את יהורם גאון, חתן פרס ישראל, אין צורך להציג. תרומתו לתרבות הישראלית מוכרת היטב. מי שפחות מוכר הוא אבא שלו, ההיסטוריון משה דוד גאון, מגדולי חוקרי יהדות המזרח שחיבר את הספר הקנוני בתחום – "יהודי המזרח בארץ ישראל". גם הספר אינו מוכר דיו. "החיבור הזה הוא אנציקלופדיה אדירה שאבא עבד עליה במשך 50 שנים – ולא היה לה דורש", אומר יהורם, "רק בתקופה האחרונה הוא הפך לאחד הספרים המבוקשים ביותר בשדה הזה".
הספר מתאר את תרומתם הגדולה של יהודי המזרח ליישוב היהודי בארץ ישראל – עוד לפני העליות הראשונות במאה ה-19. "בספר הזה כתוב דבר אחד פשוט: אנחנו היינו כאן קודם", אומר ד"ר שמעון אוחיון, מנהל מרכז דהאן – המרכז למורשת יהדות ספרד והמזרח, "הנרטיב השולט הוא שהעליות הראשונות ממזרח אירופה הן אלו שהחיו את היישוב היהודי בישראל, אבל ללא התשתית שהניחו עבורן המשפחות הספרדיות שחיו כאן קודם, הן לא היו מצליחות".
3 צפייה בגלריה
משה דוד גאון. המומחים מתארים את ספרו כיצירה של עשרות דוקטורנטים וחוקרים שנרקמה בידי אדם אחד
גאון מוסיף: "אבא לא ניסה לגמד את תרומתם של עולי מזרח אירופה או לפגוע במפעלם, להפך – הוא הדגיש את מפעלם, אבל לצד זאת, כל העבודה של היהודים יוצאי המזרח שאפשרו לדבר הזה להתקיים כאילו התאדתה. איש לא מכיר אותה. אי-אפשר להתחיל את ההיסטוריה מהאמצע. משל למה הדבר דומה? לפתיחתם של חמשת חומשי תורה בחומש שמות ודילוג על ספר בראשית".
את ההיסטוריה המרתקת הזו מבקש הספר בן שני הכרכים (1928 ו-1938) לספר, באמצעות אלפי מסמכים, מכתבים ותעודות מקוריות ויקרות ערך. כך עולה העובדה שיהודים ספרדים היו קונסולים באנגליה, בספרד ובאוסטריה, יצרו קשר קריטי עם השלטון העות'מאני ואפשרו את מתן הסרטיפיקטים (אשרות העלייה) לעליות השונות. גם בניית המפעלים וערוצי התחבורה ביישוב המתחדש מקבלת ייצוג, וצפים שמות בכירים בעלי קשרים בשלטון הטורקי כמו אברהם מויאל ומשפחות כמו אמזלג, שלוש, אבולעפיה, ואלרו ועוד, שלמעשה קלטו את אנשי העלייה הראשונה.
יהורם גאון: "אבא לא ניסה לגמד את תרומתם של עולי מזרח אירופה, להפך – הוא הדגיש את מפעלם, אבל לצד זאת, כל העבודה של היהודים יוצאי המזרח שאפשרו לדבר הזה להתקיים כאילו התאדתה. אי-אפשר להתחיל את ההיסטוריה מהאמצע"
"הם עזרו להם לרכוש קרקעות, הם סייעו לביל"ויים מול אנשי השלטון כאשר את השפה אפילו לא היו יכולים לדבר, הם בנו את השכונות הראשונות ואת התשתיות הבסיסיות שאפשרו לעליות הללו בכלל להתקיים. מי יודע מה היה עולה בגורלן ללא ה'סל' שהעניקו להם יהודי המזרח שחיו בארץ", אומר אוחיון. הוא תוהה כיצד שמם של אנשי העלייה הראשונה הונצח ברחובות ובשדרות במדינת ישראל, אך את שמו או את תמונתו של חיים אמזלג, למשל – האבא של יצירת התשתיות לעולים אלו – כמעט איש אינו מכיר.
