את העלייה בשנאת ישראל ברחובות לונדון, מאז תחילת המלחמה בארץ, הרב דיוויד מאייר (או בכתיב העברי: דוד מאיר) ראה מקרוב וחווה על בשרו. בהתחלה עוד נשמעו גם קולות אחרים, אבל המגמה השלילית החמירה ככל שעבר הזמן. "כשנסעתי ברכבת כמה ימים אחרי 7 באוקטובר אנשים ניגשו אליי ואמרו שזה לא בסדר, מה שקרה, והם עומדים איתנו. עכשיו, במרכז העיר כמעט אי אפשר ללכת ככה, כשרואים שאני יהודי, בלי שמישהו יצעק עליי. זה קרה כמה וכמה פעמים", הוא מספר בריאיון ל-ynet.
מה צעקו?
"'יהודי', 'ג'נוסייד', כל מיני דברים... אני לא מקשיב, לא אכפת לי. אבל ברור שזה קורה. הגענו למצב שיש מקומות שאני חושב שמסוכן ללכת בהם עם כיפה או מגן דוד".
משואת התפוצות – מתוך הטקס ביום העצמאות
(צילום: המערך לטקסים ולאירועים ממלכתיים)
באופן אישי אתה עדיין הולך ברחוב עם כיפה ולבוש יהודי?
"בדרך כלל כן, וברור שבאזור היהודי בלונדון שבו אני גר אין בעיות, אבל כשנסעתי למנצ'סטר הייתי עם כובע שכיסה את הכיפה. במרכז לונדון אני דווקא חובש כיפה, אבל ההרגשה היא שזה לא נוח. אני לא חושב שיש יהודי אחד פה שלא תהה אם אנחנו מגיעים לסוף ימיה של הקהילה היהודית באנגליה".
מאייר הוא מנכ"ל ארגון PaJeS (ראשי התיבות Partnerships for Jewish Schools), המאגד בתי ספר יהודיים רבים באנגליה. בשנת 2020 קיבל את אות מסדר האימפריה הבריטית על פעילותו בתחום החינוך. לאחרונה זכה לכבוד להשיא את משואת התפוצות בטקס ששודר ביום העצמאות בישראל, יחד עם דברה סילברסטין, חברת מועצת העיר שיקגו בארצות הברית.
4 צפייה בגלריה
הרב דיוויד מאייר. "יהודייה אחת אמרה לי שהיא לא יודעת אם זה רעיון טוב, כי אולי זה מסוכן ויגרום לבלגן"
(צילום: אסקף)
"האמת היא שכשביקשו ממני להדליק משואה, לא ידעתי מה זה בדיוק, כי לא צפיתי בטקס הזה אף פעם", הוא מודה. "כשהייתי בארץ, עמדתי בחנות עם אשתי, ואנשים שאלו אם אני הדלקתי משואה. הם רצו לדבר איתי ולהצטלם איתי. לא חשבתי שאנשים יראו את הטקס גם באנגליה, אבל אני חושב שדווקא השנה, כשמרגישים קרובים כל כך לישראל, הרבה אנשים ראו. קיבלתי תגובות רבות. מישהו בא אליי ואמר לי: 'כל הכבוד, אני חושב שזה חשוב מאוד'. אבל הייתה גם יהודייה אחת מהקהילה ששאלה למה עשיתי את זה, ואמרה שהיא לא יודעת אם זה רעיון טוב, כי אולי זה מסוכן ויגרום לבלגן".
"אפילו על הברקזיט לא הפגינו ככה"
הרב מאייר עובד בשיתוף פעולה הדוק עם ארגון יונייטאד (UnitEd), שפועל עם משרד התפוצות, במטרה לתמוך בבתי הספר היהודיים בעולם למען חיזוק הזהות היהודית של התלמידים, והקשר שלהם לקהילה המקומית ולמדינת ישראל. יונייטאד מציע למנהלים ולצוותים החינוכיים ברחבי העולם שירותים כמו תכנים חינוכיים עדכניים, גיוס והכשרות מורים, קהילות עמיתים לומדות ועוד. בעקבות מלחמת חרבות ברזל הושק לפני מספר שבועות בלונדון פרויקט של תהליכי צמיחה אסטרטגיים ל-30 בתי ספר באנגליה, פרי שיתוף פעולה של יונייטאד עם הרב הראשי של אנגליה והארגונים PaJeS ו-United Synagogue.
