בבוקר הנורא של 7 באוקטובר, הסופר והעיתונאי טוביה טננבום היה בשכונת מאה שערים בירושלים. לפני שנה יצא ספרו "חרדי וטוב לו" (הוצאת סלע מאיר), המתאר את התקופה שבה הוא חי במקום הכי חרדי בעולם, ולקראת הוצאת גרסה מעודכנת באנגלית, הוא שב לגור עם רעייתו בשכונה שבה התאהב.
ילדים בחיידר – מתוך "God Speaks Yiddish"
(במאי: טוביה טננבום, צילום: פלוריאן קראוס)
"בבוקר שמחת תורה שמענו אזעקות ופיצוצים, וכולם יצאו החוצה להסתכל אל השמיים. החרדים שידעו שאני חובש כיפה רק כדי לכבד אותם שאלו אם אני יודע מה קורה, ואמרתי שבדיוק כמוהם, אני התכוננתי לתפילות ולהקפות. מיהרתי לחזור לחדר שלי וראיתי באל-ג'זירה בערבית ובערוץ הטלגרם של חמאס את כל הסרטונים של חמאס. ככה ידעתי מה קורה לפני שהישראלי הממוצע ידע, ואז יצאתי החוצה לספר את זה לתושבים".
ומה הייתה התגובה הראשונה שלהם?
"הם אמרו: 'החמאס עושה לתושבי הדרום את מה שהנאצים עשו לסבים ולסבתות שלנו באירופה – מי שגרים ליד עזה הם לא דתיים או חרדים, אבל כולנו יהודים'. כשיצא החג הסתובבו בשכונה כלי רכב עם מערכת כריזה וזעקו: 'אבינו שבשמיים, רחם עלינו'. לאחר מכן קראו לכולם להתאסף בבתי הכנסת ובתי המדרש ולהתפלל לשלומם של כל היהודים. אגב, היו חרדים רבים שאמרו לי: 'אתה הזהרת מפני הפלסטינים והשנאה שלהם ליהודים בספר שלך שיצא לפני 10 שנים. איך ידעת מה יקרה?'"
7 צפייה בגלריה
טוביה טננבום בירושלים. "אנשים אמרו: 'חמאס עושה לתושבי הדרום את מה שהנאצים עשו לסבים ולסבתות שלנו באירופה'"
(צילום: איזי טננבום)
איך באמת ידעת?
"עניתי להם: אני לא נביא ולא בן נביא, אלא בן של ראש ישיבה. אבל במסגרת התחקיר לספר 'תפוס ת'יהודי' הסתובבתי בשטחים, כביכול בתור עיתונאי גרמני שאוהב את הפלסטינים. ראיתי לאן הרוח הפלסטינית נושבת, ולכן זה לא הפתיע אותי".
"הפוליטיקאים החילונים אמרו לחרדים – אתם לא צריכים לשרת בצבא, אנחנו ניתן לכם כסף כדי שתתפללו, תלמדו ולא תצטרכו לעבוד. אז קל מאוד לבוא בטענות לחרדים, אבל אפילו היום הפוליטיקאים החילונים מימין ומשמאל לא מוכנים לחבור ביניהם, אלא רוצים להמשיך את המצב הקיים"
מה הבנת במאה שערים אחרי תחילת המלחמה?
"שכל השאלה מי כן ציוני ומי לא ציוני, זה הכול שטויות. פתאום אתה רואה איך שאנחנו באמת עם אחד. לשמחתי גם הספקתי להכניס את החוויות שלי מ-7 באוקטובר במאה שערים, כפרק מיוחד בגרסה האנגלית של הספר 'חרדי וטוב לו', שראתה אור החודש".
מה הסיכוי שהחרדים יתגייסו בעקבות המלחמה?
"אני לא מבין למה כל הזמן שואלים את זה. במשך 75 השנים האחרונות מפלגות הימין והשמאל בישראל יכלו להתחבר ביניהן ולהקים ממשלה שתחייב את החרדים להתגייס. זה לא קרה – הפוליטיקאים החילונים שונאים זה את זה ולכן הם העדיפו לעשות קואליציה עם החרדים. הם אמרו לחרדים – אתם לא צריכים לשרת בצבא, אנחנו ניתן לכם כסף כדי שתתפללו, תלמדו ולא תצטרכו לעבוד. המפלגות החילוניות הן שפינקו והשחיתו את הציבור החרדי. הרי חרדי באמריקה עובד לפרנסתו. אז קל מאוד לבוא בטענות לחרדים, אבל אפילו היום הפוליטיקאים החילונים מימין ומשמאל לא מוכנים לחבור ביניהם, אלא רוצים להמשיך את המצב הקיים שבו יש להם קואליציה עם ש"ס ויהדות התורה, בלי שירות צבאי ובלי לימודי ליבה – אז מה רוצים מהחרדים, למען השם?"
