לפני כעשור, בשנת 2013, התקבצה בבניין הישן של משרד החינוך בירושלים חבורה מגוונת של אנשים כדי לעשות היסטוריה. שר החינוך דאז, הרב שי פירון, איש חינוך ותיק ומוערך בזכות עצמו, ביקש להציג פתרון משלו לבעיות ההולכות ומעמיקות של החינוך החרדי בישראל. לשר היה חלום: להקים בתי ספר עם צוותים חרדיים ותוכנית לימודים רגישה מבחינה תרבותית, אבל ממלכתיים לחלוטין.
לנגד עיניו הוא ראה מסגרות חינוך שמשרד החינוך מפקח עליהן באופן מלא. הוא דמיין צוותים חינוכיים שהם עובדי המשרד ועברו הכשרה פורמלית וראויה, שתוכנית הלימודים נקבעת על ידם. לרעיון הזה הוא קרא "ממלכתי חרדי", או בקיצור המקובל ממ"ח.
הרעיון אומנם נולד אבל המהפכה לא הושלמה, שכן הממשלה ההיא התפרקה לפני שהחינוך הממלכתי-חרדי קיבל באופן חוקי מעמד רשמי כזרם בפני עצמו. גם בימים אלה מנסה ח"כ משה קינלי טור-פז לסיים את המלאכה של פירון ולהעביר חוק שיכיר בחינוך הממלכתי-חרדי כזרם רשמי, תוך דרישה מהמדינה לקחת סוף-סוף אחריות על חינוך הילדים החרדים, תוך שימור זהותם התרבותית הייחודית. הסיכוי של הצעת החוק הזו לעבור הוא אפסי. הנציגים החרדים יתנגדו בכל פה. זאת תחרות, גם פוליטית וגם כלכלית, והם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד.
הפיקוח של המדינה על הלימודים בזרם "החינוך העצמאי" היה מראש חלקי וחסר, אולם בהתחלה הבנים החרדים שלמדו במסגרות תלמודי התורה למדו ברמה טובה את שלל המקצועות
עוד נחזור לסיפורו של הממלכתי-חרדי, אבל רגע לפני כן, צריך להבין את מערכת החינוך החרדית שבתוכה הוא פועל – מערכת שלומדים בה כיום מעל לחצי מיליון ילדים במדינת ישראל.
המדינה אפשרה "עצמאות חינוכית"
מאז ומעולם החינוך היה נשמת אפה של היהדות. חרדים יודעים לדקלם מתוך שינה את ניסיונות ההתערבות בחינוך החרדי עוד בטרם באה לעולם מדינת ישראל. על ישיבת וולוז'ין שנסגרה כי השלטונות דרשו להקצות בה זמן קצוב וקצר להשכלה כללית, ועל הטראומה הלאומית של היטעמות ונישואי תערובת, שעל הרקע שלהן נולדה בכלל החרדיות כתנועה המתנגדת למגמות חילון ורפורמה.
במזרח אירופה, בניגוד מובהק למרכז אירופה, ראו בהשכלה הכללית גורם מחלן המוביל לכפירה, והרעיון הזה כלל גם את הבנים אבל גם את הבנות. עם הזמן, ובעקבות מנהיגות נשית אמיצה של שרה שנירר, הוקמו המוסדות הראשונים של "בית יעקב" בפולין ובהמשך בכל מזרח אירופה. אלא שהבנים נשארו ללמוד במוסדות חינוך ללא לימודי ליבה.
כשאגודת ישראל הגיעה למדינת ישראל טרם הקמתה, היא נתקלה בחשדנות רבה מצד היישוב הישן והמתבדל. רעיון בתי הספר של בית יעקב נתפס כחדשני ורפורמיסטי בקרב הציבור השמרני, ועד מהרה התמלאו רחובות בפשקווילים ובאזהרות מפני "החידושים המסוכנים". שם הבנות פשוט לא למדו ואילו הבנים למדו בחינוך ללא לימודי ליבה, כמקובל באירופה, ובשלב כזה או אחר יצאו לטובת רכישת מקצוע כמו סנדלרות, נגרות ועוד.
