מצב הרוח של תחילת שנות ה-70 בישראל לא מבטא רק את האופוריה של מלחמת ששת הימים, על סך ניצחונותיה והשיבה לאתרים הקדמונים שסופחו מחדש כלב אבות על בנים. מוזיקת הרוק בוקעת עם שחר חדש, המכנסיים האופנתיים מתרחבים, הבחורות משתזפות בחופי הים, שוברי הקופות מנסחים את הסלנג הישראלי המעודכן, ישראל שקועה בשיאם של שינויים טכנולוגים וטלוויזיה מתקדמת, שארם א-שייח' היא פנינת החמד שלנו – גם בלי שלום.
ה-Dark Side of the Moon בשלבי הפקה אחרונים לפני פריצה לאור, ואם רצינו לבדוק על הצרות המתעתדות לבוא באינפלציה קשה ומלחמה עקובה מדם, עלינו לעקוב אחרי המאורעות בחייו של הטרובדור היהודי-קנדי לאונרד כהן. בתקופה הזו הוא רושם לא מעט התנסויות בסמטאות האמנות והמתודות הרוחניות. מתודלק בלא מעט אל-אס-די הוא גדוש בשפע הנעורים וחדוות החבורות הנועזות, מעיין הכתיבה והרומנים המגוונים, התיאבון המיני והאופטימיות שבאמצעותן התגבר על הדיכאונות הקליניים, כמו ביקש לחיות את החלומות המנחמים שלו, גם אם היו רחוקים מיישובו של עולם.
עתה, חובק לאונרד כהן עם אהובתו סוזאן אלרוד את בנם הטרי, אדם. השניים מוצאים נחמה והתגשמות של אהבה טהורה, עמלים לבסס את הקשר הזוגי והמשפחתי. אולם לא עובר זמן רב עד שסדקים נוצרים באהבתם של השניים באי היווני, הידרה, המהווה עבור כהן סמל של חופש והמקום היחידי עלי אדמות שבו יכול להעביר תקופות זמן שונות בבדידות מוחלטת והשראה יצירתית. וזאת, כפי שכתב מתי פרידמן בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת-זמורה-דביר).
01 / לעצור את הכדור: אופוריה ובועות מתפוצצות
סתיו 1973. כהן קרב לגיל 40 ומנדנד בעריסה תינוק בן שנה. כהן מרגיש לכוד ולא רואה בהצלחה אמנותית ככזו המביאה איתה אושר. על פי הסטנדרטים שלו הוא רואה בעצמו סופר ומשורר נכשל. הוא כעוס, אפוף בחוסר משמעות ונופל לדיכאון ולמשבר עמוק. שממה יצירתית הולכת ומכסה את קירות חייו והוא גוזר על עצמו פרישה מכתיבה ומוזיקה.
שעת ערב, הדייגים על המזח מתקבצים לארוחה בצוותא, השמש יורדת עצלה ומותירה עוד כמה רגעים של אור יום. צבעי תכלת וזהב נעשים לעיסה אחת בעיניו של כהן העומד ובוהה בחלון הבית, שוקע בהרהורים, יונק סיגריה באיטיות – ורק כאשר נופל מספיק חושך על האי המהפנט נשבר כהן וחש שמשהו נסגר עליו: "אני מאבד שליטה, הופך לבריון, תוקף את רוחה (של סוזאן), לא מצליח להיות לוליין כשהיא בסביבה..."
אלפיים קילומטרים מהאי קוטעת צפירה צורמת את החגיגות הגדולות של תחילת הסבנטיז העליזות ומבשרת על מתקפה משולבת על ישראל. "אללה אכּבּר", נשמעות הצווחות של מדינות ערב השכנות מתוך הטרנזיסטורים הצורמים. בבת אחת מתעוררים לחיים כל התדרים ברדיו, כמו ביקיצה קודם זמנה, מבשרים על גודל השעה: תחילה ניקח את תל אביב, אחר כך את ירושלים.
בן רגע מנחית מפציץ מצרי טיל שיוט על תל אביב, ובהידרה נופלת אש מתלקחת על שדות חייו של לאונרד כהן. צבאות סוריה ומצרים נעים קדימה בכל הכוח בניסיון לבתר את ישראל לשניים בה בשעה שכהן וסוזאן נופלים למשבר חייהם. "מאחר שבינינו כל כך איום ונורא, אלך ואעצור את הכדור המצרי", אומר כהן לסוזאן, לובש חולצה ונפרד ממנה. כשהוא עובר את סף הדלת עם מזוודה קטנה בידו, סוזאן לוקחת סרט כחול ונועצת אותו בז'קט של כהן, על מקום הלב.
