כשנוטשים את הבית בלית ברירה, זה כואב. כשעושים את זה פעמיים, זה כואב עוד יותר. גרשון קסטלנובו, שניצל מהנאצים כאשר נאלץ לעזוב את ביתו ברומא, ראה כיצד קיבוץ יפתח שאותו ייסד במו ידיו ב-1948 ננטש מאז נפתחה חזית הלחימה בצפון. למרות הקשיים, הוא בוחר גם היום בתקווה ובאמונה שאפשר לקום מכל טרגדיה.
קסטלנובו (קסטל) יהיה אחד מששת משיאי המשואות בעצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה, שתיערך היום (א') באמפיתיאטרון של מכון משואה, בסימן "הנשכחות שאי אפשר לשכוח". "מגיל 8 עד גיל 18 החלפתי מיטה, בית, עיר, מדינה, יבשת, שפה ותרבות. אמרתי לעצמי שזהו, אני לא זז יותר – ואכן לא זזתי מיפתח", הוא מספר. בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שנפתחה במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על יישובי העוטף, הוא נאלץ לעזוב בפעם הראשונה את הקיבוץ.
5 צפייה בגלריה
גרשון קסטלנובו. "בטוח שאם מדינת ישראל תתאושש, אז גם קיבוץ יפתח יקום חזרה על רגליו"
(צילום: אביגיל עוזי)
מסר של נשיא המדינה יצחק הרצוג לקהילות היהודיות בעולם, ערב יום השואה
(צילום: אבי קנר)
ב-7 באוקטובר בילה קסטלנובו עם שמונה מתוך 14 נכדיו בטיול שורשים ברומא. את הדיווחים מישראל קיבל רק בשבת בערב, אך לצערו עדיין לא היו טיסות שיאפשרו לו לחזור. רק בחלוף שישה ימים חזר לארץ, אך זה לא היה ליפתח, אלא למלון בגינוסר – שכן הקיבוץ הממוקם ברכס רמים שבהרי נפתלי פונה, בשל חזית הלחימה שנפתחה מול חיזבאללה בגבול הצפוני.
80 שנה לאחר האקציה ברומא, מצא עצמו קסטלנובו שוב עקור מביתו. "אין לי בית אחר, כך שאני לא מתכוון לעזוב את יפתח לצמיתות. אני מכיר כל אבן בקיבוץ, חרשתי את אדמתו ואני מתנחם בכך שנחמה רעייתי, שנפטרה לפני כשנתיים, לא חוותה את מה שאירע מאז 7 באוקטובר", הוא אומר. "אנחנו ניצבים בפני תקופה לא פשוטה, אבל אני בטוח שאם מדינת ישראל תתאושש, אז גם קיבוץ יפתח יקום חזרה על רגליו. אם נדע לצאת מהסבך הפנימי שלנו בישראל, נוכל להתאושש מהטראומה שחווינו כעם. כל החיים דבקתי באופטימיות, וכך אעשה גם כעת".
הילד היהודי היחיד במנזר
קסטלנובו נולד בשנת 1930 ברומא למשפחה בורגנית אמידה. עד היום הוא מעיד על אהבתו הגדולה לאיטליה ולתרבות האיטלקית. האהבה של בני משפחתו לארץ המגף הייתה כה גדולה עד שלדבריו למרות היותם יהודים, הם התנהגו כאיטלקים לכל דבר. החיים שם היו נפלאים, עד שבספטמבר 1938, כשהיה בן 8, החלו להיחקק חוקי הגזע באיטליה הפשיסטית, מה שהוביל לגירושו מבית הספר שבו למד.
אביו של גרשון, פאולו, בא ממשפחת סוחרים, בעוד אימו סילבנה (בתו של אטיליו אסקרלי, פרופ' לרפואה משפטית באוניברסיטת רומא) הגיעה ממשפחה אינטלקטואלית של אנשי רפואה. במסגרת עסקיו, נסע אב המשפחה לאריתריאה שהייתה אז קולוניה איטלקית. אסמרה, בירת אריתריאה, הייתה ידועה באותם ימים כ"רומא הקטנה". בפברואר 1939 החליטה סילבנה לנסוע עם גרשון, אחיותיו ואחיו לאריתריאה, כדי לאחד את המשפחה עד יעבור זעם.
"האהבה לאיטליה הייתה גדולה כל כך, שידענו שהמעבר לאפריקה הוא זמני, שכן האמנו כי ימיו של הפשיזם קצובים", מספר קסטלנובו. "באריתריאה השתלבתי בבית ספר עם ילדים שדיברו אמהרית, אבל בכיתה שלי היה גם ילד יהודי אחד, והוא ליווה אותי בתחילת דרכי החדשה. בספטמבר 1939 פרצה מלחמה העולם השנייה, כשאיטליה עדיין לא השתתפה במערכה. החלטנו לחזור, מהמחשבה שיהיה קל יותר לעלות ארצה מאירופה".