עם הקמת המדינה הוכרז כי מערכת החינוך הציבורית תתחלק לארבעה זרמים. החינוך הממלכתי כזרם המוביל, החינוך הממלכתי-דתי, החינוך הממלכתי לאוכלוסייה הערבית וחינוך ציבורי חרדי, אשר היום מוכר יותר כ"חינוך העצמאי". הזרם הזה חויב בלימודי ליבה מלאים ובהכשרת התלמידים בכל המקצועות הנדרשים, אך הוא זכה לעצמאות חינוכית.
את זרם "החינוך העצמאי" הקימו מנהיגי הציבור החרדי באותם ימים ובראשם החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ המנוח. אומנם הפיקוח של המדינה על הלימודים שם היה מראש חלקי וחסר, אולם בהתחלה הבנים החרדים שלמדו במסגרות תלמודי התורה לצד הבנות של בית יעקב למדו ברמה טובה את שלל המקצועות, ולמעשה לא מופרך בכלל לטעון שהם למדו באותה רמה כמו שלמדו הבנות. כלומר, צמרת ההנהגה החרדית כלל לא התנגדה ללמד את הבנים החרדים לימודי ליבה; אפילו להפך.
לצידה של אותה מערכת "חינוך עצמאי", היה גם מספר זניח של "מוסדות פטור" – מסגרות פרטיות שלא מפוקחות בשום צורה, שהיו שייכות בעיקר ליישוב הישן. כן, אלה שחשבו שבית ספר הוא רעיון חדשני ומסוכן, אפילו אם הוא חרדי. גם היום למשרד החינוך אין שום ידע על מה שנלמד במוסדות הפטור ואין פיקוח על הנעשה בין כותליהם. מספרם של מוסדות אלה גדל מאוד, אבל הם עדיין מתפקדים כאקס טריטוריה חינוכית מלאה.
ש"ס רצתה גם
עם השנים חלו התפתחויות נוספות במערכת החינוך החרדית, שהורכבה כאמור מהחינוך העצמאי (כמערכת הציבורית) ומוסדות הפטור הפרטיים. לצד החינוך העצמאי שמזוהה מבחינה פוליטית עם אגודת ישראל, החליטה גם ש"ס לאחר הקמתה שהיא ראויה למערכת חינוך ציבורית "משלה". כך קם "מעיין החינוך התורני", שבהמשך שונה שמו ל"בני יוסף". בכנסת חוקק חוק שנותן עדיפות לשתי הרשתות, החינוך העצמאי ובני יוסף, על פני שאר המסגרות החרדיות, ולפיו הן אמורות להיות מתוקצבות בשיעור של 100 אחוז.
בעשורים האחרונים בנים חרדים רבים מאוד עברו ללמוד במסגרות הפטור, אלה שאין למדינה מושג בכלל מה מלמדים בהן. כיום לומדים בהן כמעט 60 אלף ילדים
למעשה, על אף שכבר היום מסגרות אלה מחויבות על פי חוק ללמד ליבה בשיעור של 100 אחוזים ואף להיבחן על כך, בפועל המציאות שונה: אין מבחנים והפיקוח על התכנים הנלמדים בהן מצד המדינה הוא בעיקר על בסיס הצהרתי. מנגד, הכסף אומנם המשיך לזרום אבל לא עומד על 100%, אלא מועבר תקציב מעט מופחת, והערכות שונות ממקמות אותו סביב 80%.
לצד רשתות החינוך החרדיות שהן לכאורה ציבוריות, פועלים בתי ספר נוספים המכונים "מוכּרים שאינם רשמיים" (מוכש"ר). בניגוד לרשתות, הם מקבלים באופן רשמי רק 75% מהתקציב. בפועל הם מקבלים פחות מכך, ועל פי הערכות הסכום נע סביב 50%. לצד בתי ספר חרדיים, במעמד הזה יש גם בתי ספר כנסייתיים של העדה הנוצרית בישראל או בתי ספר חילוניים פרטיים.