מבני ברק לניו יורק
טוביה טננבום (66) נולד בבני ברק. אביו, הרב עקיבא טננבום, היה ראש ישיבה וצאצא של שושלת אדמו"רי ראדזין. כנער למד טוביה בישיבות חרדיות, ובהן "אור ישראל לצעירים" ו"בית התלמוד". כשהספקות באמונה החלו לכרסם בו, הוא עבר לישיבת מרכז הרב, ובהמשך למד גם בישיבת ההסדר במעלות ובישיבת ההסדר הכותל, והתגייס לצה"ל לתפקיד נהג טנק בחיל השריון.
"רואים בארצות הברית אלפי סטודנטים שצועקים 'מהנהר ועד לים, תשוחרר פלסטין'. כשהייתי בהפגנות כאלה בעבר, הראיתי לאנשים 'גוגל מפות' ושאלתי אותם איפה פלסטין, והם לא ידעו. במידה מסוימת הם ממש כמו החסידים במאה שערים שהולכים עיוורים אחרי הרבי שלהם"
אחרי השחרור מהצבא הוא נסע לארצות הברית, נפרד מהכיפה, למד באוניברסיטה, הפך למחזאי וייסד את התיאטרון היהודי בניו יורק. במקביל היה לאורך השנים עיתונאי ובעל טור דעה במספר כלי תקשורת מרכזיים, ובהם "קוריירה דלה סרה" האיטלקי ו"די צייט", השבועון הנפוץ ביותר בגרמניה.
7 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית נגד ישראל באוניברסיטת קולומביה. הכתובת הייתה על הקיר
(צילום: Spencer Platt / Getty Images North America / AFP)
החל מ-2011 חיבר טננבום מספר ספרים, בהם "אני ישן בחדרו של היטלר" ו"שקרים שכולם מספרים", אשר חשפו בציניות ובהומור האופייניים לו את השינויים שעובר הזרם הליברלי במערב, כפי שאפשר לראות בימים אלה במהלך הפגנות הסטודנטים תומכי החמאס בארצות הברית.
"אתה רואה אלפי סטודנטים שצועקים 'מהנהר ועד לים, תשוחרר פלסטין'. כשהייתי בהפגנות כאלה בעבר, הראיתי לאנשים 'גוגל מפות' ושאלתי אותם איפה פלסטין, והם לא ידעו. במידה מסוימת הם ממש כמו החסידים במאה שערים שהולכים עיוורים אחרי הרבי שלהם", לדבריו. "בלונדון ראיתי אלפי אנשים, רובם מלומדים ואנשי אקדמיה, באים לשמוע את גרטה טונברג מדברת על שינויי האקלים. אבל מה היא יודעת בכלל? יש לה תואר? היא למדה משהו בחיים שלה? זי װײס גאָרנישט ('היא לא יודעת כלום', ביידיש)".
"לליטאים אין שום חוש הומור"
למעשה בילדותו טננבום לא דיבר יידיש, אבל הכישרון הטבעי שלו לשפות, כולל גרמנית, גרמו לו באורח פלא לשלוט בשפה, כאילו זו הייתה ה"מאמע לושן" – שפת האם – שלו. זו הסיבה שהמו"ל הגרמני שלו החליט לשלוח אותו למאה שערים, כדי לכתוב ספר על החרדים הקיצונים, אלה שזוכים לכך כך הרבה לעג, בוז ולעיתים אפילו שנאה מצד חלקים נרחבים בציבור הישראלי.
"האמת היא שהיו חברים שהזהירו אותי מראש שיזרקו עליי אבנים במאה שערים. אז אמרתי להם: 'טוב שיש לי משקפיים שיגנו עליי'", הוא אומר ופורץ בצחוק מתגלגל.
ומה באמת קרה?
"התאהבתי במאה שערים. הם בני אדם כמוני וכמוך ולא משנה אם אני מסכים או לא מסכים איתם. הם מאושרים יותר משאר החברה הישראלית, יש להם אוכל נפלא, ואני אכלתי בחיים שלי גם במסעדות עם שני כוכבי מישלן. הם גם מצחיקים אותי, כי יש להם חוש הומור שאין כמוהו. אבל כמובן הכוונה היא לחסידים – לליטאים אין שום חוש הומור", הוא אומר ושוב פורץ בצחוק. "ויש אצלם גם דאגה אחד לשני".
אפרופו דאגה, בספר וגם בסרט הדוקומנטרי שטננבום יצר במקביל וזכה לשם "God Speaks Yiddish", אחד המרואיינים הוא רבי יחזקאל דוד לפקוביץ', מי שהקדיש עשרות שנים לבנייה מחדש של קהילת "שומרי החומות" האנטי-ציונית. כשהוא נשאל מיהו יהודי, הוא מייצר הבחנה בין דתיים וחרדים ליהודי שמחליט במודע לא להניח תפילין ולשמור שבת: "הוא מנתק את עצמו מעם ישראל", אומר לפקוביץ' ברכות אך בנחרצות.
