טוראי בנימין בן שמעון מבית שמש וטוראי הראל קינן מנתיבות, בני 18, הם שניים מבין יוצאי הישיבות החרדיות שהתגייסו לצה"ל במהלך המלחמה. שניהם התגייסו בנובמבר לגדוד נצח יהודה, ומשרתים שירות קרבי בחטיבת כפיר. "המלחמה הפיחה בנו יותר רצון ומוטיבציה לתת מעצמנו ולתרום ללחימה", אומרים שניהם, זאת על אף שלבנימין זה עלה בניתוק מהמשפחה ומהסביבה הקרובה אליו.
בן שמעון מתגורר מאז גיוסו בבית חיילים בודדים של עמותת "עושי חיל", ביישוב עֵלי. הוא האחרון מבין שמונת הילדים במשפחה והראשון שמשרת בצבא. "להוריי היה חשוב שאמשיך ללמוד בישיבה כמו אחיי והם רצו שאהיה רב גדול, אבל אני רציתי דברים אחרים לעצמי. לא יכולתי לשבת מהצד כשבמדינה שלי מתנהלת מלחמה", הוא אומר. "אני אומר לעצמי: אני רוצה כבר להיות לוחם כדי שבפעם הבאה, כשאויבינו ינסו לקום עלינו – ניתן מענה, כך שחס ושלום לא יהיה עוד 7 באוקטובר".
על נצח יהודה הוא לא שמע קודם לכן. "בחרתי בהם בגלל רוח הקרב, הרעוּת שיש בין הלוחמים, החיבור בין כל החבר'ה. האווירה ממש טובה. ברוך השם, זכיתי", הוא אומר. "היינו לא מזמן בשבוע של סדרת חינוך בלטרון. מדברים שם הרבה על גבורות שריונרים, טנקיסטים וטנקיסטיות, ובכלל על מלחמות ישראל וארץ ישראל. זה שבוע שמחזק אותך מבחינה מנטלית. אלו תכנים שרחוקים מאוד מהעולם התורני שממנו באתי".
הוא מדבר בפתיחות על העולם החרדי הספרדי הסגור שממנו הוא בא, אבל לא ממש מרחיב על משפחתו. "המצב מורכב. גם בישיבה המצב מורכב, אבל לפעמים מתעניינים. יש כאלה שמאחלים בהצלחה אבל אומרים 'לא מאמינים בדרך שעשית'. כל אחד בדרכו. אני לא יודע מה היה קורה אילולא פרצה המלחמה. זה מה שגרם לי להפסיק לשאול שאלות ונתן את הדחיפה האחרונה שהייתי זקוק לה. אחרת, אני מניח שכעת הייתי יושב ולומד בישיבה ולא היינו מנהלים את השיחה הזו", הוא מחייך.
מבחינתו, הגיוס הוא הגשמת חלום. "בראש שלי כל הזמן חלמתי להיות לוחם. חלמתי ללבוש מדים ולשרת בצה"ל, אבל חששתי ממה שהתגשם. ניתוק מהמשפחה ומהחברים. ברוך השם, עברתי טירונות", הוא מציין. "למי שנמצא לקראת גיוס וקורא את הדברים הללו אני אומר: לך עם מה שהלב שלך אומר לך. תחיה את החיים שלך. בסופו של דבר, אם אתה לא אוהב או לא שלם עם מה שאתה עושה – לא תשקיע בו ולא תעשה אותו יותר. גם כשקר לי, קשה לקום הבוקר, צפוף בלינה באוהל וקשה באימונים – זה מחזק את המטרות שאני בחרתי בהן. אני לא נשבר. לא מתייאש".