אז למה הסיפור שלהם לא סופר? "אני לא מעז להאשים. אני גם לא חושב שזה היה במודע", אומר יהורם גאון, "אבל משעה שהגיעו העולים ממזרח אירופה הם אחזו עטים ביד, ולמי שיש עט, יש גם את הכוח לכתוב את ההיסטוריה ולהנציח אותה. הנרטיב של הכותבים הופך לעובדה קיימת, וסיפורם של אנשי הבלקן וצפון אפריקה נדחק לפינה".
3 צפייה בגלריה
יהורם גאון. "מה שאני זוכר מאבא זה ישיבה אין-סופית בלילות מול גיליונות הנייר"
(צילום: משה נחומוביץ)
ד"ר אוחיון, שהפיק כנס באוניברסיטת בר-אילן לזכרו של משה דוד גאון וספרו המונומנטלי, אומר בגלוי: "נתינת התהודה לאיש ולעבודתו מהווה לא רק תיקון עוול למחיקה שבוצעה, אלא עשויה לתרום ללכידות של העם, שכן כעת מתברר שכולם תרמו לבניינה של הארץ, לא רק שבטים מסוימים". בנאומו בכנס פנה אוחיון לשר החינוך: "אני רוצה לקרוא לשר החינוך ולמנכ"ל המשרד – תקנו את העוול הגדול הזה שנעשה ליישוב היהודי הספרדי בארץ ישראל".
לילות עם עששית
משה דוד גאון נולד בשנת 1889 בבוסניה. אביו, הרב דוד, היה לימים ממקובלי ישיבת בית אל המפורסמים. מעט לפני מלחמת העולם הראשונה הוא עלה לארץ ולמד בבית המדרש העברי למורים בהנהלתו של המורה המיתולוגי דוד ילין. "ילין שלח את אבא לאיזמיר כדי ללמד את הנוער היהודי שם עברית ולעודדו לעלות ארצה. אחת מתלמידותיו הייתה שרה חכים, אמא שלי", מספר יהורם.
גאון האב היה תלמיד חכם ואיש אשכולות. הוא היה איש ציבור ופעיל חברתי במסגרות רבות ושונות, עיתונאי וגם משורר, מנהל תלמוד תורה ומורה. הוא חיבר לא מעט ספרים בנושאים שונים, אך אהבתו הגדולה הייתה חקר יהדות המזרח. "מה שאני זוכר מאבא זה ישיבה אין-סופית בלילות מול גיליונות הנייר, כשעששית נפט דולקת על השולחן", מספר בנו, שגדל להיות חתן פרס ישראל לזמר עברי. "זו הפוזיציה היחידה שאני זוכר אותו בה. רק שכדי להגיע לשולחן היית נדרש לעבור בין ערימות ספרים שהיוו מסלול מכשולים לאורך המסדרון".
ד"ר שמעון אוחיון: "בספר הזה כתוב דבר אחד פשוט: אנחנו היינו כאן קודם. הנרטיב השולט הוא שהעליות הראשונות ממזרח אירופה הן אלו שהחיו את היישוב היהודי בישראל, אבל ללא התשתית שהניחו עבורן המשפחות הספרדיות, הן לא היו מצליחות"
תרומתו העצומה של "יהודי המזרח בארץ ישראל" לא הוכרה במשך שנים, אבל בשנים האחרונות הייתה לו עדנה והוא הפך כאמור לספר קנוני בכל הקשור לחקר יהודי המזרח בישראל. "כשכיהנתי כמחזיק תיק התרבות בעיריית ירושלים, הוזמנתי לביקור בספרייה הלאומית והתעניינתי על אודות ספרו של אבא", נזכר גאון, "התשובה הייתה שלא ניתן לקבלו, שכן יש תור ארוך של חוקרים וסטודנטים הממתינים לו".
הכבוד וההכרה בעבודתו, אומר גאון בצער, נמנעו מאביו בחייו ואולי היו מאריכים את ימיו: "העולם האקדמי לא החזיר לו אהבה ולא אימץ אותו אל ליבו. אני, שזכיתי להביא את הספר שלו לדפוס מחודש, אומר היום בחרדת קודש – קטונתי".
