סאלח שבתי, קזבלן, הפנתרים השחורים, אירועי ואדי סאליב ואריה דרעי: דורות של ישראלים התחנכו על נרטיב הדיכוי של ישראל האשכנזית-צברית כלפי החברה המרוקאית הנחשלת. סיפורים על הקהילה מצפון אפריקה שהייתה אסירת תודה על המקלט שהעניקו לה ראשי המדינה החדשה, אך אז ספגה קיתונות של השפלה, גזענות ובוז, ליוו את סדר יומנו התרבותי, החברתי וכמובן הפוליטי. אלא שהסיפור הזה, גם אם אינו מוטעה לחלוטין, הוא חלקי בלבד. האירוע של הגירת יהודי מרוקו מורכב הרבה יותר מהשיח הרווח, כפי שחושף ההיסטוריון ד"ר אביעד מורנו.
"לבני הקהילה המרוקאית-ספרדית זיקות למולדות מרובות ושזורות", משתמש מורנו במינוח שהוא חוזר עליו שוב ושוב, "לא רק אל מרוקו ואל ארץ ישראל". למה הכוונה ב"מרוקו הספרדית"? קצת היסטוריה: לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 הגיעו מגורשים יהודים רבים למרוקו. כ-420 שנה לאחר מכן כבשה ספרד את חלקה הצפוני של מרוקו ויצרה "אזור חסות ספרדי" שכלל בין השאר את תטואן, שהייתה עיר הבירה של מרוקו הספרדית, ואת הערים לראצ'ה ואלקסר אלכביר. העיר טנג'יר הסמוכה הפכה לאזור חסות בינלאומי בשנת 1924. שאר מרוקו הפכה למדינת חסות צרפתית בהסכם שנחתם בין מרוקו לצרפת בשנת 1912. אזור החסות הספרדי כונה לרוב "מרוקו הספרדית". היהודים שישבו בו מנו כ-12 אחוזים מכלל יהודי מרוקו – 30 אלף מתוך 250 אלף בשנות ה-50.
6 צפייה בגלריה
שדרות אנטאו (Boulevard Antéo) בעיר הבינלאומית טנג’יר, 1950
(צילום: המרכז לתרבות יהודית-מרוקאית בבריסל, באדיבות פול דהאן)
קבוצה זו, שעומדת במוקד ספרו החדש של מורנו, לא יצרה זיקה למולדתם המרוקאית או לארץ ישראל בלבד, כפי שלמדנו כולנו בתיכון סביב ההגירות הגדולות של שנות ה-50 וה-60. היא, מתברר, פתחה שנים קודם לכן בתהליכי הגירה מרתקים שהתפרסו על פני שלוש יבשות. מלבד ארץ ישראל, יהודים ממרוקו הספרדית הגיעו גם לחצי האי האיברי – ספרד, פורטוגל וגיברלטר; ולדרום אמריקה – ברזיל, פרו, ארגנטינה, ונצואלה. שם הם המשיכו לאמץ באופן מלא את התרבות הספרדית.
על אילו שנים מדובר?
"החל מראשית המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20. כלומר, אנחנו מדברים על כ-150 שנים, כאשר המהגרים הראשונים ממרוקו בכלל היו היהודים מצפון מרוקו. בראשית המאה ה-20 היו כאלה שחזרו למרוקו, בה הם המשיכו לראות ארץ מולדת".
ולמה זה חשוב?
"היהודים ממרוקו הספרדית לא תפסו את עצמם כקבוצה חלשה שרק מחפשת נתיבי יציאה ממרוקו. כאשר הם או צאצאיהם חזרו לצפון מרוקו, הם לא חדלו מלהתגעגע למדינות דרום אמריקה: בעיתון היהודי במרוקו הספרדית היו ברכות לרגל יום העצמאות של פרו ופרסומות לחנויות יהודיות שנקראו על שם ערים בוונצואלה. יש פה הגירה שאיננה חד-כיוונית".
6 צפייה בגלריה
ד"ר אביעד מורנו. "היו כמה שקראו לי 'המרוקאי האשכנזי' בשל העובדה שאבא שלי בכלל עלה מוונצואלה"
מעבר לכך, מסביר מורנו, כתגובה גלויה לתפיסה הרווחת של מרוקאים דוברי צרפתית כ"צרפתים מזויפים" ("צרפוקאים"), הקבוצה המרוקאית-ספרדית ביקשה להציג עצמה כבעלת תרבות ספרדית אותנטית יותר, שאותה הביאו מספרד שלפני 1492. הייתה זו תרבות בעלת שפה עצמאית משלהם שערבבה בין ספרדית, ערבית ועברית – החַכִּיתִּיָה.