"הגענו למצב שיש מקומות שאני חושב שמסוכן ללכת בהם עם כיפה או מגן דוד. כשנסעתי למנצ'סטר הייתי עם כובע שכיסה את הכיפה. במרכז לונדון אני דווקא חובש כיפה, אבל ההרגשה היא שזה לא נוח. המפגינים אומרים שזו אנטי-ציונות, אבל זו לא אנטי-ציונות, זו אנטישמיות"
כשמאייר ביקר בכנסת, הוא הציג בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו את התפיסה שלו בנוגע למצבן של ישראל ויהדות התפוצות: "אמרתי לו שאני חושב שעכשיו אנחנו נלחמים שלוש מלחמות. מלחמה אחת היא המלחמה של ישראל נגד חמאס וחיזבאללה. המלחמה השנייה היא בתפוצות, נגד האנטישמיות, ואני חושב שזו מלחמה אחרת לגמרי. המלחמה השלישית היא המלחמה על הזהות היהודית שלנו, ובמיוחד של הילדים שלנו. נתניהו הסכים איתי ואמר שזה נכון מאוד.
"יש אנשים שרואים מה קורה בארץ ומרגישים קרובים יותר לדת שלהם, אבל יש אנשים שלא רוצים לדעת או חושבים לעצמם: 'למה אני צריך את הבעיה הזו? אני לא רוצה לקשור את עצמי ליהדות, כשזה מביא עליי את כל האנטישמיות הזו'. אני מחנך את הילדים להרגיש גאווה ביהדות שלהם, ותוך כדי זה לטפל באנטישמיות שהם חווים. אני לא רוצה שאנשים יתחילו להיות גאים ביהדות שלהם רק בגלל דבר שלילי כמו 7 באוקטובר".
4 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית בלונדון. "הם קוראים 'הפסקת אש עכשיו' ולא אכפת להם בכלל מהחטופים ומהמצב בישראל"
(צילום: Hollie Adams / רויטרס)
לצד חיזוק הזהות היהודית בקרב צעירים בקהילה, מאייר סייע לישראלים רבים שהגיעו לאנגליה במהלך המלחמה. "הרבה ישראלים שהיו בחו"ל במהלך סוכות הגיעו אלינו בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, שקרתה בזמן חג שמיני עצרת. יש משפחות שלא רצו לחזור לארץ בגלל המצב והמלחמה", הוא מספר. "אלה לא אנשים שלא אכפת להם ממה שקורה בארץ או שברחו. יש למשל אחד שמשרת במילואים בצנחנים. את אשתו ובתו הוא לקח לאנגליה, הוא שלח את בתו לבית ספר פה, וכך הוא היה יכול לחזור לארץ ולהילחם. יש גם הרבה ישראלים שפינו אותם מהצפון ומהדרום, והגיעו לאנגליה. היה ילד אחד שהגיע לבית הספר, והשאלה הראשונה שהוא שאל את המורה שלו הייתה 'איפה המקלט'. זו שאלה שלא נמצאת בשפה שלנו. עזרנו לבית הספר לקלוט את הילדים, והיו פסיכולוגים שמוכנים לעזור במקרה הצורך".
איך התחושה להיות היום יהודי עם נראוּת יהודית באנגליה?
"כמו שאנשים שואלים אותי איך זה להיות בארץ, כשזה מסוכן כל כך ויש טילים שמגיעים בכל שעה – זה לא גרוע כל כך כמו שחושבים. דברים קורים, אבל זה לא תמידי. ובכל זאת, אפשר לומר שאנגליה שונה לגמרי מאז 7 באוקטובר. ההורים שלי הגיעו מהודו לאנגליה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הרגשנו כמו חלק מהקהילה האנגלית. יכולתי להיות יהודי, דתי, ציוני – וגם חלק מהחברה האנגלית. עכשיו ההרגשה שונה. יש בוּרים שצועקים כל שבוע, מאוקטובר ועד עכשיו. לא היה באנגליה עד היום דבר שהיה חשוב לאנשים עד כדי כך שיפגינו ככה. אפילו על הברקזיט (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, ש"מ) לא הפגינו ככה".