נטול גיטרה עולה לאונרד כהן על מטוס מאתונה לתל אביב כדי ללחום לצד האחים הרחוקים שלו. "משתי סיבות תרשה לך האישה לצאת מהבית: לעשות כסף או לצאת למלחמה", הוא אומר ונוחת מתוך האוויר הממוזג אל החום הלוהט שעלה מהאספלט הארץ-ישראלי, המקום שהוא מתאר כביתו המיתי, למרות שאיננו דובר עברית. "אם אחיך במשבר – אתה לא יכול לעמוד מן הצד".
02 / בין כיבוש לכיבוש: חזיות או מדים
כהן לא מכיר אף אחד בישראל. זוג שפוגש אותו מציע לו לשהות אצל קרובים בהרצליה אך הוא דוחה את ההצעה בנימוס. יותר משהיו לו תוכניות, הצורך להימלט מהמשבר האישי היה חיוני עבורו לא פחות. הוא מבולבל וכאוטי, ולמרות הגעתו ללחום כתף אל כתף עם אחיו המנסים להדוף את מתקפת הפתע המצרית ולהציל את הבית העולה באש, ולמרות הצהרותיו הברורות, ללאונרד כהן חשוב כרגע להדוף בחייו את הבדידות ולהציל את נפשו בשוטטות ברחובות תל אביב ולפתוח במסע כיבוש מסוג אחר: נשים.
כאן הוא מנסה למצוא גישה למלצרית ולהזמין אותה לצאת וכאן הוא מנסה לפתח שיחה עם נשים שמוכרות סיגריות בפתח מלון קטן. "לא הצלחתי למצוא עם מי לאכול ארוחת ערב", הוא כותב ביומן. לא פעם הוא נעצר מול המראה בחדרו, לבדו, מתבונן אל תוך עצמו, מנסה לייצב את ערמת השיער – ובליבו הוא מוצף תהייה מי הוא היום ומי הוא בכלל וכמה בן אדם יכול פתאום להיות מוזר לעצמו.
כמו המלחמה הפנימית בין לגשת ולתת כתף לאחיו הלוחמים לבין לכרוך בזרועותיו את הנשים שפוגש, כך גם הדואליות המקננת בו באשר למלחמה הזאת. מחד, הוא אומר בריאיון מקומי: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר, לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא". מאידך, כאשר פוגשים בו בהפתעה המוזיקאים הישראליים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא בקפה "פינתי" הפופולרי בתל אביב, ומציעים לאורח הג'נטלמן להצטרף אליהם לצוות הווי ובידור בקרב בסיסי חיל האוויר, הוא מהסס ומספק תירוצים על היותו פציפיסט, מחסור בגיטרה וכי "מי מעוניין בכלל להקשיב לשיריי העצובים".
על פתקים בלילות הוא כותב: "ירדתי למדבר לעזור לאחים שלי בקרב. ידעתי שהם לא טועים ושצדקם לא רב. אבל עצמות מוכרחות להזדקף וללכת, ודם נועד לתנועה וגברים חורצים קווים גסים על פני האדמה הקדושה..." ובהזדמנות אחרת, כשנשאל לשם מה הוא הגיע ארצה, הוא נשמע מסתייג ומרכך את הטעם שלשמו בא: "בכוונתי להתנדב בקיבוץ במלאכת הקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה". אך מהר מאוד הסבירו לבחור הצנום שאמנם הוא יודע להחזיק עט ודף אבל עונת המגל והחרמש כבר חלפה מזמן.
לאונרד כהן שופע קסם שלקוח מהעולם האירופאי הישן. הוא גבר עדין, שברירי אבל מלא כריזמה אישית. לא רק בזכות האינסטינקטים הטהורים שלו או החינוך מלידה. התכונות הג'נטלמניות שלו, יחד עם אלה האפלות, נבחנות באלף תצפיות במסעותיו האישיים ובהזדמנויות שבהן בא במגע עם החברה. נדמה שהוא בוחן, ככל שנעשה בוגר, את כוחו של גבר שיכול לכבוש ולדון את סביבתו בקלות, אך קודם לזה עליך לכבוש את תאוותך לשליטה, אפילו בתת-מודע. יכולתו לדבר על הצדדים האפלים שבאדם לצד הגבהים שבנשמתו, והבנתו שאם אתה נשלט בידי התשוקה אתה לא חופשי – כל אלו מסייעים לו לשבור מוסכמות חברתיות ומגדריות שעוד יהפכו אותו לגיבור המסעות שאמן יכול לעבור בחייו.