7 צפייה בגלריה
טוביה טננבום בלבוש חסידי (ועם טלפון חכם בכיס). נפגש עם אדמו"רים ורבנים
(צילום: איזי טננבום)
כשנשאל אם מותר לחלל שבת כדי להציל חילונים השיב: "רוב היהודים בישראל הם תינוקות שנשבו וחייבים לחלל עליהם את השבת". כשביקש לענות האם ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד בסטנדרט הזה, הוא השיב בשלילה. על כך אומר טננבום: "למרות מה שהוא אמר, ברור לי שגם אם אני, כחילוני, אפול בגלל בעיה כלכלית או בריאותית, החרדים יעזרו לי יותר מאחרים".
תעלומה: למה החרדים לא לומדים תנ"ך?
למרות העובדה שהוא "בא מאהבה" וגם מרבה לתאר בספר את יופיין של הנשים במאה שערים, טננבום לא מנסה להסתיר את הביקורת שלו על העולם החרדי בכלל ועל אנשי מאה שערים בפרט. כמו כל עיתונאי הוא נפגש כמובן עם יואליש קרויס, שמסביר בין השאר כי התורה מחייבת נשים נשואות לכסות את ראשן. כשקרויס התבקש למצוא את המקור, הוא פתח חומש, חיפש וחיפש, וכמובן לא מצא.
הקטע הזה מופיע גם בסרט התיעודי שממש לאחרונה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר במסגרת פסטיבל הסרטים העצמאיים בברלין – Berlin Indie Film Festival.
7 צפייה בגלריה
טננבום במהלך התקופה במאה שערים. "ברור לי שאם אפול בגלל בעיה כלכלית או בריאותית, החרדים יעזרו לי יותר מאחרים"
(צילום: איזי טננבום)
טננבום מעיד בספר ובסרט על הפליאה שלו מהעובדה שדווקא אצל החרדים – ובמיוחד בקרב מי שמכונים "חברת הלומדים", בגלל ההתעקשות ללמוד תורה ולא לעבוד או לשרת בצה"ל – לא לומדים בתנ"ך את החלק של הנביאים והכתובים. רבים מהם חוזרים על הכללים של עיקרי האמונה, ללא ניסיון אמיתי לנתח את השאלה במה ובמי הם מאמינים.
במסגרת התקופה הארוכה של כשנה וחצי במאה שערים, טננבום נפגש גם עם מספר אדמו"רים של חסידויות, ובהם האדמו"ר מתולדות אהרן, האדמו"ר מקרלין והאדמו"ר משומרי אמונים-ירושלים. האחרון אף הזמין את האורח לסעודת שבת בביתו, ועל האוכל שהכינה הרבֶּצן (הרבנית) נכתב בספר שהוא היה "גפילטע פיש שמיימי, הכי טוב שהתכבדתי בו מיום היוולדי (והתכבדתי). ברוך שומר הבטחתו לישראל וברוך שומר אמונים!"
7 צפייה בגלריה
כריכת הספר "חרדי וטוב לו" בעברית. נהפך גם לסרט תיעודי
(עיצוב הכריכה: אור רייכרט, איור: שי צ'רקה)
בלי להתבייש, טננבום שאל את הרבנים החשובים האלה האם כמו שאומרים החסידים שלהם, כשהם מקבלים "קוויטעל" (פתק), ובו שמו ושם אימו של מבקש הברכה, הם רואים יותר מאשר את השם, או בקיצור – האם יש להם "רוח הקודש". בזה אחר זה מנהיגי החסידויות השיבו בחיוך שבניגוד לאדמו"רי העבר, אין להם כוחות עליונים והם רק רואים את מה שכתוב בפתק.
איך הגיבו במאה שערים לספר שבו אתה גם לועג ובז ל"רב" ברלנד או כותב בסרקזם על אדמו"רים?
"כולם ממשיכים לחייך אליי ולהזמין אותי לארוחות, ופגשתי רבים ששולטים בטקסט ברמת ידע של ציטוטים מדויקים. חסיד בויאן אמר לי: 'יעדער וואָרט איז אַ פערל', כלומר כל מילה בספר היא פנינה, ואחד האדמו"רים שאיתם נפגשתי במהלך הכנת הספר פגש אותי אחרי שהספר יצא. התפללתי אצלו בשבת ובסיום ניגשתי לקבל ברכת 'שבת שלום'. לאחר מכן רציתי ללכת, אבל הוא עצר אותי ואמר ביידיש: תשמע, הרבה פעמים היו פה עיתונאים וסופרים. הם תמיד באים לתקופה קצרה. הם תמיד אומרים שהם מחבבים אותנו ואחר כך כותבים דברים גרועים. אתה נשארת הרבה, אמרת לי 'אני מכבד אתכם' ואחר כך יצא הספר, ומתברר שאתה לא רק מכבד, אתה גם אוהב. א גרויסע יישר כוח (יישר כוח גדול)".