מוונצואלה לבאר שבע
אביעד מורנו הוא ד"ר להיסטוריה ועומד בראש קבוצת מחקר שעוסקת בהגירה במכון בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אל העיסוק במרוקו הספרדית לא הגיע במקרה: "אני ממוצא מרוקאי, וסבא שלי, אלברטו מורנו, נסע לוונצואלה ללמד עברית בבית הספר ששמו 'הרצל-ביאליק'. אבא עלה מאוחר יותר לארץ והתיישב בבאר שבע".
העיר הדרומית של שנות ה-80 היתה עדיין ריקה מיוצאי חבר העמים, ורוב שכניו וחבריו של מורנו הילד היו יוצאי מרוקו. "היו כמה שקראו לי 'המרוקאי האשכנזי' בשל העובדה שאבא שלי בכלל עלה מוונצואלה", הוא נזכר.
6 צפייה בגלריה
כריכת הספר באנגלית. בתמונה: סבו וסבתו של מורנו עם דודתו ואביו, שהיה אז תינוק
(צילום: הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה)
בכריכת ספרו של מורנו, שיצא לאור באנגלית תחת השם "Entwined Homelands, Empowered Diasporas" (הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה), נראים סבו וסבתו של מורנו עם דודתו ואביו, שהיה אז תינוק. כשצולמה התמונה הם היו בדרכם לוונצואלה. היה יום חם והם זיהו לפתע דוכן עם תלבושות לתיירים מימי הביניים. הלבישו אותם בבגדים האלו והם הצטלמו. מורנו מסביר שבחר בתמונה הזו לכריכת הספר כדי להראות את המשחק בין מודרנה למסורתיות. "כילד, אני לתומי חשבתי שזו תמונה המשקפת את אורחות החיים שלהם במרוקו", הוא מודה.
הסיפור של משפחת מורנו מתחיל כאמור לפני קצת יותר מ-200 שנה. היהודים הספרדים-מרוקאים היגרו לגיברלטר והקימו שם קהילה הפעילה עד ימים אלו. אחרים הרחיקו עד ברזיל, ואחרים נחתו בארגנטינה ובוונצואלה: "הרופאה הראשונה בוונצואלה אי פעם הייתה יהודייה, בת למהגרים מצפון מרוקו", אומר מורנו. כך גם הסנאטור דיוויד לוי יולי, היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים האמריקני, היה בנו של סוחר יהודי ממרוקו.
כשהחיילים הספרדים הגיעו לצפון מרוקו בשנת 1859 למסע כיבוש קצר, הם הופתעו לגלות בפעם הראשונה על אדמת אפריקה קהילה ילידית המשוחחת איתם בשפה הקרובה מאוד לשפתם. במאה ה-20 ההשפעות התרבותיות של ספרד חלחלו עמוק אל הקהילה היהודית, בעקבות הכיבוש שנמשך עד 1956. השפה הספרדית שלטה בכל אזור הצפון. המפגש הזה לא רק עורר את האינטראקציה בין התרבות הספרדית ליהודי הצפון במרוקו, אלא גם היה טריגר לתנועה של ספרדים נוצרים שביקשה להשיב את היהודים הספרדים לספרד.
אבל הפעפוע הספרדי הזה לא עשה רק טוב ליהדות של היהודים המקומיים. ההשפעה הספרדית – שבאה לידי ביטוי אפילו בהקמתו של אצטדיון מלחמת שוורים ענק בעיר – הביאה איתה חילון וריחוק מהמסורת, כמו הכנסת פירות ים בסגנון ספרדי לתפריט הארוחות. "באחד העיתונים היהודיים, 'אור', ראיתי פרסומת המורכבת מאותיות הפוכות. סברתי שזו טעות דפוס", מספר מורנו, "רק בהמשך הבנתי כי הייתה זו פרסומת למסעדה שהתמחתה במאכל ספרדי מוכר העשוי משרימפס..."
מתוך הקהילה עלו בשלב הזה קולות שסברו כי הגיעה העת להציב קו גבול בנהירה אחר התרבות הספרדית, והם התבטאו למשל בכתיבה על המסורת היהודית בספרד.
היהודים הספרדים והציונות
אז הכרנו את הקהילה היהודית המרוקאית-ספרדית בעלת "זיקות המולדת המרובות", אולם האם משמעותם של קשרים ספרדים אלו מלמדת על היעדר אלמנטים ציוניים? המחקר של מורנו מצביע על מגמה הפוכה לגמרי. הציונות בכלל, הוא מסביר, הופיעה במרוקו בשנת 1900, שנים ספורות אחרי הקונגרס הציוני הראשון. שתי האגודות הציוניות הראשונות במרוקו היו "שערי ציון" בעיר הנמל הדרומית מוגדור ו"שיבת ציון" בתטואן שבמרוקו הספרדית. זו האחרונה הוקמה בידי הרב של תטואן יהודה ליאון כלפון, שגם היה מחסידי תנועת החיבור מחדש לספרד, ורופא יהודי רוסי בשם ברליאבסקי שהיגר למרוקו לאחר שקיבל את הכשרתו בצרפת.