כהן, שבדרכו ארצה התחבט בין עצירת הכדור המצרי לקציר בקיבוץ ובין מדים בתעלת סואץ לחזיות בתל אביב, בסופו של דבר בוחר בחזית. דווקא יכולתו להיות בשתי נקודות מבט טוטאליות בו-זמנית, אולי היא התשובה לסתירות והקרעים שתמיד אחוזים בנפשו. בניסיון להסביר את השינויים בעמדתו הפוליטית אומר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?"
גיטרה לא הייתה ברשותו אבל מהר מאוד סידרו לו אחת, ויחד עם מתי כספי ואילנה רובינא נדחס האורח הקנדי בפורד פלקון של אושיק לוי שיצאה לדרך לחצור, שם יפתחו בהופעה הראשונה שלהם. בלי חזרות מוקדמות, עם יכולת אלתור של טרובדורים, כל ההיסוסים וההתחבטויות מתמוססים באחת כאשר כהן עולה עם הצוות לבמה.
בשבועות הקרובים חוצה כהן עם החבורה הבלתי-רשמית שלו את הארץ מצפון לדרום ומדרום לצפון. הם נוסעים לרוב באמצעות משאיות, טנקים וג'יפים צבאיים אל עבר מוצבים רחוקים, מחנות, מוסכי מטוסים ובתי חולים שדה. הם פוגשים חיילים ושרים לפניהם. לפעמים הם מופיעים גם שמונה פעמים ביום, כאשר בחלק מהמקרים יושבים לפניהם חיילים בודדים לאור פנסים.
בעוד ההפצצות אינן מרפות וריחות של מוות, נפט ואש עומדים באוויר, כהן כבר מאולחש וכנוע למציאות מבלי ששם לב לכך. כהן והצוות מדרימים ומגיעים עד מעמקי סיני. כהן, שלא מכבר חדל מהאמפטמין, והתיאבון חזר אליו, מוצא את עצמו מורעב, הרחק מהמולדת, במקום שגם מנות קרב לא מגיעות אליו. בשעות המאוחרות של הלילה חדל כהן גם מהסחת הדעת שמצא בכתיבה – ונשכב לישון תחת אוהלים מאולתרים, מבלי לחלוץ נעליים.
בחזית הדרומית עלטה, מה שנקרא חושך מצרים. החיילים רעבים למזון, צמאים למים ונואשים למכליות דלק. כהן מהורהר ובטוח שאנחנו צודקים ושהמלחמה נכפתה עלינו, אך מגיע הרגע שבו הוא נשבר. חיילים גוססים מונחתים בבסיס חיל האוויר בשעה שהוא מופיע שם והמראה קשה עבורו. הוא נסער. "אל תדאג", אומרים לו החיילים הישראליים, "אלה מצריים". כהן נרגע. אך ברגע אחד, הרגיעה הזאת הבהילה אותו: "אני נרגע כי אומרים לי שהם מצריים?! הדם על הידיים שלי!"
"זה תופס אותך", יתאר כהן לימים כיצד השפיעה עליו המלחמה כפי שמפורט בספרו של פרידמן. "המדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו".
03 / ההתבגרות של מלחמת 73' בצל הילדות של מלחמת 39'
כהן נחשב לאחד המשוררים והכותבים היהודים המוערכים ביותר של המאה ה-20. במשך הקריירה הענפה שלו, שהחלה מפרסום ספרוני שירה וכתיבת נובלות, הוא מכר עשרות מיליוני עותקים מאלבומיו והופיע מאות הופעות בחייו, בעיקר במדינות אירופה.
במבט רטרוספקטיבי, שירים וכתבים רבים בקורפוס היצירה של הכותב המדופלם והמשורר הגאון הושפעו מתקופת ביקורו בישראל במהלך המלחמה הנוראה של 1973, אירוע שהותיר בו רושם והתחבר אצלו לכל המרכיבים היהודיים ההיסטוריים, הפרטיקולריים והקולקטיביים – לאהבה ולשנאה, לתשוקה ולמלחמה על כל סוגותיה.
