"הנתון הרשמי הוא שבמהלך השואה כ-28 אלף יהודים נמלטו לקירגיזסטן, אבל ההערכה היא שהמספר הנכון הוא כ-50 אלף, שניצלו הודות לתושביה האמיצים של המדינה שעזרו להם לאורך המלחמה". הדובר הוא רוברט (רון) זינגר, יו"ר "המרכז לאימפקט יהודי", בעצמו צאצא למשפחה שניצלה בזכות תושבי קירגיזסטן, והוא חושף את הסיפור המופלא של עשרות אלפי חסידי אומות עולם מוסלמים, שלא זכו להכרה.
רוב משפחתו של זינגר נספתה במזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, אבל במהלך השואה אימו ואחיותיה גרו במשך ארבע שנים במדינה זו. "הן חיו בשכנות ובעצם באותו כפר עם משפחות מוסלמיות סוניות, וחייהן ניצלו גם בזכותן", לדבריו. "דווקא היום, בעולם של האנטישמיות המתגברת מצד אחד והיחסים החדשים המתפתחים עם מדינות המפרץ מצד שני, כדאי לזכור שיש לנו פרקים משותפים בהיסטוריה בין היהודים והמוסלמים הסונים, שידעו לחיות ביחד בתקופות הקשות והאפלות ביותר של האנושות. הקהילות ידעו לסייע זו לזו בעמידה משותפת בתקופת המלחמה הקשה והשואה".
7 צפייה בגלריה
זיגמונד וחנצ'ה זינגר, הוריו של רוברט זינגר, ב-1972, סמוך לעלייתם לישראל
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי)
על השאלה איך חיה כיום הקהילה היהודית הקטנה במדינה שבה חיים כ-7 מיליון איש, מהם 90% מוסלמים, אומר זינגר כי "בשלב זה לא הייתה השלכה מיוחדת בקירגיזסטן לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה. עם זאת, בשנתיים האחרונות התנהל במדינה קמפיין עם אלמנטים אנטישמיים נגד בית הספר היהודי, אך בהתערבות השלטונות והשגרירויות הזרות בבישקק הנושא בשלב זה טופל".
"בעולם רווי בגזענות, באנטישמיות ובסכסוכים בין-דתיים, כדאי שנזכור את האנושיות שהתגלתה בסיפור הזה בזכות האנשים בקירגיזסטן שראו קודם את האדם ואחר כך את דתו. הם הצילו את משפחתי באחד הפרקים החשוכים בהיסטוריה. למעשה בזכות טוב ליבם הגעתי לעולם"
"עד כה רק המשפחה הקרובה שלי מכירה את סיפור ההצלה שלנו", מציין זינגר. "לפני השואה, אימי, חנצ'ה לבית פריזמנט, גרה עם משפחתה באזור בסרביה (מולדובה של היום), שם גרו עשרות אלפי יהודים. זה היה אחד האזורים הראשונים שכבשו הנאצים לאחר הפלישה לברית המועצות, בקיץ 1941. הרומנים ששלטו באזור שיתפו בחלקם פעולה עם הנאצים, ואילצו חלק ניכר מהקהילה היהודית לברוח".
הוא מספר כי "גשר אחד שנמצא מעל נהר דניסטר, סמוך לעיר ריבניצה שבמולדובה, היה המפתח להימלט מאכזריותם של הנאצים ומשתפי הפעולה הרומנים. יהודים רבים לא הצליחו לעבור את המקום ונרצחו, בהם ארבע אחיות של אימי, ההורים שלה ועוד הרבה בני המשפחה. אמא ועוד שלוש מאחיותיה, ששרדו את הטבח, החלו לנדוד. יחד איתן נעו בדרכים גם פליטים מלאומים שונים שברחו מאזורי הקרבות באוקראינה, ברוסיה ובמולדובה שנכבשו בידי הגרמנים. כשהייתה בת 25 הן הגיעו לקירגיזסטן".
7 צפייה בגלריה
מימין: ולדימיר קריצמן ורוברט זינגר באירוע של הקהילה היהודית בבישקק
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי)
איזה זיכרון היא שמרה איתה מאותה תקופה?
"היא סיפרה שהם הגיעו לכפר עני מאוד בשם סרטנקה, ובגלל המלחמה נעצרה אספקת המזון. הם התקיימו בעיקר מהגידולים שהיו בשדות. ללא עזרה מתושבי הכפר, שגם להם לא היה הרבה – אין ספק שהם לא היו שורדים".