6 צפייה בגלריה
חלק מהקהילה עברה לדרום אמריקה, אך ההגירה לא הייתה חד-כיוונית. מתפללים בבית הכנסת "שער השמיים" בעיר בלם, ברזיל
(צילום: Isaac Ramiro Bentes, הנהלת בית הכנסת שער השמיים)
העובדה שהם היו מחוברים לתרבות הספרדית לא פגעה בזיקה שלהם לציונות?
"להפך, יש קורלציה ברורה מאוד בין השיח של השיבה לתרבות הספרדית לקירבה לציונות בעיני רוב מבשרי הציונות בצפון מרוקו. חשבו רק על תור הזהב של יהדות ספרד במאות הראשונות לאלף הקודם והתנועה שביקשה להשיב את היהודים לתפארתם הספרדית-תרבותית – האם זו אינה תשתית נהדרת לרעיונות של עצמאות כפי שהם מגולמים בציונות המדינית והרוחנית?"
באופן מרתק מוסיף ההיסטוריון כי דווקא צרפת נבהלה מהציונות של המרוקאים-צרפתים, לאחר שחשו כי הנאמנות לציונות פוגמת ב"צרפתיות" של המרוקאים. הספרדים, לעומת זאת, לא נבהלו. כנראה חשו כי התרבות הספרדית כה טבועה ביהודים המרוקאים-ספרדים, שהיא לא תיכחד מקרבם גם לצד פריחתה של הציונות.
אחת הדוגמאות המרתקות למעשה הציוני של היהודים המרוקאים-ספרדים היא הקהילות בדרום אמריקה. המהגרים הראשונים ממזרח אירופה הביאו איתם לדרום אמריקה את הרעיונות הציוניים, אך היהודים המרוקאים-ספרדים לא הצליחו להשתלב. הסיבה כמעט בנאלית: הכול התנהל ביידיש, והמרוקאים לא ממש שלטו בשפה. אבל הם לא התייאשו. כבר בשנת 1917, לאחר הצהרת בלפור, הקימו בבואנוס איירס יעקב לוי ושמואל לוי, מהגרים ממרוקו הספרדית, את העיתון הציוני הראשון שראה אור בספרדית – "ישראל".
בברזיל יִיסד דוד חוסה פרז, מהגר מטנג'יר, ביחד עם שותף לא-יהודי שגילה אהדה לרעיון הציוני, את העיתון Columna A – העיתון הציוני הראשון שראה אור בפורטוגלית. מייסדי הציונות במרוקו כולה היו מהגרים חוזרים מדרום אמריקה. גם בטנג'יר הופיעו בעשורים הבאים עיתונים בספרדית בעלי אופי ציוני מובהק, עד להקדשת גיליון מיוחד להרצל בעיתון שראה אור במימון ממשלת ספרד.
6 צפייה בגלריה
בית הכנסת "שער השמיים" בבלם, ברזיל
(צילום: Isaac Ramiro Bentes, הנהלת בית הכנסת שער השמיים)
הזיקה לציונות נמשכה גם לאחר קום המדינה?
"בעיר טנג'יר, למשל, חיו יהודים רבים שאומנם לא היגרו לישראל אך היו מחוברים לציונות. את דאגתם לישראל הם ביטאו בדרכים משונות. למשל בשנת 1956 הונף לראשונה דגל ספרד בישראל באירוע שארגנו פעילים מצפון מרוקו שביקשו לחזק את הקשר התרבותי בין ישראל וספרד".
בשנת 1956 קיבלה מרוקו עצמאות. רק 30 שנים לאחר מכן, בשנת 1986, ערך ראש ממשלת ישראל שמעון פרס ביקור במרוקו ונפגש עם המלך חסן השני בעיירת הנופש איפראן, צעד שאיפשר לישראלים לבקר מכאן ואילך במדינה בצפון אפריקה. "באופן מרתק, בשנה זו בדיוק נוצרו קשרים דיפלומטיים רשמיים בין ישראל לספרד", אומר מורנו, "וליהודים המרוקאים-ספרדים בעלי הזיקות המרובות התאפשר לבקר בשתי המולדות שלהם".
התרבות היהודית-מרוקאית נותרה עדיין מובחנת, אנתרופולוגית, גם בישראל של המאה ה-21. הספרות, הקולנוע, המאכלים וגם הפוליטיקה לא הצליחו להכחיד את תרבותם הייחודית של יוצאי מרוקו. לצד הכרה זו, שואף מורנו – כמו אקדמאים נוספים העוסקים בתחום – כי עניינם, שפתם הייחודית, תרבותם ותרומתם למגוון התרבותי בישראל של המרוקאים-ספרדים לא ייעלמו בתהום הנשייה.