האנלוגיה בעיניו של כהן נעשית בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה. אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שהוא זוכר בעל-פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה כותב כהן רבים משיריו
למרות שהתחילה בכישלון אדיר והסתיימה במהפך, מלחמת אוקטובר 73' הייתה האירוע הקריטי בתולדות עם ישראל בזמן המודרני. ולאונרד כהן היה שם, בתוך כל זה, ביחסי הגומלין שבין הזיכרון האנושי לדמיון הקולקטיבי, בין הבהובי הזיכרון לתעתועי הדמיון. מלחמה היא אירוע קיצוני, דרמטי, ועד שלא תהיה שם לא תבין כמה. כהן, שמעולם לא שימן כלי נשק או דחף ג'יפ תקוע בחול, דגם דגימות מכל פרט כמעט במלחמה הזאת, לכל עומקה, מהמשמעות ההיסטורית והפסוקים התנ"כיים דרך תנועת הטנק הבודד ודילמות מוסריות על שלל חרדותיהם של הלוחמים שהוא פגש.
האנלוגיה בעיניו של כהן נעשית בין מלחמת יום כיפור לזוועות השואה. בין הזוועות שעליהן גדל, למשבר הריבוני המסוכן הראשון שעובר עמו בארצו. בילדותו נהג סביו, שהיה רב גדול, להקריא לו את ספר ישעיהו לפני השינה. עכשיו, אירועי 1973 ואירועי 1939, בתערובת פרקי התנ"ך שהוא זוכר בעל-פה ודמויות המרקדות בראשו – היטלר, נפוליאון, ג'ינגיס חאן ודם הכהנים הניגר ברחובות ירושלים בחורבן בית שני – עם כל התמהיל הזה כותב כהן רבים משיריו.
כך, לדוגמה, נולד השיר Dance Me to the End of Love מהידיעה שלצד הקרמטוריום בכמה ממחנות המוות בשואה, רביעיית מיתרים אולצה לנגן מוזיקה קלאסית. "המנגינה הזו, 'הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף'", מתאר כהן, "משמעותה שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. אבל זו אותה שפה שבה אנחנו משתמשים כדי למסור את עצמנו לידי מי שאנחנו אוהבים".
אצל כהן, כמו במלחמות הגדולות, כך גם במעשה האהבה: האוהבים תמיד מתחבקים על רקע החורבות הבוערות. ואם עד כה היו המלחמות בין העמים, עכשיו הם בין הגבר והאישה.
04 / "עור חדש לטקס ישן": חזרה לסוזאן בשוך המלחמה
הכול חוזר בסוף לאהבה, כך על פי לאונרד כהן. 1974, בשוך הקרבות ועם סתימת הגולל על אלפי המצבות הטריות בבתי הקברות הצבאיים, על כל אחד למצוא מקום להתחיל בו מחדש. קול צלול אומר לו: תוכל לחזור לשיר רק אם תוותר על התאוותנות. ואולי יום חשבון הנפש הגיע היישר אל כמיהתו הפנימית לגלות את האהבה מחדש.
"היה ילד קטן, הייתה אישה טובה, היה בית קטן. יש כל כך הרבה זוועות בעולם, את יודעת, אני הולך לטפח את הגן הקטן. יכול להיות שזה לא הגן שרציתי ולא בדיוק הפרחים ששתלתי, אבל אני הולך לעשות כמיטב יכולתי..."
לאונרד כהן חוזר אל סוזאן. הרי אם המלחמות תמיד חוזרות, גם חברים ותיקים ומאהבים יכולים לחזור זה לזו. "ניסיתי לעזוב אותך, אני לא מכחיש. סגרתי עלינו את הספר לפחות מאה פעמים", הוא שר על אהובתו ב-I Tried to Leave You. וכמו שהוא חוזר אל סוזאן ואל בנו התינוק, הוא גם מוצא התפתחות רעננה במוזיקה ומקליט אלבום מופת ששמו נושא את הרצון להיוולד מחדש: עור חדש לטקס ישן.
באותה שנה, כאשר כהן וסוזאן בארצות הברית, נולדת לזוג תינוקת נוספת שמקבלת את השם לורקה, על שם המשורר הספרדי שהשפיע על כהן עמוקות, פדריקו גרסיה לורקה. הזוג הולך ושב בין שמי מונטריאול וארה"ב להידרה. בתקופה הזו לאונרד מתמקד בעבודה על יצירותיו מתוך הבית, לצד סוזאן ושני ילדיהם. הוא כותב ומלחין, יוצא להקליט מדי פעם, וסוזאן מתארת ביומן שלה את מעשיות האהבים ביניהם: "כתבתי את זה כדי להצחיק אותנו".
במהלך 1978, בצמוד למותה של אימו, מאשה, חוזרים היחסים בין כהן לאלרוד להיעשות מתוחים. למרות שכהן מעניק לסוזאן טבעת נישואים יהודית, הנישואים ביניהם מעולם לא היו רשמיים, ובכלל אפשר לציין שכהן מעולם לא נישא תחת חופה.