זוכרים את מסגרות הפטור? עם השנים, תקצוב בתי הספר האלה הלך ונשחק. התקציב האחרון עמד רשמית על 55%, אך בפועל היה הרבה פחות מכך. כעת, אחרי תקציב המדינה החדש שאושר, יש שני סעיפים שדרכם המסגרות האלה אמורות לקבל תקצוב נוסף לשנתיים הקרובות בשיעור של כ-300 מיליון שקל. במקביל, בעשורים האחרונים בנים חרדים רבים מאוד עברו ללמוד במסגרות הפטור (זוכרים? אלה שאין למדינה מושג בכלל מה מלמדים בהן). כיום לומדים בהן כמעט 60 אלף ילדים. 41% מכלל הבנים לומדים שם.
הרמה הלכה והידרדרה
החינוך העצמאי מצידו, במכוון, לא פתח כבר עשרות שנים בתי ספר חדשים לבנים. לכן היום לומדים בו בקושי 25 אלף תלמידים, 18% בלבד מכלל הבנים החרדים. השאר מוסללים אחר כבוד למסגרות הפטור. למעשה רשת החינוך העצמאי משרתת כיום כמעט אך ורק את הבנות החרדיות – זאת בניגוד לכוונה המקורית של מייסדיה הרבנים.
רמת לימודי הליבה במסגרת החינוך העצמאי לבנים, לפי הערכות שונות, הלכה והידרדרה עם השנים. האנגלית כבר לא נשארה ממש אנגלית והחשבון נזנח גם כן. אך המוסדות אינם משתפים פעולה עם הפיקוח של משרד החינוך, ולכן היקף הידיעות על החומר הנלמד ורמתו לא ידועים בוודאות.
כפי שהובטח בהסכמים הקואליציוניים, התקציב של שתי רשתות החינוך אמור לגדול באופן דרמטי. כעת, נוסף על תקצוב מלא, הרשתות ייהנו גם מכל הכספים שהיו מוענקים עד כה רק לחינוך הממלכתי, באופן שיאפשר את העלאת שכר המורים במוסדותיהן (אך ללא פיקוח על רמת הכשרתם). מאחר שבחלק ממוסדות הלימוד של הבנים יש כיתות קטנות, למשל, בפועל התקציב לחלק מבתי הספר של הרשתות החרדיות עשוי לחצות גם את תקציב החינוך הממלכתי. כל זה בלי שאף אחד באמת יודע לאן הכסף הולך בפועל ומה נעשה בו, למעט ההתחייבות לשלם למורים בהתאם לתוכנית "אופק חדש". מדובר כאן בסכומים גבוהים: 1.5 מיליארד שקלים מיועדים רק לרשתות חינוך החרדי, ועוד כ-384 מיליון שקל למוסדות הפטור.
המשמעות היא שכבר שנים רבות, למרות הכסף הרב שמושקע (ובצדק) בילדים החרדים, אין לרשויות במדינת ישראל מושג אמיתי איך מתחנכים הילדים האלה. כיום מדברים על מאות אלפי ילדים בישראל שאף גורם רשמי אינו יודע לענות לגביהם על השאלות הבאות: מה בדיוק מלמדים אותם? מה רמת הכשרה של המורים שלהם? האם הם בטוחים מבחינה פיזית? אילו מענים רגשיים הם מקבלים? כיצד מתמודדים שם עם ילדים עם צרכים מיוחדים? כל זה הוא במקרה הטוב ידע תיאורטי והשערות, כפי שהעידה רק לאחרונה מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, דלית שטאובר.
