיה יש מונח שנקרא 'אובדן מעורפל' – היעדר הוודאות שבו מצויים בני המשפחה האבלים (במקרה הזה, יעקב) אינו מאפשר ליצור סיום או סגירת מעגל. יעקב לא יודע בוודאות אם יוסף חי או מת, כך שהוא מסרב להתאבל עליו, כי זה עלול להתפרש כוויתור על הסיכוי שהוא חי".
בסופו של הסיפור בספר בראשית, יעקב מגלה שיוסף עדיין חי, ואף זוכה לפגוש שוב את בנו האהוב. אם חשבנו שתסריט כזה לא אפשרי בימינו, באה מלחמת חרבות ברזל וזימנה מקרה דומה: תומאס הנד כבר התבשר שבתו, אמילי הנד, אינה בחיים – אבל בהמשך התגלה שמדובר בטעות והיא למעשה נחטפה לרצועת עזה. לאחר שהילדה שוחררה בעסקה, האב זכה להתאחד מחדש עם בתו.
חגיגות שנקטעו בטרגדיה
דמות נוספת שחווה שכול במקרא היא דמותו של אהרן הכהן, אחיו של משה, בסיפור המפורסם מספר ויקרא על מות שני בניו, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן. לאחר שבעת ימי המילואים – ימי קידוש המשכן וחניכת אהרן ובניו לתפקיד הכהונה – שרתה השכינה במשכן ביום השמיני, כנאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כ"ג-כ"ד). כלומר, מדובר באירוע מרגש ומשמח, שבו יורדת אש מהשמיים ואוכלת את הקורבנות. אלא שמשהו משתבש.
נדב ואביהוא מקריבים אש זרה במשכן. מכיוון שבחרו לעשות זאת על דעת עצמם, כשנכנסו למקום שכינת ה' והתעלמו מהלכות הקודשים, הם נענשים ומשלמים בחייהם: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י', א'-ב').
משה, אחיו של אהרן, אומר לו כי ה' מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולכן נדב ואביהוא, דווקא מפני שהיו בדרגה גבוהה, נענשו במיתת שמיים: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". בניגוד למשה שמציע הסברים, אהרן הכהן הגדול שותק שתיקה רועמת לנוכח מות בניו ("וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"), בזמן שבני ישראל מבכים את מותם.
ד"ר זיוון רואה הקבלה בין הסיפור על מה שאירע בעת חגיגות המשכן לשבת שמחת תורה ב-7 באוקטובר. "בבוקר שמחת תורה, חג שאותו מציינים בשלל דרכים חגיגיות ומשמחות, קרה הנורא מכול", היא אומרת. "בעצם האירוע החגיגי, רבים נרצחו או נהרגו בקרבות – אנשים שהם מהטובים והטובות ביותר, ממש כמו נדב ואביהוא. את שתיקתו של אהרן אפשר לפרש כהשלמה, או כהלם שהופך לאלם. אפשר לראות בשתיקת אהרן גם סוג של מחאה, שכן הוא לא מקבל את ההסבר שסיפק לו אחיו למות בניו".
הקושי בקבלת המוות
דמויות נוספות שבהן תעסוק ד"ר זיוון בסדרת המפגשים יהיו אלה של האישה השונמית ודוד. סיפורה של האישה השונמית מופיע בספר מלכים ב' (פרק ד', פסוקים ח'-ל"ז). מסופר כי אלישע הנביא נהג לעבור לפרקים בשונם ולסעוד אצל "אישה גדולה" שגרה שם. הכנסת האורחים של השונמית הייתה לשביעות רצונו של אלישע, שאפילו קיבל לימים חדר אירוח מיוחד בביתה.
אלישע ביקש לגמול לאישה על הכנסת האורחים הנדיבה, וגיחזי, נערו של אלישע, הסב את תשומת ליבו לעובדה שהאישה חשוכת בנים. בתגובה פנה הנביא אל האישה והכריז: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן". תגובתה לוותה בספק וחשש בדבר: "וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" – אך נבואת אלישע התקיימה וכעבור שנה ילדה האישה בן.