לאונרד כהן מנסה להיות בן זוג מצוין ואבא טוב יותר אבל זה לא מחזיק זמן. השניים נפרדים שוב. סוזאן לוקחת את הילדים לגור ליד אוויניון בדרום צרפת. "האמנתי בו תמיד", היא אמרה, "הוא היה אדם עדין שמשפיע על אנשים בכיוון הנכון, אבל גם הרגשתי לבד. היחסים בינינו הפכו להיות סבוכים כמו קורי עכביש".
השבר משתרג שוב על צווארו של האיש שלא מפסיק להיאבק בחיים שלו, וכמי שתפוס ואחוז בשפה היהודית, רואה בה כהן סדק שדרכו נכנס האור. הוא תמיד פועל מתוך העמדה של היהודי, משם הוא מגלה את סמכותו בכתיבה וכשרותו להתפתח מהנסיבות. "אני היהודי הקטן שכתב את התנ"ך", הוא אומר בשירו The Future:
תנו לי שוב חיים של סוד
לילות שבורים מול המראות
קשה לי כאן בלי איש
גם בלי מישהו שיישאר לעינוי הזה
תנו לי שלטון מוחלט על כל אחד, על כל אחת
ובואי נשכב כאן מותק, את חייבת
תנו לי קראק וסקס ביזאר
קחו את העץ שעוד נותר
ותקעו אותו עמוק
בחור התרבות שלכם.
05 / שליח ציבור: אבא, שנה את שמי!
לאונרד כהן מפורק מאז שנפרד שוב מסוזאן, אם שני ילדיו. באופן שאפשר לקרוא לו מיסטי, התרחשו מעליו כל האירועים המכוננים בתפר שבין הקיץ לחורף, בחודשי ספטמבר-אוקטובר (אלול-תשרי). לידתו הייתה בזמן הזה, 21 בספטמבר 1934, י"ב בתשרי תרצ"ד. באחד מהראיונות המוקדמים שהעניק בשנות ה-60 הוא מספר שפעם השתעשע ברצון לשנות את שמו ל"ספטמבר", אולם הוא לא עשה זאת בפועל. בימי ביקורו בישראל במהלך מלחמת יום כיפור, הוא מבקש מכולם לקרוא לו "אליעזר", לא לאונרד. זהו שמו היהודי המלא: אליעזר בן ניסן הכהן.
המוטיב של שינוי השם חוזר אצלו גם בשיר על מריאן So Long, Marianne: "אוי את באמת כל כך יפה / אני רואה שהלכת ושינית את שוב שמך / בדיוק כשטיפסתי על כל צלע ההר הזה / כדי לשטוף את עפעפיי בגשם".
יש יהודים המחליפים את שמם ויש יהודים המחליפים את נפשם לסירוגין ומבקשים לתת לכך ביטוי. בעקבות המלחמה חווה כהן בתת-מודע שלו חוויה שלא יחווה שוב עד סוף ימיו. בקרבה שהייתה לו למוות ההרואי ובתובנות שטיפח על מצבו של האדם המתגבר על הפחד, החושף את עצמו שוב ושוב לסכנת הקרב למען עמו ולמען מטרה הטבועה בשורשי תודעתו, מוצא כהן הזדמנות להמתה של הגרסה הישנה שלו למען גרסה מלוטשת יותר, המנהלת דיאלוג בוגר יותר עם האל והמציאות סביבו.
יותר משנה עברה מאז המלחמה המזרח-תיכונית, ועכשיו לאונרד כהן מטפל בשרבוטים שכתב בחמסין המדבר, על ניירות בלים, בראשם שיר שכתב בשיא המלחמה, ובמהלכה כבר הספיק לשיר ולנגן אותו בעודו עומד על ארגזי תחמושת ומרטיט את הלוחמים שהלכו או באו מן הקרב.
על פי התיאורים, לאונרד שקע בטראנס בשעה שכתב את השיר Lover Lover Lover, מנותק מהסביבה וצולל פנימה אל המילים ואל הבשורה שבפיו, כנביא המתנבא. הוא ישב לבדו עם גיטרה, מחבר מלודיה למילים, כותב ומוחק, מוחק וכותב, משנה את הסולמות, מחליף את סדר הבתים, מנסה וריאציות שונות, לוקח שורה מכאן, שורה משם, מתאמץ לגבש הכול יחד לאיזה מין פרק תנ"כי חדש בהשראת חזון העצמות היבשות.