"חלמתי ללבוש מדים ולשרת בצה"ל, אבל חששתי ממה שהתגשם. ניתוק מהמשפחה ומהחברים. למי שנמצא לקראת גיוס וקורא את הדברים הללו אני אומר: לך עם מה שהלב שלך אומר לך. תחיה את החיים שלך"
בישיבה, הוא אומר, ניסו להניא אותו בטענה ש"גם בלימוד התורה אתה תורם לעם ישראל", אבל כיבדו את החלטתו. "הרבה חבר'ה שנמצאים פה מדברים על חזרה לישיבה אחרי המלחמה. בינתיים אני פוגש אנשים טובים שחושבים אחרת ממני, עם הסתכלות שונה על הדברים, שאני לא יכול לאמץ או להבין אותה, אבל בסופו של דבר כולנו יהודים וכולנו חלק מעם ישראל. הנה, עובדה שעכשיו הם לידי, נלחמים כתף לצד כתף", הוא מסכם.
"לא מורידים רגל מהגז, גם ברוחניות"
במסגרת גיוס לשלב ב', הכולל טירונות בסיסית והצטרפות למערך משרתי המילואים ומיועד לאזרחים בגיל הפטור, התגייסו למעלה מ-450 חרדים מאז פרוץ המלחמה – אבל גם בחורים צעירים יותר מהחברה החרדית התגייסו בתקופה הזו, ובהם, כאמור, בנימין והראל.
הראל קינן, אח בכור לארבעת אחיו, בן להורים דתיים לאומיים שהפכו לחסידי חב"ד, חונך מגיל קטן במוסדות של החסידות. לפני גיוסו הוא למד בישיבה של חב"ד בצפת ואף החל במסלול טכנולוגי ייעודי לחרדים, ומהר מאוד הבין שהוא רוצה לעלות על מדים. העובדה שהוא חי בדרום, לדבריו, מדגישה את החשיבות והשליחות שיש בתפקיד הלוחמה.
"חיפשתי יחידה שהיא קרבית אך עדיין שומרת על הרף הגבוה מבחינה דתית, וכך הגעתי לנצח יהודה. הגיוס היה זר לסביבה שאני בא ממנה, אבל אבא שלי שירת בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים ואביו שירת בסיירת שקד. סבא שלי מהצד השני שירת בשריון, כך שהתגובות מצידם היו פרגון ותמיכה על מלא. הם רואים בזה צעד חיובי. גם החברים שלי קיבלו את זה באהבה ובהבנה, וחלקם מתכוונים ללכת אחריי באותו מסלול ולהתגייס לכפיר".
"מי שגר בדרום או בכלל באזור חיכוך, מכיר את ההרגשה של חיים בצל מתיחות, עם לחץ וחרדה, לכן באתי מתוך תחושת שליחות גדולה. היום אני לא רק שומר על הבית הפרטי שלי, אלא על כל אזרחי מדינת ישראל"
לדבריו, "ההורים שלי שאפו תמיד שאהיה האדם הכי טוב שאני יכול להיות. למרות מה שחושבים, ראש הישיבה אצלנו תמיד דחף ואמר שאם אנחנו לא מוצאים את עצמנו בישיבה – שנתגייס. בהרבה מקומות את יכולה למצוא ראשי ישיבות שבפועל ההשקפה שלהם היא שהחבר'ה יתגייסו, גם אם לא יגידו את זה בגלוי". הוא מבקש להדגיש שלא ישתמע מדבריו שהוא מפחית מתרומת חבריו שנותרו בישיבה, ומדגיש: "אני בהחלט בעד לשלב את הלימודים גם בשירות משמעותי בצבא".
באופן אישי הוא לא מאוים מהצבא ולא חושש לפגיעה בזהות הדתית שלו: "הרבנים של עמותת נצח יהודה תמיד נמצאים, ואם צריכים אותם באקסטרה, הם מגיעים – וברוך השם, הרף עולה כל יום. לא מורידים את הרגל מהגז גם בתחום הרוחני וגם בלחימה".
התגייסת ישר לתוך המלחמה. מה אתה מרגיש ביחס לזה?