ביוני 1940 חזרה סילבנה וחמשת ילדיה לאיטליה, בעוד פאולו נותר באפריקה. המציאות שחיכתה להם הייתה כזו של איחוד כוחות בין הפשיזם האיטלקי לנאציזם הגרמני. "מצאנו את עצמנו בלי בית, בלי פרנסה, עם חוקי גזע חמורים וללא כל זכויות", אומר קסטלנובו, ומדגיש כי חרף כל הקשיים, האיטלקים לא הרגו את היהודים.
ב-1941, כשגרשון היה בן 11, חלתה אימו והחליטה לפזר חלק מהמשפחה. אחיו ואחותו, שהיו צעירים ממנו, הועברו לידי הסבים, בעוד גרשון עצמו נשלח למנזר נוצרי על גבול צרפת בעיירה בשם טורה פליצ'ה (Torre Pellice). "זה היה מסע של 600 ק"מ, שהחל ברכבת מרומא לטורינו, נמשך באוטובוס לנקודת ביניים והסתיים בנסיעה נוספת לעיירה הקטנה. אחות של סבתי ליוותה אותי למנזר ומסרה אותי לדריו, שהיה ראש המנזר", משחזר קסטלנובו את הדרך שעבר.
הוא היה הילד היהודי היחיד בין מספר ילדים בני גילו שהתחנכו במנזר בתנאי פנימייה. "זו הייתה שנה טראומטית וקשה מאוד עבורי, כי הילדים סביבי שיחקו כדורגל ולמדו בין היתר שיעורי דת, היסטוריה ואיטלקית, אך אני הבטתי מבעד לחלון והייתי מדוכא. אמא שלי דאגה לי בחוכמתה הרבה לתעודת זהות אחרת, במטרה לא לחשוף את זהותי כיהודי", הוא מציין. "בתום 1942, חזרתי לרומא עם אחותי הגדולה, לאחר שראש המנזר הבין מה קורה לי. התגוררנו בדירה שהייתה שייכת להוריו של אנצו סרני (פרופ' שמואל סרני ואלפונסה פונטקורבו), אשר עלו לישראל, שכן הוא היה בן הדוד של אימי".
תקווה שהתנפצה
ב-1943 התרחש מהפך באיטליה, כאשר בניטו מוסוליני נעצר ומשטר הפשיזם הופל. ההתרחשויות באותה תקופה נטעו במשפחת קסטלנובו תקווה. זו הייתה תקופה קצרה אך יפה, שבה שררה תחושת חופש וחירות. למרות זאת, בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את איטליה ונכנסו לרומא.
אימו של גרשון הבינה מיד שהפעם לא מדובר בסכנה של מחסור באוכל או חוקי גזע, אלא סכנת חיים של ממש. היא לא היססה ויצאה עם ילדיה למסע רגלי של כ-25 ק"מ עד לדירה שהייתה שייכת למשפחה, שם חיפשו מסתור. בסופו של דבר מצאה סילבנה מנזר שהיה מוכן לקלוט את בני המשפחה תמורת תשלום והחלפת השמות המקוריים בשמות בדויים.
את גרשון ואת סבו לא קיבלו לשם. גרשון היה כבר בן 13 – גיל בוגר מדי לשם קבלתו למנזר. "סבי היה ידיד של האפיפיור פיוס ה-12, שכיהן בין השנים 1939 ל-1958, מה שהוביל לכך שהוא סייע לו במציאת מסתור באוניברסיטה הגרגוריאנית ברומא שהייתה שייכת לוותיקן. אמא שלי דאגה לי ועל אף שרומא הייתה כבושה, חזרה איתי לשם ונפגשה עם פרופ' נוצרי קתולי בשם ארנסטו בוניוטי (אחד מחסידי אומות העולם), שסייע לי במציאת מסתור בווילה שלו ששכנה בפרבר של רומא, שם נכנסתי לחדר בקומה השנייה", הוא אומר.
שלושה חודשים הוא הסתתר באותו חדר, תוך שהוא יודע שאסור לו לצאת ולרדת לקומת הקרקע. מדי פעם קרא פרופ' בוניוטי לגרשון כדי לסעוד יחד לצלילי הסימפוניה התשיעית של בטהובן, עד שבאחד מהימים גרשון פתח את הדלת ונחשף בידי אנשים שהתבררו כחברי המחתרת הנוצרית הקתולית, שהייתה אנטי פשיסטית.
"למחרת הועברתי למנזר ברומא, שם ישבתי ליד ילד שהתברר לימים שהוא בן למשפחה פשיסטית", לדבריו. "חשדותיו לגבי יהדותי התגברו, מה שהוביל לריב ולשיחת בירור בחדרו של ראש המנזר, שידע על יהדותי. הוא עשה מעין 'הצגה' ואמר לי שאני לא בסדר, שיחרר את הילד והמורה שנכח בפגישה, ואמר לי לאחר שהם הלכו כי עליי לצאת מהמנזר בהקדם, לפני שאותו ילד ילשין את זהותי להוריו – מה שהיה עלול להוביל לכך שהגרמנים היו לוקחים אותי לידיהם".