השתיקה של הרוב הדומם
לרב מאייר חשוב להדגיש שלא כולם נגדנו. "ראש הממשלה רישי סונאק וגם מנהיג האופוזיציה קיר סטארמר מאוד בעד היהודים, ועומדים חזק בעד הקהילה", הוא מציין. "אני מאמין שרוב הציבור באנגליה לא מסכים עם המפגינים. הבעיה היא שיש שתיקה. אנשים לא מדברים ולא אומרים שזה לא בסדר".
הפגנות מחוץ לפסטיבל הקולנוע הישראלי בלונדון
(צילום: שירית גל)
בעיניו, אין ספק שההפגנות הפרו-פלסטיניות ההמוניות נגועות באנטישמיות. "המפגינים ברחובות אומרים שזו לא אנטישמיות אלא אנטי-ציונות. הם מצאו קריאות שהמשטרה מתירה להם להגיד, אבל כל היהודים יודעים שזו אנטישמיות, ושלב מעל אנטי-ציונות", הוא אומר. "כשהם צועקים 'מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית' או 'אינתיפאדה עכשיו', וכשהם הורסים תמונות של חטופים, זה לא בגלל שזו ישראל. הם יכולים לצעוק על חרדי אנטי-ציוני בדיוק כמו שהם צועקים אליי. מבחינתם אין שום הבדל. זה לא אומר שכולם שם אנטישמים, אבל אני חושב שקשה מאוד לראות מי עבר את הקו ומי לא".
אתה חושב שבריטניה צריכה להוציא מחוץ לחוק קריאות כמו "מהנהר לים" ו"אינתיפאדה"?
"זו שאלה טובה. אני חושב שקשה מאוד לממשלה ולמשטרה להתמודד עם זה. יש לנו שיתוף פעולה טוב מאוד עם המשטרה, שוטרים מאבטחים את כל בתי הספר היהודיים ובתי הכנסת פה באנגליה, אבל כשמאה אלף איש צועקים 'אינתיפאדה', יודעים שאי-אפשר לעצור אותם ולהפסיק את זה. בכל פעם שיגידו להם לא לעשות את זה, הם רק יעשו את זה עוד יותר.
"יש שם אנשים שמבינים את המצב ויודעים בדיוק מה המשמעות של מה שהם אומרים, אבל רובם לא מבינים. הם לא מכירים ולא יודעים כמה מורכב המצב במזרח התיכון. הם קוראים 'הפסקת אש עכשיו' ולא אכפת להם בכלל מהחטופים ומהמצב בישראל. הם חושבים שזו 'מדינת אפרטהייד', ואנחנו יודעים שזה לא נכון. הם אומרים שהישראלים מבצעים 'רצח עם', אבל כשאיראן שלחה מאות טילים וכטב"מים לארץ, זה לא ניסיון לבצע רצח עם? וכשחמאס רוצים להרוג את כל היהודים, ואומרים פעם אחר פעם שזה מה שהם רוצים לעשות? זו לא אנטי-ציונות, זו אנטישמיות".
כדוגמה למובילי דעת קהל שמאמצים עמדות אנטי-ישראליות הוא מזכיר את כדורגלן העבר המפורסם והפרשן בהווה, גארי ליניקר. "גארי ליניקר מדבר נגד מה שישראל עושה. הוא לא מבין כלום – אבל פתאום כולם מקשיבים לו ומה שהוא אומר נעשה חשוב", לדבריו. "צעירים לוקחים רעיונות מטיקטוק ולא מבינים באמת את המצב. הגענו למצב מסוכן ומסובך מאוד".
יש במשפחה שלך מחשבות על עלייה לארץ?