"מתווה בעלז": דגל התורה טרפדה את המהלך
האם המדינה רוצה לראות את החרדים משתלבים? לכאורה התשובה הקלה אמורה להיות "ממש כן", אבל זו בכל זאת שאלה שצריכה להישאל – כי בפועל, במציאות, נראה שלא ממש. תקציב המדינה האחרון, שבו הממשלה מאשרת תוספות תקציביות מפליגות בלי לדרוש פיקוח ומבחנים ובלי לדרוש שילמדו במוסדות החינוך לימודי ליבה כראוי, הוא רק קצה הקרחון. בואו נבדוק מה עלה בגורל הניסיונות לאפשר את הרחבת לימודי הליבה לילדים חרדים, למשל דרך מתווה בעלז.
הניסיון של הממשלה הקודמת לגבש התקדמות בנושא לימודי הליבה בציבור החרדי נותב דרך אמצעי נוסף שזכה לשם "מתווה בעלז", על שמה של החסידות שלצרכיה הוא נתפר. במסגרת ההסכם שהתגבש לפני כשנה בין משרד החינוך לחצר החסידית, מוסדות החסידות היו אמורים לזכות בתקצוב מטעם מוסדות המדינה בתמורה להגברת לימודי הליבה בהם, תחת פיקוח ספציפי על למידת מקצועות היסוד, שעליהם הם יזכו לתקצוב מלא. התקצוב המובטח כלל גם מימון מלא של הכשרת המורים במטרה לשפר את מקצועיותם. המשרד גם תכנן לפקח על רמת הלמידה באמצעות מבחני מדידה והערכה משלו.
דגל התורה איימה שלא לרוץ בכלל עם אגודת ישראל בבחירות במקרה שהאדמו"ר מבעלז ימשיך במהלך. לכן נתניהו הבטיח לאדמו"ר שהחסידות תקבל תוספת תקציבים בלי להתחייב ללימודי ליבה בכלל. לא אות אחת באנגלית, לא מתמטיקה
עם זאת, על המתווה הזה הייתה מחלוקת רבה, ואנשי אקדמיה מתחום החינוך טענו שמדובר באחיזת עיניים. אותם מומחים טענו שהכסף יזרום אבל לימודי ליבה לא בהכרח יילמדו שם. אבל גם תומכי המתווה במשרד האוצר ובכנסת וגם מומחי החינוך באקדמיה שטענו כי מדובר בפיקציה התעוררו עם הבחירות האחרונות למציאות חדשה. דגל התורה הליטאית, השותפה הקואליציונית של אגודת ישראל החסידית למפלגת יהדות התורה, מאוד לא אהבה את המתווה.
הרב גרשון אדלשטיין, שנפטר לאחרונה, המנהיג הרוחני של דגל התורה ולמעשה של העולם החרדי-ליטאי כולו, הכריז שהמתווה פסול. השאלה למה עוד נותרת בעינה. באופן רשמי בקום המדינה החרדים דווקא היו בעד לימודי ליבה לבנים חרדים, אך עם השנים מגמת ההסתגרות הלכה והקצינה. רוב הבנים החרדים מקבלים היום חינוך שמוביל אותם להיות אברכים בכולל, ללא שום מחשבה שבמקרה הטוב רק חצי מהם (לפי נתוני תעסוקת גברים חרדים, העומדת על 53%) יעשו זאת בפועל.
דגל התורה אף איימה שלא לרוץ בכלל עם אגודת ישראל בבחירות במקרה שהאדמו"ר מבעלז ימשיך במהלך, והסכנה לממשלתו (בשלב ההוא העתידית) של בנימין נתניהו הייתה גדולה. לכן נתניהו הבטיח לאדמו"ר מבעלז שהחסידות תקבל תוספת תקציבים בלי להתחייב ללימודי ליבה בכלל. לא אות אחת באנגלית, לא מתמטיקה. והנה בהסכם הקואליציוני הנוכחי הוא מממש את ההבטחה (גם אם לא באופן מקיף כפי שציפו). פלא שהחצר החסידית אמרה למשרד החינוך "תודה אבל לא תודה"?