יש יהודים המחליפים את שמם ויש יהודים המחליפים את נפשם לסירוגין ומבקשים לתת לכך ביטוי. בעקבות המלחמה חווה כהן בתת-מודע שלו חוויה שלא יחווה שוב עד סוף ימיו. בקרבה שהייתה לו למוות ההרואי ובתובנות שטיפח על מצבו של האדם המתגבר על הפחד, החושף את עצמו שוב ושוב לסכנת הקרב למען עמו ולמען מטרה הטבועה בשורשי תודעתו, מוצא כהן הזדמנות להמתה של הגרסה הישנה שלו למען גרסה מלוטשת יותר
בגרסאות הראשונות של השיר הוא גם דיבר על הרצון לעזור לאחיו הלוחמים בקרב, אך לבסוף גנז כהן את הבתים משום שלא רצה, ככל הנראה, להצטייר כמי שלוקח צד, לאור תפיסתו את השירה ואת המשורר כדבר אוניברסלי. אולם, הוא הביא אותו לדרגה גבוהה יותר בגרסה שהוציא לאור ובה הוא קורא לאל – בדיאלוג שבין אדם לאלוהים – בבקשה שישנה את שמו. מין תחינה מתחטאת המשקפת את ניסיונו בעולם הסיזיפי, בהגדרה העצמית, בבריאה המילולית, לקבל נשמה חדשה.
קראתי לאבי
ביקשתי "אבא, שנה את שמי!"
אותו שם שבו אני משתמש עכשיו מכוסה
עם פחד וזוהמה ופחדנות ובושה.
אז תן לי להתחיל שוב, בכיתי,
"בבקשה תן לי להתחיל מחדש,
אני רוצה פנים הגונות הפעם,
אני רוצה רוח רגועה".
כהן מבקש כבן מאביו, שהוא גם האל הגדול וגם המאהב הגדול, שיעניק לו שם חדש. הדיבור על שם הוא עבורו דיבור על זהות. הוא מבקש גוף חדש, להיפטר מהאשמה, מהכובד. הוא מבקש מהאל שיתגלה אליו, שיפסיק להסתתר. ועכשיו אלוהים משיב לו, כבת קול יוצאת ואומרת:
"מעולם לא הפניתי לך עורף,
מעולם לא התרחקתי.
אתה זה שבנית את בית המקדש,
אתה זה שכיסית את פניי".
השירים הגדולים נולדים מהתפילה. "שירי תפילה" זהו הכינוי ההולם לשיריו של לאונרד כהן. הוא כותב כמנסח תפילות ושר אותן כשליח ציבור. שירתו טווייה בין הנימים הכי פועמים של היהדות והאינטימיות שבין האדם לאל, ועבורו, התפילה היא פוזיציה של אדם שבא ממסורת ארוכה שלא מתייאשת ולא נכנעת אף פעם.
החיפוש של כהן נובע גם מאמונה אינסופית, יחד עם התהיות, השאלות, ההטחות וייסורי הדרך. שנים ארוכות של סבל ובדידות, חינוך עצמי נוקשה ועמל מייגע למען התעלות רוחנית. הדיאלקטיקה של הרוח הגדולה והתשוקה האפלה היו לאות מתמדת המשקפת אצלו את גילוי האור הטמון דווקא בדיבור הטעון, ואיך דרך הנתיב הזה הוא ניסה מאז ומתמיד להגיע אל האל. המודל היהודי הולך ונחלץ עוד ועוד בשיריו, גם זה האחרון שהוא משחרר בסוף ימיו, "הנני" (You Want It Darker), כבפרשת העקדה שבה אברהם נענה לקולו של האל ומתמסר אליו.
"בשירים רבים שלך יש משהו מהתפילה היהודית. האם כתבת במודע משהו שהוא כמו תפילה?" שאל אותו פעם הרב מרדכי פינלי מבית הכנסת "אור התורה" בלוס אנג'לס, שאותו נהג כהן לפקוד כמה פעמים בשנה. "זה מה שחשבתי שאני תמיד כותב: תפילה", השיב כהן. ומי בדומה לו, בקולו העדין והרך, מבטא את מה שרק אדם מזוכך מסוגל לו, בתבונה, ברגישות, בנוכחות של כהן בקודש הקודשים, בתנועת נפש המזמנת קשב הן לקולות הדקים ביותר בנשמתך והן לקולות והברקים המהדהדים בשמי השמיים.