"אני אישית לא חושש. חיכיתי לרגע הזה. מי שגר בדרום או בכלל באזור חיכוך, מכיר את ההרגשה של חיים בצל מתיחות, עם לחץ וחרדה, לכן באתי מתוך תחושת שליחות גדולה. כדרך שגרה אנחנו עומדים על המשמר, ובצבא זה רק מתעצם ומקבל משמעות גדולה יותר. היום אני לא רק שומר על הבית הפרטי שלי, אלא על כל אזרחי מדינת ישראל. כחייל, התחושה היא שאני מסייע לייצב את המצב ולשפר אותו. לשם כך בדיוק מאמנים אותנו. להיות לא פחות ממצוינים. בעיניי שירות בצה"ל זה ערך עליון, ואת כל מי שחושש מגיוס לצבא, מבחינת השינוי המנטלי או מהבחינה הרוחנית, אני יכול להרגיע. פה, אם לא תרצה, לא יהיו נפילות".
ראש הישיבה היה נסער
כחודש לפני 7 באוקטובר, שריה בן-יעקב (23) מהרצליה עוד היה אחד מבחורי הישיבות שתורתם אומנותם ב"ישיבה ליטאית שבה יושבים ספרדים לצד אשכנזים מכל הסגנונות, והשאיפה של כולנו היא ללמוד תורה", לדבריו. מאז הוא הגשים חלום שבער בתוכו והתגייס לצנחנים. כעת הוא משרת בגדוד 202, בפלוגת ח"ץ (חרדים צנחנים).
"אוטוטו אנחנו עולים לגדוד ואנחנו ברמת שיא של מוכנות מכל הבחינות", הוא אומר. "אם יצטרכו אותנו בעזה נהיה שם, אם בלבנון חס וחלילה – נהיה שם. מה שיצטרכו, אנחנו נעשה", הוא אומר בלהט ועם ברק בעיניים, ומודה: "המלחמה רק חידדה לי את מה שידעתי – שמקומי פה".
"מגיל קטן הצבא דיבר אליי", מספר בן-יעקב, "מכמה סיבות. קודם כול, אני בא ממשפחה ערכית מאוד וההורים חינכו אותנו לנתינה ותרומה. התנדבתי ככונן בארגון איחוד הצלה וגם במד"א. אמרתי שאם אני לא יכול באותו שלב להתגייס לצבא, אז לפחות אתנדב בארגון אזרחי שיציל ויתרום לאנשים. חוץ מזה, אני אדם ספורטיבי שקשה לו לשבת ולא לעשות כלום. אני אוהב מאוד אקשן. ככזה, בכל מבצע צבאי או מלחמה הרגשתי שזה לא הוגן שאני יושב בצד כשמישהו אחר נלחם להגן עליי".
עד כמה המחשבה הזו הייתה יוצאת דופן בסביבה שממנה באת?
"החברים שלי באותו ראש כמוני, למרות שלהם לא הייתה הפריווילגיה לעשות את מה שהם באמת רוצים. אלה בחורי ישיבה שמכירים את העולם, יודעים מה יש בחוץ וכן רוצים להיות חלק. יש הרבה שחוששים מה יגידו, ומה תהיה תגובת המשפחה והחברים. כשהתגייסתי, חברים אמרו לי: 'איזה אומץ יש לך. כל הכבוד'. היו כאלה ששיתפו שהם גם היו רוצים להתגייס אבל חוששים מניתוק מהמשפחה ומהחברים שהם מכירים כל החיים, או שאומרים 'אחרי החתונה'. מהסביבה הקרובה אליי אני היחיד שהתגייס. מבחינת חלקם, אני זה שמגשים את החלום שלהם".