עברו מספר שנים, ובאחד הימים יצא בנה של האישה לעבודה בשדה עם אביו, ולפתע חש ברע. אביו שלח אותו הביתה, וכשאימו ראתה שאין בידה להושיע, היא מיהרה ויצאה עם אחד מנעריה להר הכרמל כדי לבקש את עזרתו של אלישע. לאחר ניסיון סרק של אלישע לשלוח את גיחזי נערו, דרשה השונמית מאלישע לבוא איתה לביתה ולהושיע את הילד.
"למעשה, בסיפור הזה אפשר להבחין בהשלמה ובמאבק של האישה השונמית. בהתחלה היא משלימה עם העובדה שלא תלד בנים, ומבקשת מאלישע: 'אל תכזב בשפחתך'. אולם לאחר שנולד הבן, היא נאבקת בכל מאודה על חייו, עד שאלישע מצליח להחזירו לחיים. היא לא מוכנה לרדת מההר עד שאלישע יתלווה אליה. השונמית מפוכחת ומכירה במגבלותיה, אבל מרגע שהן הוסרו על ידי אלישע, היא נאבקת בכל כוחה על חיי הילד", מסבירה ד"ר זיוון.
מנגד עומד סיפורו של דוד המלך, שחשק בבת שבע, אשת אוריה החיתי. דוד שולח שליחים שמביאים את בת שבע אל ביתו, שם הוא שוכב איתה והיא נכנסת להיריון. לאחר ניסיונות כושלים מצד דוד להסתיר את הנעשה, פוקד דוד על יואב בן צרויה לשלוח את אוריה החיתי להילחם בבני עמון, שם הוא נהרג בקרב. בתום תקופת האבל על אוריה, לוקח דוד את בת שבע לאישה והיא יולדת לו בן.
ה' אינו רואה את המעשה בעין יפה, ושולח את נתן הנביא לומר דברי תוכחה בפני דוד, במה שמוכר כסיפור "כבשת הרש" (שמואל ב', פרק י"ב). מכיוון שנאמר לדוד כי בנו מבת שבע ימות, הוא פושט את בגדי המלכות, עוטה שק על גופו ומתחיל בתענית בת שבוע, כדרך לבטא חרטה על מעשיו ותחנונים על חיי הילד, אבל הבן מת לבסוף.
באופן שנראה תמוה, דווקא לאחר מות בנו, חוזר דוד להתנהג כרגיל. "התנהגותו של דוד מוסברת בכך שכל עוד בנו היה בחיים, הייתה לו תקווה שתפילותיו יעזרו לריפויו, אולם מהרגע שמת, השלים דוד עם המצב, ככתוב: 'לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם, הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי'. מדובר בפעולה הפוכה מזו שנקטה האישה השונמית, שכן היא גילתה תחילה השלמה עם המצב וסיימה במאבק, בעוד דוד מתחיל במאבק על חיי בנו ומסיים בהשלמה עם מותו", מסבירה ד"ר זיוון.
עם זאת, למרות האיפוק והתובנה שמבטא דוד אחרי מות הילד המשותף שלו ושל בת שבע, תגובתו לאחר מות אבשלום, בנו השלישי, שונה לחלוטין. לדוד ואבשלום הייתה מערכת יחסים מורכבת ואינטנסיבית, ועם הריגתו של הבן על ידי יואב, מבטא דוד את כאבו באופן ישיר: "בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב', י"ט, א').
כאב השכול של דוד עצום, והוא מבקש להחזיר את בנו לחיים. "גם היום, הורים אומרים שהם מוכנים להיות במקום הבן או הבת שנהרגו. זה נכון על אחת כמה וכמה מאז 7 באוקטובר, בין אם מבחינת החטופים והחטופות ובין אם מבחינת חללי צה"ל שנפלו בקרבות", אומרת זיוון, "הקושי הוא בקבלת המוות, מכיוון שקשה להשלים עם זה שברגע אחד מישהו יקר כבר איננו".
ד"ר זיוון רואה בסיפורים המקראיים דרך לדיון במה שעובר עלינו בימים אלה. "במקרא אנו מוצאים שיש תגובות שונות לאבלות ולשכול, כך שאפשר ללמוד שכל התגובות לגיטימיות", היא מציינת. "הכאב נשאר, אולם יש דרכים שונות שבהן אפשר לבטא אותו, כחלק מתהליך הריפוי וההתמודדות. אין אסור או מותר; אפשר להכיל את הכאב ואפשר לבטא אותו בדרכים מוחצנות יותר".
פורסם לראשונה: 11:49, 27.06.24