"כן, אשתי רוצה מאוד. היא מוכנה ללכת כבר מחר. אתמול. העבודה שלי פה, אז זה לא כל כך קל. יש לנו חמישה ילדים, שניים מהם התחתנו, ויש לי שתי נכדות. לכל אחד מהם סיפור משלו. הבת הצעירה ביותר שלי, רבקי, לומדת עכשיו במדרשה בארץ ותישאר גם בשנה הבאה לשירות לאומי. דיברתי איתה בטלפון כשהיא הייתה בתחנת הרכבת בתל אביב, בדרך לירושלים, והיו אזעקות. פתאום שמעתי דרך הטלפון שני פיצוצים חזקים, והיא התחילה לבכות. מישהי שהייתה לצידה הרגיעה ואמרה שזה יירוט של כיפת ברזל. למרות הכול, הבת שלי בחרה להישאר בארץ. היא ציונית, והיא וחברים שלה לא רוצים לחזור לאנגליה וללמוד שם באוניברסיטה כשיש אנטישמיות כזו".
"הלב של היהודים תמיד יהיה בארץ"
דעתו בנושא העלייה לישראל השתנתה במהלך השנים. "בעבר למדתי בישיבה בארץ וכשחזרתי לאנגליה רציתי לעלות, אבל זה לא יצא בסוף. חשבתי פעם שבסוף כל היהודים חייבים לגור בארץ", הוא נזכר. "היום אני לא חושב ככה. אני חושב שיהיו קהילות בכמה מקומות בעולם, והתפוצות חשובות מאוד, אבל הלב של היהודים תמיד יהיה בארץ".
4 צפייה בגלריה
הרב מאייר ודברה סילברסטין מדליקים את משואת התפוצות. "פגשתי גיבורים אמיתיים"
(צילום: אסקף)
איך התרשמת ממשיאי המשואות האחרים, כשנפגשתם בארץ?
"האמת היא שכשהגעתי לשם ופגשתי את הגיבורים האמיתיים שהדליקו את המשואות האחרות, הרגשתי כמו טיפה על האצבע הקטנה ביד שלהם. אלה אנשים חשובים כל כך. פגשתי מישהי מהמוסד, את רמי דוידיאן שהציל מאות אנשים ב-7 באוקטובר, את אנשי זק"א ועוד... כל אחד עשה משהו גדול. הרגשתי שזה לא הוגן שאני עומד שם, ואני מכיר אנשים שעשו הרבה יותר ממני. כולם אמרו לי אותו דבר, שיש מקום לכל אחד וחשוב מאוד שאני שם. אני חושב שעם ישראל הוא כמו פאזל, וגם אם יכול להיות שהחתיכה שלי בפאזל קטנה מאוד, אנחנו יהודי התפוצות חלק מהסיפור של ישראל".
מאחר שאינו חי בישראל, מאייר נזהר מלמתוח ביקורת ישירה על המדיניות של ממשלת ישראל, ולא תשמעו ממנו גם תלונות על כך שטקס המשואות התקיים ללא קהל. "הגעתי לבקר בארץ באוגוסט. כל מי שפגשתי רצו שאגיד להם איפה בדיוק אני עומד בקשר לרפורמה המשפטית. אני חושב שאם אין לי דרכון ישראלי, אין לי מה לומר", הוא אומר. "זה לא היה נוח, אבל כולם רצו לשמוע מה יש לי לומר, והיו שני מחנות בתוך עם אחד. אחרי 7 באוקטובר המצב היה שונה לגמרי, אבל ביקרתי חמש פעמים בארץ מאז, ולאט-לאט אני רואה שזה חוזר".
אם יש מסר שבכל זאת חשוב לו להעביר לציבור הישראלי, הוא נוגע למחנאות ולפילוג. "פגשתי אנשים בצילומי טקס המשואות, והייתה שם תחושה חזקה שאנחנו עם אחד", הוא מסכם. "היו שם דתיים ולא דתיים, יהודים וערבים – כולם עמדו יחד. יש לנו אפשרות לעבוד ביחד, גם אם יש לנו דעות מנוגדות".