השירים הגדולים נולדים מהתפילה. "שירי תפילה" זהו הכינוי ההולם לשיריו של לאונרד כהן. הוא כותב כמנסח תפילות ושר אותן כשליח ציבור. שירתו טווייה בין הנימים הכי פועמים של היהדות והאינטימיות שבין האדם לאל, ועבורו, התפילה היא פוזיציה של אדם שבא ממסורת ארוכה שלא מתייאשת ולא נכנעת אף פעם
לאונרד כהן חי בתודעה (ויש פעמים שגם יטען כך) שהוא צאצא ישיר לאהרן הכהן, ענף ופרי לשושלת הכהנים המיוחסת. הסימביוזה בין הלוויים המשוררים לכהנים העושים את מלאכתם כחולייה המקשרת בין האדם לאל ובין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אולי היא זו שתעניק לכהן את הכריזמה שמעת לעת גם מתגלית כנבואה חלקית. בראשית דרכו, לא הבינה משפחתו את המשיכה שהייתה לו ליצירה. לימים יציין כהן שמותו של אביו – שנפטר כשהוא היה בן 9 – הוא זה שהוביל אותו לדבוק בקריירה של משורר. כהן מצא בשירה את ייעודו ואת הכלי להגיע גבוה מהארץ ובאמצעותו לפתוח שערי שמיים לגאולה, נתינה, משמעות וטעם.
06 / ונתנה תוקף: הכי קרוב שאפשר בין האדם לאל
מי באש ומי במים
מי לאור השמש ומי בחשכת ליל
מי בבית דין של מטה ומי בישיבה של מעלה
מי בפריחה החייכנית הזו
מי בדעיכה איטית מאוד
ומי קורא בשמנו?
מי במעידה קלה
מי בסמי שינה
מי בשלטון הלב
מי במכשיר קהה
מי במפולת שלג
מי באבקה צורבת
ומי קורא בשמנו?
(תרגום: אמיר צוקרמן, כפי שהתפרסם בספרו של מתי פרידמן "מי באש").
חַרְבּ תִּשְרִין נקראת מלחמת כיפור המדממת בערבית. המלחמה שנפלה סמוך ליום הולדתו (בתאריך העברי) של לאונרד כהן. "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", מצווה אלוהים את משה בהר סיני (ויקרא כ"ג, ל"ב) ומורה על זמן של כפרה וצום מדי שנה ביום הזה.
לאונרד כהן צופה, במרחק לא קטן ממנו, על ההר המזוהה עם מקום ההתגלות המקראית הזו בסיני. במפרץ הקטן לוקחים החיילים הפוגה קלה מההפצצות החוזרות ונשנות וקופצים לשחייה במים. בשעה זו לא רואה כהן את גופם העירום כשזרועותיהם וכתפיהם צרובי שמש וצלקת, כי אם מצייר בראשו את שורות סידור התפילה וספר התורה בבית הכנסת ואת המראות ההיסטוריים הניבטים מהם.
בין דמיון למחצה וחיזיון למחצה הוא משוטט בין הפיוט "ונתנה תוקף", המתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם המתחנן לעוד מחזור חיים, לבין הכהנים הפורסים ידיהם תחת הציווי לברך את בני ישראל בברכת השלום והשמירה, ברכה שבה עוד יחתום בסוף ימיו את ביקורו האחרון בישראל. וכך הוא נעשה מרוחק יותר ויותר מהחיילים השורקים סביבו במפרץ – וצולל אל סיפור יונה, הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני קריאתו של אלוהים, להזהיר את עיר החטאים נינווה, ואל פרשת העקדה שבה נחלץ אברהם מהשיתוק האנושי ומתמסר לאלוהים ללא רבב בתשובתו "הנני".
כהן, נצר הכהנים, שב לרגע לעול הכהונה. הוא טרם גיבש בדעתו לאיזו מלאכה בדיוק הוא מכוון, אבל הוא כאן הכהן בעצם היותו. והימים הללו הם ימיו, כמו מששת ימי בראשית. הוא מבין שהוא בא לכאן כדי להתגלות על משהו, לבשר על משהו. ובאופן כה סמלי, יום הכיפורים, שבו אנו חדלים מן הכול ומקדישים את פעולתנו המזערית לזיכוך הגוף ותפילה בבית הכנסת, חלושים בגופנו, מרוממים בנפשנו, תחת טלית לבנה, כאשר מלבד זה אין כלום, רק האדם והאל – בזמן הזה יבקש כהן להתחיל פרק חדש בחייו, תקופה מכוננת שעוד תבוא לידי ביטוי ביצירותיו עד סוף ימיו.
לאונרד כהן. הסופר, המשורר ובעיקר הזמר שהתקבל בברכה ככל שקולו התחמם ותווי פניו נחרשו, ניצח על כל רגע – כמעט – בחייו ובילה חלק ניכר מזמנו באור הזרקורים כגבר שבא לספר מחדש על גברים ונשים ומה שביניהם. ובתמורה, הוא רק רצה למצוא מקום צנוע שבו יתחמם בחורפים הקרים של הנפש באור נרות האהבה. הוא ראה בחיבור שבין איש ואישה כחותם זעיר, בעולם מטה, המטעים מהקשר הרוחני שבין האדם לאל.