"ראש הישיבה שלי, שהוא איש מיוחד מאוד, היה נסער ביום שבו הודעתי לו שאני עוזב את הישיבה", הוא משתף. "הוא עמד מולי ובכה כשאמר לי: 'אני אוהב אותך. אתה תחסר לי'. הוא גרם לי לבכות כשאמר: 'שריה, אתה כמו בן בשבילי. אני לא מפחד עליך ולא חושש שתתקלקל בצבא או שתעזוב את הדת. זה לא מעניין אותי. אני מכיר אותך, יש לך עקרונות משלך. כואב לי שאתה עוזב את הבית שלנו. הבית שלך'. גם לי כאב לעזוב אותו, את הבית שאני אוהב והחברים שהיו לי כמו משפחה, ושמחתי שהוא הבין את הצורך שלי.
"עם כל החשש הגדול שחסם אותי במשך תקופה מלבחור במה שאני באמת רוצה – עד היום אנחנו בקשר. ראש הישיבה והחברים דואגים בכל מה שצריך, מתקשרים מדי פעם, חלקם הגיעו אליי לבקו"ם, חלקם ארגנו לי חבילות לשטחי כינוס כששמעו שחסרים פה דברים. זה ריגש אותי ושימח את החבר'ה בבסיס. הכי מרגש היה כשהם אמרו: 'יש לך חברים כמו משפחה', והם צודקים. משפחה ממשיכה לאהוב אותך ולא משנה מה".
המלחמה שינתה תפיסות
לאט-לאט נפתח בן-יעקב ומשתף: "בישיבה הרגשתי חוסר. הרגשתי שאני לא ממש ממצה את הכישורים שלי. תמיד אמרו לי 'אתה תצליח בצבא'. לא התגייסתי לפני כן כי חששתי מה יגידו ומה יחשבו עליי במשפחה, בסביבה, בין החברים. השאלה אם ההורים יהיו גאים בי, שבה ועלתה. כחודש לפני שפרצה המלחמה הגיע השלב שבו אמרתי שכבר לא אכפת לי מה יגידו, ומי שאוהב אותי – יתמוך בי. גם ההורים ראו כמה הצבא עושה לי טוב ומאוד תמכו ופרגנו. כשהמלחמה פרצה, אם היו שאלות או מחשבות – הכול נעלם".
7 צפייה בגלריה
לוחמים בחאן יונס. "כשהמלחמה פרצה, אם היו שאלות או מחשבות – הכול נעלם"
(צילום: דובר צה"ל)
הוא מדבר על כך ש"כור היתוך זו לא סיסמה", ומסביר כמה הצבא הפך אותו לאכפתי יותר לגבי מה שקורה מסביב ודרבן אותו לקחת אחריות על דברים שבעבר פחות נתן עליהם את הדעת. הוא משתף בתוכניות לצאת לקורס מ"כים ואומר: "המפקד רואה את ההשקעה שלי". כשהוא מסתכל על עצמו במראה הוא די מרוצה: "אני אומר לעצמי 'כל הכבוד'. כן, אני בהחלט גאה בעצמי".
"כשפרצה המלחמה, עליתי מיד על מדים וארגנתי תיק. אמא בכתה ואמרה: 'אתה לא יוצא'. שניות אחר כך הייתי עם אבא ברכב בדרך לתחנה המרכזית. הוא היה חנוק מבכי כשאמר לי: 'תקרא הרבה תהילים'. מעולם לא ראיתי אותם ככה"
הטענה העיקרית של המתנגדים לגיוס חרדים היא שהצבא עשוי "לקלקל" אותם ולגרום להם להתרחק מאורח החיים החרדי.
"יש בזה משהו, אין ספק, מהסיבה שלא קל לשמור על מסגרת דתית בצבא. כשאדם מגיע לצבא, בעיקר אם הוא בגיל צעיר יותר, ולא מגובש לגבי הדעה העצמית שלו או מה שהוא רוצה בחיים, הוא יכול לפזול ימינה או שמאלה. יצא לי לדבר עם חבר'ה מיחידות אחרות על זה. כשאתה מגיע עם עקרונות חזקים, גם אם סיימת אימון ב-02:00 בלילה ולא התפללת ערבית – אתה לא תדלג על התפילה. זה תלוי באדם עצמו: אתה לא תעשה לעצמך הנחות בשדה הקרב וגם לא בעקרונות האישיים שלך. הצבא הוא לא תירוץ לזרוק את הכול אחורה. עם זאת, אני בהחלט מודע לזה שיש גם מקרים אחרים.
