כבר לפני שלוש שנים, אלה בביץ ובעלה ולדיסלב רצו לעלות לארץ. עוד לפני המלחמה באוקראינה, לפני השינויים הפוליטיים כאן, לפני הקורונה בכל העולם. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. "חמותי מאוד לא רצתה שניסע, ובעלי לא רצה לצער אותה, אז החלטנו להישאר עד שהיא שתשנה את דעתה. ואז היא חלתה, והמגפה פרצה, וכולנו עברנו לעבוד מהבית, וכמובן המלחמה".
בביץ בת ה-32 התחילה להכין את המסמכים של כל המשפחה. "זה היה מורכב מאוד בעיקר בגלל המיקום הגיאוגרפי שלנו, כי אנחנו לא שייכים לאוקראינה וגם לא למולדובה, והמצב הפוליטי עכשיו, כידוע, מאוד לא פשוט".
ביתה של בביץ, טרנסניסטריה, המכונה "הרפובליקה המולדובנית של פרידנסטרוביה", נמצאת על רצועה צרה לאורך הגדה המזרחית של נהר הדניסטר במזרח מולדובה. היא גובלת במערב עם חבל בסרביה ובמזרח עם אוקראינה, ועל אף שטרנסניסטריה ומוסדותיה אינם מוכרים באופן רשמי על ידי הקהילה הבינלאומית, התושבים יכולים לצאת מהחבל ולהיכנס אליו באופן חופשי, באמצעות דרכונים מולדובניים.
אחרי קצת יותר מחצי שנה, בפברואר 2023, בני המשפחה עלו לטיסה שארגנה "הקרן לידידות" בקישינב, ושעתיים וחצי אחר כך הם נחתו בישראל. "כשירדנו מהטיסה, ישר הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. ולא שלא ידעתי מראש על האתגרים שמחכים לנו, התכוננו מראש, ואפילו למדנו קצת עברית לפני העלייה, אבל האוויר, הרעש, הבלגן – זה היה בדיוק מה שרציתי", היא מספרת.
הם הגיעו לנתניה ושכרו דירה כולם יחד, אלה וולדיסלב, שני הילדים – בני 7 ו-9 – וגם הסבים המבוגרים. "חמי וחמותי רוצים באיזשהו שלב לעבור לדירה משלהם, אבל עכשיו הם סובלים מבעיות בריאות ואני מטפלת בהם, כך שזה מתאים לכולנו", היא אומרת ונזכרת שביום למחרת עלייתם כבר הלכה לשוק לקניות. "רציתי לשמוע את השפה, להרגיש את הניגון שלה באוזניים".
היא אומרת שהרגישה ישראלית עוד לפני שבאה לכאן, ומאז בכל יום היא רק מרגישה כך אפילו יותר. "אני אוהבת את הבלגן, הפתיחות, הרעש, האופטימיות הטבעית של האנשים. חוסר הגבולות לטוב ולרע", היא אומרת בחיוך. "יש פה אנשים מכל העולם, ואני אוהבת את זה. הבת שלי פגשה בבית הספר עולה חדשה מברזיל, והן התחברו מיד. בלי להבין אחת את השנייה, אבל זה היופי פה".
היא מודה כי לבעלה שעובד בבניין קשה יותר בגלל מחסום השפה, אבל הוא מתרגל, ואילו ההורים המבוגרים מרגישים מנותקים לחלוטין: "הם חולים וגם לא מבינים את השפה, אבל עדיין, כולנו ביחד, וזה מה שחשוב בסופו של דבר".
היא עובדת במעדנייה ברשת חנויות שנחשבת "רוסית", ואומרת שהיא מזהה אנרגטית את הישראלים. "כשהם באים אליי, גם אם אני לא מבינה אותם מילולית, החיוך והפתיחות ישר גורמים גם לי לחייך. אני רואה את הטוב בכל דבר", לדבריה.
בביץ מספרת שמאז שהיא באה, כל יום קורים לה ניסים, והיא לחלוטין מאמינה שזו ישראל. "אני לא מדברת ברמה הרוחנית או הדתית, אלא ניסים אמיתיים לחלוטין. דברים שאין להם שום הסבר אחר", היא מבהירה. "הנה למשל, חודשיים אחרי שהגענו, מכונת הכביסה שלנו התקלקלה, ואז פתאום מהקרן לידידות הציעו מכונת כביסה. וזו רק דוגמה קטנה, לטוב שקורה לי ולמשפחה שלי כל הזמן".
היא מספרת שהיא אוהבת שהחיים נכנסו לשגרה, כמו כל הישראלים, ואומרת לכל העולים שעוד בדרך שלא צריך לפחד מכלום: "צריך לחשוב חיובי, ולראות את הטוב. הההישגים של המדינה הזו הם לא יתוארו, זה מקום מופלא".
לקראת ראש השנה, היא מאחלת למדינה שלום. "שנדע לחיות אחד עם השני, ולהעריך אחד את השני. הביחד שלנו, זה הכוח שלנו", היא מסכמת.
מתחילת המלחמה: 18 אלף עולים מאוקראינה
מאז תחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022 עלו ארצה כ-18 אלף עולים חדשים מאוקראינה, בסיוע הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה, במסגרת מבצע "עולים הביתה".
בתוך 24 שעות מפרוץ הקרבות הקימה הסוכנות היהודית 18 מרכזי חירום באוקראינה ובמדינות הגובלות בה בשיתוף עם הקרן לידידות, כדי לקלוט את גל הפליטים שנמלטו מהקרבות ולהעניק להם מקום ללון בו, תמיכה נפשית וטיפול רפואי חיוני, עד העלאתם בטיסות חילוץ לישראל.
יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף במיל' דורון אלמוג: "מבצע הצלת יהודי אוקראינה מסמל יותר מכול את ערך הערבות ההדדית בעם היהודי. הקהילות היהודיות ובראשן הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, קרן היסוד וידידים אוהבי ישראל התגייסו למאמץ העלייה. במקביל, מאות מתנדבים יצאו מישראל כדי לקלוט את הפליטים במרכזי החירום ולדאוג לכל מחסורם".