5 צפייה בגלריה
מורדות הרי נפתלי באזור קיבוץ יפתח. "אמרתי לעצמי שזהו, אני לא זז יותר"
(צילום: אפי שריר)
בשלב ההוא, אימו נכנסה שוב לתמונה ובעזרת קשריה דאגה שכומר ילווה את גרשון למקום שבו פגש אותה. אימו הייתה לדבריו "אישה קשה", מכיוון שלא נהגה לחבק או לנשק, אלא העניקה חינוך ספרטני אבל מלא תבונה.
משם, המשיכו השניים למסע בדרך למשפחת דנזה, שאיתה הייתה משפחת קסטלנובו בקשרי ידידות. "הגענו לדירה בקומה הרביעית, ששכנה במרכז רומא, שם נכנסתי לחדר שממנו אסור היה לי לצאת – מלבד לארוחות שהכינה אם המשפחה. בדירה הזו הייתי ארבעה-חמישה חודשים, עד 1944, ואני יכול לומר שחיי ניצלו בזכותה ובזכות משפחת דנזה", הוא משתף.
הפתעה לא נעימה בחזרה הביתה
לאחר שהאמריקנים והאנגלים נכנסו לרומא, קסטלנובו חזר עם אימו ושאר אחיו ואחיותיו לדירתם המקורית בעיר, אולם גילו שהיא נתפסה בידי משפחה פשיסטית. למרבה האירוניה, שתי המשפחות התגוררו יחד כחודשיים, מה שהיה מלווה בריבים רבים, כולל גילויי אלימות פיזית. בסופו של דבר, הודות להתערבות בן משפחה של סילבנה, משפחת הפשיסטים ויתרה ועזבה את הדירה.
בהמשך עלתה המשפחה לארץ ישראל. "אמא שלי יצרה קשר עם הבריגדה היהודית שאנשיה הגיעו לרומא, והתאהבה ברעיון לעלות לארץ. אבא שלי, שהיה כל העת באריתריאה, התאחד איתנו לאחר מסע שהחל באריתריאה, עבר במצרים והסתיים בישראל. אמא שלי דאגה לנו ויחד עלינו על אונייה במרץ 1945. התיישבנו בגבעת ברנר, בעיקר בעקבות סרני, בן דודה של אמי", הוא מספר.
בחלוף כשנתיים, התגייס קסטלנובו לפלמ"ח. ב-18 באוגוסט 1948 נשלחו 120 לוחמים ולוחמות, והוא ביניהם, להקים התיישבות בין רמות נפתלי למנרה – יפתח. "באוקטובר באותה שנה התחיל מבצע חירם, והוקפצנו למנרה כדי לשמור שם. כשנגמרה המלחמה, התחילה מלחמת קיום", הוא נזכר. "לא היה שום דבר ממה שקיים ביפתח כיום".
ממרום גילו, מתקשה קסטלנובו להשוות בין מה שחווה בתקופת השואה למה שקרה ב-7 באוקטובר. לדבריו, מדובר בשתי טרגדיות שלכל אחת מהן יש מטען משלה. "השימוש שנעשה בשואה החזיר אותי לאותה תקופה מבחינה רציונלית, אבל לא מבחינה רגשית. הבנתי שאין ברירה אלא להביט אל העתיד", הוא מסביר. "יחד נחיה בשלום, זה המסר שחשוב לי להעביר. אני בן 94, מתכנן לחוות את חתונותיהם של כמה מנכדיי ומאמין שלמרות הקשיים והפערים בחברה הישראלית, נוכל לחיות כאן בשלום ואחדות עם שפה משותפת".
"עדויות הניצולים מעידות יותר מכול על היכולת האנושית לצאת גם מהתהום הנוראה ביותר, להשתקם, לפתוח דף חדש ולבנות עולם. עבורנו הם השראה גם להתמודדות המורכבת בעקבות אירועי 7 באוקטובר", אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה, "מתקפת הטרור הציפה בקרב רבים את הטראומה הלאומית ולעיתים גם הביוגרפית של מוראות השואה. אנחנו במכון משואה שאלנו את עצמנו מיד עם פרוץ המלחמה – מה אפשר ללמוד מתעצומות הנפש של ניצולי השואה, בכל הנוגע להתמודדות עם האסון".
בן נפתלי מוסיפה ואומרת כי לאחר מאות שעות של עדויות, עולה מתוכן סיפור הניצחון של ניצולי השואה. "הם לא רק ניצלו ושרדו, אלא רואים את עצמם כמנצחים", היא מסכמת. "עבור הדור הצעיר בישראל, ניצולי השואה הם מקור של תקווה, נוכח יכולתם לקום מהשבר הנורא ולחיות חיים מלאי משמעות: אישית, חברתית ולאומית".