ומה קרה לאחר השואה?
"חלק מהיהודים המשיכו לגור שם. חלקם, כמו המשפחה שלי, ניסו לחזור למזרח אירופה. ב-1954, אימי התחתנה בצ'רנוביץ עם אבי, זיגמונד זינגר. אני נולדתי באוקראינה ב-1956, וכשהייתי בן 15 המשפחה עלתה לישראל".
תעלומת עשרת השבטים והמנהגים הקירגיזיים
קירגיזסטן שוכנת בין סין לאוזבקיסטן, ושטחה גדול כמעט פי עשרה משטחה הרשמי של מדינת ישראל, אבל האוכלוסייה בה קטנה יותר. בעבר הייתה חלק מברית המועצות, ורק ב-1991 זכתה לעצמאות.
7 צפייה בגלריה
שלט באנדרטה בסרטנקה. "בהערכה עמוקה לעם הקירגיזי שבזמן מלחמת העולם השנייה קלט ואימץ פליטים יהודיים מהחלק האירופי של ברה"מ, שחיו כאן ביחד בחברות ובסיוע הדדי"
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי)
בתחומי קירגיזסטן עוברת "דרך המשי", שבה כבר אלפי שנים עוברים סוחרים בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, אירופה וצפון אפריקה. בין הסוחרים היו גם יהודים, וקהילה יהודית של ממש נוצרה באזור כבר לפני יותר מאלף שנים. בהתחלה גרו שם בעיקר יהודים שהגיעו מפרס, אבל יש חוקרים שמעריכים כי חלק מהמקומיים הם צאצאים של אחד מעשרת השבטים האבודים.
מנהגים מקומיים מזכירים את המסורת היהודית המוכרת. כאשר הקירגיזים שוחטים בשר, הם מקפידים לנקז את הדם כמו יהודים, וגם מגישים אותו לכלבים, בדומה לציווי התנ"כי להעניק לכלבים טרפות ונבלות. הקירגיזים גם לא אוכלים את גיד הנשה של הכבשים וכאשר הם מבשלים כבש, הם לא ישברו את עצמותיו, כפי שבני ישראל הצטוו בהכנת קורבן הפסח.
במאה ה-19 היגרו לאזור קירגיזסטן יהודים אשכנזים מרוסיה. במלחמת העולם הראשונה הגיעו פליטים יהודים רבים לאזור, והקהילה היהודית הגיעה לשיא של יותר מ-40 אלף נפש בתום מלחמת העולם השנייה.
7 צפייה בגלריה
קבוצת הגנה אזרחית שפעלה באזור סרטנקה ב-1942-1941. הראשון משמאל הוא חיים שרמן, דודו של רוברט זינגר – בעלה של אסתר, אחות אימו
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי)
"כיום קיימת אנדרטה בכפר סרטנקה המוקדשת לתושבים המקומיים, בעיקר למשפחות מוסלמיות, שהצילו יותר מ-400 פליטים יהודים, ובהם אימי", אומר זינגר בנוגע להנצחה. "מעבר לכך, בכל שנה בית הספר 'אורט' בבישקק מקיים טקס באנדרטת הזיכרון, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כדי להכיר להם תודה. זו חובתנו להמשיך ולספר את סיפורי משפחותינו ולוודא שתמיד נזכור ולא נשכח.
"בעולם רווי בגזענות, באנטישמיות ובסכסוכים בין-דתיים, כדאי שנזכור את האנושיות שהתגלתה בסיפור הזה בזכות אותם אנשים בקירגיזסטן שראו בפניהם קודם את האדם ואחר כך את דתו. הם הצילו את משפחתי באחד הפרקים החשוכים בהיסטוריה. למעשה בזכותם ובזכות טוב ליבם הגעתי לעולם, המשכתי את השושלת של משפחתי והקמתי בית במדינת ישראל".
אחרי שירות צבאי בקבע, זינגר השתחרר בדרגת סגן אלוף. בשנות ה-80 וה-90 עבד בתפקידים שונים במשרד ראש הממשלה. בהמשך כיהן כמנכ"ל וסגן נשיא ברשת החינוך "אורט העולמי" וכן היה מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי. כיום, כאמור, הוא יו"ר המרכז לאימפקט יהודי (Center for Jewish Impact), שבין שאר היוזמות שלו מנסה לסייע לקהילה היהודית הקטנה שנותרה בקירגיזסטן ומונה רק כ-1,500 איש, רובם מבוגרים הגרים בבירה בישקק. "יש לנו חובה כפולה – לפרסם את סיפור ההצלה בתקופת השואה שעוד לא קיבל את החשיפה הראויה, וגם לתמוך בקהילה היהודית הקטנה שנותרה שם, אחרי שב-1991 רובם עלו לישראל", הוא אומר.