החינוך הממלכתי-חרדי נשאר מאחור
ומה עם הממ"ח? עוד בטרם הספיק השר פירון לקבע את המסגרת החדשה בנהלים של משרד החינוך, או אפילו לגבש הצעת חוק שתכיר בממ"ח כזרם רביעי רשמי בישראל, הממשלה נפלה. שר החינוך שבא אחריו, נפתלי בנט, התעניין פחות בנושא, וההסכמים הקואליציוניים מול המפלגות החרדיות העניקו לסגן השר החרדי דאז מאיר פרוש זכות וטו מלאה על כל הנוגע לחינוך החרדי.
הסמכות הזו אפשרה למעשה למנוע מהמסגרת להתרחב ולאפשר לעיריות להתנגד להקמת בית ספר ממלכתי-חרדי בשטחן. למעשה, גם כאשר ההורים קבלו על העוול והגיעו עד לבג"ץ, הם נדחו בטענה שהזרם הזה לא עוגן באופן מלא בחוק, ועל המדינה לעגן אותו בחוק באופן מסודר.
מאז אותו פסק, המכונה "בג"ץ מבשרת", מוסדות הממ"ח התקשו להיפתח. למעשה הזרם הזה הצליח להתרחב כמעט אך ורק בירושלים בתקופת ניר ברקת כראש העיר, ובהמשך בבית שמש תחת ד"ר עליזה בלוך בראשות העיר, שהייתה אשת חינוך בעברה.
בממשלה הקודמת השרה יפעת שאשא ביטון הוציאה לראשונה בהיסטוריה חוזר מנכ"ל המעגן את זרם הממ"ח בנהלי משרד החינוך ומסדיר את תנאי פעילותו. החוזר אף קובע כי העיריות צריכות להקים מסגרות כאלה בהתאם לביקוש ההורים, אך בפועל הן עדיין אומרות להם לא. את ראשי הערים החילוניות זה לא מעניין, והם ממש לא רוצים להסתכסך עם הנציגות הפוליטית החרדית שמתייחסת לממ"ח כמתחרה עסקי מסוכן מול המיליארדים המוזרמים למערכת החינוך הסקטוריאלית שלה.
אם להתייחס לשלל הדרכים היצירתיות שבהן מנסות הרשויות לחנוק את הביקושים למסגרת הממלכתית-חרדית, אפשר למנות ראשי ערים שמתחמקים, רישיונות למוסדות שפתאום מעוכבים ובתי ספר חרדיים "עם ליבה" שפתאום נפתחים מטעם העסקנות החרדית.
העובדה שהחינוך הממלכתי-חרדי נמצא תחת המחוז החרדי במשרד החינוך, כשאר המסגרות החרדיות, מאפשרת לשר החרדי במשרד החינוך (ובעבר לסגן השר) סמכויות מקיפות על הזרם הזה, וגם יכולת להצר את צעדיו מתוך מוסדות המדינה ומשרדיה, ובאמצעותם.
התוצאה של הזנחת המאמץ לשילוב לימודי ליבה במסגרות חרדיות, היא שגברים חרדים לא מצליחים להדביק את הפער. אפילו מי שרכש השכלה אקדמית לא יצליח להרוויח את אותה רמת שכר של מקביליו היהודים שאינם חרדים. המחיר של חוסר בלימודי ליבה בגיל צעיר הוא ברור ומובהק, וכמוהו הקשר חוצה התרבויות בין השכלה איכותית ליכולת השׂתכרות.
לכן גם היום הורים חרדים צריכים להיאבק ולהילחם, וגם לשלם מחירים חברתיים וכלכליים אדירים, תמורת הזכות הבסיסית למציאות שבה המדינה לוקחת אחריות באופן מלא – בלי כפייה, כוכביות או קריצות, בלי הצהרות לחוד ומעשים לחוד – על ילדיהם. על השכלתם, רווחתם הנפשית וכישוריהם הייחודיים. היעדר טיפול בכך עלול להוביל את ישראל כבר בשנים הקרובות להידרדרות ברמת החיים וביכולת ההשתכרות של אזרחיה.