את הספר של משה דוד גאון מתארים המומחים כיצירה של עשרות דוקטורנטים וחוקרים שנרקמה בידי אדם אחד. האיש אסף אלפי תיעודים, מכתבים ומסמכים שהטילו אלומות אור על אירועים רבים. את כל הקטעי העיתונות בלדינו הוא כינס. את רשימת חכמי ירושלים הוא סידר. את ה"קושאנים" של כפר השילוח – סילוואן הוא קיבץ. אפילו הנהלת בית הקברות בהר הזיתים הסתמכה על הרישומים של חלקות הקברים שהכין גאון. בספר מופיעים גם רשמי המסעות של התיירים וראשוני המתיישבים בארץ, השתלשלותה של "החלוקה" ביישוב הישן, קורות היישוב היהודי בערים חברון, טבריה, צפת, יפו ועכו ועוד.
רווק לא יגור בירושלים
בין המסמכים הרבים אפשר למצוא דוקומנטים מרתקים, כאלו שהיום מן הסתם לא היו מתחברים, אבל אז היו כמעט מובנים מאליהם. כך למשל כלל האוסר על רווקים לגור בעיר ירושלים, בשל חשש מפריצות. כך נכתב שם: "בשבטי ישראל הודענו נאמנה, כי יש הסכמה בכל תוקף ההסכמות מזמן קדמון לקדושים אשר בארץ המה, על עניין הרווקים מבן עשרים שנה ומעלה שלא יוכלו לדור בעיר הקודש ירושלים חס ושלום שרוי בלא אישה... שרויים בלא אישה ותולין העניין בבוקי סריקי (דברים בטלים; מילולית, מארמית: בקבוקים ריקים) כי אין ידם משגת לצרכי החופה ולזון ולפרנס את נשותיהם, ומדי יום באים כאלה מחו"ל ומסורה בדידינו כי אין אפוטרופוס לעריות. ולכן התכנסנו חכמי ופקידי... עיר הקודש... על עניין הרווקים מן עשרים שנה ומעלה, ומבן שישים ולמטה שלא יורשה שום בר ישראל רווק לדור פה עיר הקודש ירושלים בלא אישה".
החכמים גם מעניקים ארכה לרווקים כדי שיעזבו את העיר: "וזמן קצוב לכל הרווקים היושבים פה עיר הקודש מהיום... ועד ראש חודש אלול, ראה יראה וישים כל מגמת פניו בתוך הזמן הנזכר לישא אישה ואז יוכל לדור פה עיר הקודש כרצונו. ואם אין כוח בידו כי לא מצא מנוח לישא אישה, מחויב הוא תכף ומיד לצאת... לבקש את חייו בחו"ל". אם הרווק לא יסכים למלא את הדרישה כותבים החכמים באופן המפורש ביותר: "והרשות נתונה לפני העדה פקידי ירושלים... לגרשו מן הארץ, ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כוחם כפי ראות עיניהם עד מקום שידם מגעת".
תקנות מרתקות נוספות עוסקות גם כן בענייני צניעות, ובהן נדרשים בחורים צעירים שלא לעבוד במאפיות, שם הם עשויים לפגוש בסיטואציות שיעוררו את יצרם, ולכן גם "אישה שלא השלימה שישים שנה אין לה רשות להיכנס בבית גוי כדי לישא וליתן באיזה פרקמטיא (עסק) או באיזה שירות בשום אופן שבעולם".
מעבר למסמכים ההיסטוריים, הספר עוסק בעולם שלם שלא הוכר – עתיר משמעות, ידע, חוכמה, היסטוריה, תרבות וקוסמולוגיה שכמעט נכחדו מספרי החינוך שלנו. לדברי גאון ואוחיון, הוצאת הספר במהדורות נוספות, הכנסים סביבו והתהודה שניתנת לו כעת, עשויים להנכיח את עולמם של יהודי המזרח בארץ ישראל, גם אם באיחור ניכר, לציבור הישראלי, שאחרי ככלות הכול – לא מעט ממנו הם צאצאיו.