גל אנטישמיות במקביל להפיכה
ולדימיר קריצמן, נשיא הקהילה היהודית במדינה ותושב הבירה בישקק, הוא דור שלישי ליהודי קירגיזסטן. סבו מצד אימו, יצחק קריצמן, היה מהנדס בכיר במפעל שהועבר מבלארוס לקירגיזסטן, מרחק של יותר מ-4,000 (!) ק"מ. ב-1941, במסגרת ההתמודדות של ברית המועצות עם הפלישה הנאצית, מפעלים חיוניים הוקמו בקירגיזסטן או הועברו אליה.
7 צפייה בגלריה
מצעד בבישקק, תחילת שנות ה-50. משמאל: המהנדס יצחק קריצמן, סבו של ולדימיר
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי)
"אחרי המלחמה הרבה מהיהודים עזבו", אומר ולדימיר, "ובעקבות העלייה הגדולה בתחילת שנות ה-90, כיום הרוב הם מבוגרים. רק 30-20 אחוז מהקהילה הם ילדים ובני נוער. גם הבת שלי עלתה לישראל, שם היא התחתנה והביאה לעולם ילדים".
סוגיית העלייה לישראל נושאת בקהילה הזו מלכוד לא פשוט – אם הצעירים יהגרו לישראל, הקהילה תיעלם. מצד שני, המצב הכלכלי והבריאותי שם מורכב ומאתגר. "זו תמיד נשארת הבחירה של הצעירים ובני משפחותיהם אם לעלות", מבהיר קריצמן, "אבל בינתיים, אנחנו דואגים ליצירת התנאים הנחוצים לחינוך יהודי ולקשר שלהם לארץ ישראל. בבישקק יש גן ילדים שפועל בבית הכנסת, ופועל בית הספר היהודי אורט 'פרי עץ חיים'. יש גם חינוך יהודי לא פורמלי, הכולל בין השאר 'בית ספר של יום ראשון' ותוכניות נוער חב"ד שפועלות מתחת לבית הכנסת העירוני".
7 צפייה בגלריה
אימו של ולדימיר קריצמן, שושנה (במרכז), לצד הוריה יצחק ומלכה ב-1946
(צילום: המרכז לאימפקט יהודי, באדיבות משפחת קריצמן)
לדבריו, "בעבר הרחוק בקרב העם הקירגיזי כמעט לחלוטין לא הייתה אנטישמיות. במהלך מלחמת העולם השנייה, התושבים סיפקו לפליטים היהודים מחסה ולחם. לכך נוספת התרומה העצומה של היהודים לכלכלה, למדע, לתרבות, לחינוך ולבריאות במדינה". הוא מוסיף ואומר כי "לאסלאם, כדת, לא היו שורשים היסטוריים ותרבותיים עמוקים באזור. בתקופת השלטון הסובייטי הייתה 'אנטישמיות ממלכתית', ולאחר קריסת ברית המועצות, מטיפים אסלאמיים ממדינות שונות הגיעו לקירגיזסטן, וכיום אי אפשר להתעלם מהבעיה הזו".
היא מספר שכאשר בשנת 2010 הייתה מחאה עממית שהובילה להפיכה שלטונית, החל באמצעות הרשתות החברתיות נחשול של אנטישמיות: "הגל הזה התעצם היות שלנשיא היו הרבה יועצים זרים ממוצא יהודי. זה יצר מסע אנטישמי רב עוצמה, אבל למרבה המזל, היחס לקהילה היהודית מצד מרבית אוכלוסיית המדינה, כמו גם של הנהגת המדינה, עדיין סובלני ומכבד".
כאמור, זינגר מציין שבשנתיים האחרונות היה גל אנטישמי חדש במדינה, אך הוא דוכא בידי השלטונות. "דווקא לקראת יום השואה, חשוב להזכיר את החוב המוסרי של כולנו לתושבי המדינה הזו, שבה הרוב המוחלט הם מוסלמים סונים שמעניקים יחס הוגן לקהילה היהודית הזעירה שם", הוא מבקש להדגיש. "מדינת ישראל צריכה לסייע ככל האפשר ויהודי העולם צריכים להתגייס כדי לעזור לקהילה היהודית שעוד נותרה שם, והיא למעשה אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם".