"בפלוגה שלי ספציפית כל החבר'ה דתיים ויש תחושה של חממה עם אוכל כשר למהדרין, שלוש תפילות ביום, שעה של לימוד וקבלת שבת. זה משהו מיוחד עם הרבה אנרגיות של שמחה והתרגשות, באופן שלא חוויתי קודם לכן, אפילו לא בישיבה. דמייני לך: חודש שלם בשטח כינוס כ-6 קילומטר מעזה. חודש בלי מקלחת. עטופים בטליתות מול שדה כותנה ענקי, רואים את השקיעה ושרים 'לכה דודי', לצד שולחן עמוס במאכלים שאנשים טובים שמעולם לא הכרנו תרמו ופינקו אותנו בהם. שרים ושומעים ברקע את המטחים ברצועת עזה. בארוחת השבת עוברים מעלינו מטוסי צה"ל בדרך לעזה. אלו רגעים עילאיים והרגשה נעלה שאין דומה לה".
7 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו במפגש עם מתגייסים לצה"ל מהציבור החרדי
(צילום: איתי בית-און, לע"מ)
כשפרצה המלחמה הוא סגר שבועיים בצבא. "היינו בשבוע קשוח מאוד לטירונים. התלהבנו שאת חג שמחת תורה נעביר בבית", הוא נזכר, "כשדיברתי עם המפקד שלי כל חבריי לצוות כבר היו באוטובוסים, בדרך חזרה לבסיס. עליתי מיד על מדים וארגנתי תיק. אמא בכתה ואמרה: 'אתה לא יוצא'. שניות אחר כך הייתי עם אבא ברכב בדרך לתחנה המרכזית. הוא היה חנוק מבכי כשאמר לי: 'תקרא הרבה תהילים'. מעולם לא ראיתי אותם ככה. אולי זה יישמע מצחיק כי הייתי בסך הכול טירון והיה לכולנו ברור שלא שולחים אותי עכשיו להילחם בעזה, אבל התחושה הייתה שמחר אנחנו יוצאים לקרב, להגן על המדינה, על הבית, על האזרחים, על תושבי העוטף".
לדבריו, "פגשתי את החברים, בהם הרבה עולים וחרדים שהתגייסו מעצמם בלי שחייבו אותם, והיה להם רעל בעיניים. אחד מהם אמר: 'התגייסתי לרגע הזה בדיוק. ואם כבר למות, אז למות למען מטרה חשובה: הגנה על הארץ ועל העם'. כולנו ישבנו בשקט. הזדהינו עם כל מילה. הוא צודק. אני פה בדיוק בשביל זה. כדי להגן על הבית שלי בכל הכוח, וגם כדי לוודא שלעולם לא יהיה עוד 7 באוקטובר".
מה יש לך לומר לבחורים חרדים שחוששים לעשות את הצעד?
"אותי הגיוס שינה לטובה, אבל בשביל זה הייתי צריך לשבור את הפחד, להעז ולהישאר נאמן למה שהלב שלי רצה. המלחמה חידדה לי הרבה סוגיות ושינתה תפיסות. כך גם לציבור החרדי באופן כללי. השבת התארחתי אצל חברים וראיתי איך אנשים עומדים בבית הכנסת וקוראים 'מי שבירך' על חיילים. גם אלה שלא היו אומרים את התפילה על החיילים, אומרים את זה בהתרגשות ובכוונה עצומה. מרגישים שזה בא מעומק הלב".