הוא ניזון מהסירופ הממתיק-רעיל משהו של ה"מוזה", וכשנשאל פעם על העובדה שהפך נשים בחייו לשירים, הוא ענה: "אם זו הייתה הדרך שבה ניצלתי מערכת יחסים אז אני הולך ישר לגן עדן". זה מה שנגע חזק כל כך בלאונרד כהן, העובדה שידע להציג תמונת מצב כנה של אמן שהרזומה שלו עם הרומנטיקה שסוע, ושבכלל, ראה כמה התניית האהבים עם האישה קרובה לכרובים העומדים פנים מול פנים בקודש הקודשים. ואיזו אישה לא תהיה מוחמאת להיות במוקד נפשו ויצירו של גבר רוחני, אמנותי, אינטלקטואלי ורומנטי כל כך?
לאונרד כהן עשה מה שהוא יכול כדי שהאנשים בחייו לא יזלזלו בעצמם, גם אם לעיתים הקרין רוח של נודד, ערמומי ולפעמים חסר מנוחה. הוא ידע להמיר את הביזוי העצמי לביטחון עצמי, את הצלקת לנקודת חן ואת הזמניות למיתולוגיה.
אצל כהן ההתחלות תמיד צנועות ומתוקות. אבל לפעמים לתחזק את זה היה כישלון. כשהוא עולה על אוניית מסע ומקיף את העולם, ומגלה ערים ומדינות ודמויות, נדמה שבלי שמישהו בחר בכך – כל אלו יכלו גם להפסיק לעורר בו עוד זוהר וחשק, והוא, מצידו, לא תמיד ידע להתמודד איתן – ובחר לפחות לשמר אותן בצורה הטובה ביותר בזיכרון ובמילה. הרדיפה שלו אחרי אסתטיקה, ההערכה שלו ליופי; הדרכים שבהן התמוגג, חשק, התגעגע, התייפח, מילל וצחק את צחוקו המלאכי – בדרכים הללו הוא רק ביקש להוריד מטה את הנשגב.
כפי שגלגול נשמות מאפשר לנו להתעלות מעל פרק חיים אחד בתוך גוף, הוא מארגן את הפרידה שלו מכאן בהתמסרותו לאל גם ברגע שהוא עוצם את עיניו: "הנני!" הוא אומר וחוזר לשפה היהודית, השורשית, המהותית, שבה ברא האל את העולם. והנה, השפה היא לא רק טרמינולוגיה, היא מהות
כמו שמוזיקה מתעלה מעבר לזמן, וכפי שגלגול נשמות מאפשר לנו להתעלות מעל פרק חיים אחד בתוך גוף, הוא מארגן את הפרידה שלו מכאן בהתמסרותו לאל גם ברגע שהוא עוצם את עיניו: "הנני!" הוא אומר וחוזר לשפה היהודית, השורשית, המהותית, שבה ברא האל את העולם. והנה, השפה היא לא רק טרמינולוגיה, היא מהות. "ואם אתה, אלי, רוצה את החושך – אנחנו נכבה את הלהבה", אבל דע, הוא אומר בין השיטין, עשינו את המיטב.
וכך, כמו ציפור על תיל, המתנדנדת הכי קרוב שאפשר בין האדם לאלוהים, בין המְּצָרִים מטה והדרור מעלה, אוחז לאונרד כהן במשך 82 שנים של גבורות וחסדים את קטלוג מקרי המוות של הדעיכה האיטית מול הפריחה החייכנית, של קהות הלב מול שלטון הלב, נושא את חרדת הנטישה ושבריריותו של האדם, ויודע שכל מה שבכוחו לעשות הוא לשאול: ככמיהתי וקריאתי לאלוהים, האם גם שם, אצלו, באשר הוא, יש מישהו שקורא לנו בשמנו?
- נחי וייס הוא כותב, משורר וזמר-יוצר. בספרו האחרון "מותק החושך – שירים, געגועים ומסעות" (2022) באה לידי ביטוי השפעתו של לאונרד כהן על יצירותיו, ובהופעותיו משלב וייס גרסאות כיסוי לשיריו של כהן. רבים מהפרטים והרפרנסים בכתבה זאת התפרסמו לראשונה בספרו של מתי פרידמן "מי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" בהוצאת כנרת-זמורה-דביר