מה גברים ונשים במגזר החרדי באמת מחפשים בבנות הזוג ובני הזוג שלהם? את התשובות לשאלה הזו סיפקה ד"ר נחומי יפה, בוגרת פוסט-דוקטורט בפרינסטון, בהרצאה שערכה במסגרת פסטיבל "לא בשמיים" בגליל העליון, ביוזמה ובארגון של המועצה האזורית הגליל העליון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ספוילר: מעבר לכך שהגבר החרדי על פי רוב רוצה שאישה תפרנס אותו, הוא גם רוצה מאוד שהאישה שלו תהיה יפה. לנשים החרדיות, לעומת זאת, חשוב שהגבר ילמד תורה, והמראה החיצוני פחות משנה.
5 צפייה בגלריה
ד"ר נחומי יפה. "העובדה שלנשים אסור ללמוד תורה משמרת את מבנה הכוח, שנשמר אצל הגברים"
(צילום: עופר פושקו מוסקוביץ)
"זה משהו שקיים באופן מובהק בחברה החרדית – חשוב מאוד לגברים שהאישה תהיה יפה, אבל לא כל כך חשוב לנשים שהגבר יהיה יפה", אומרת ד"ר יפה ל-ynet. "לנשים חשוב שהגבר יהיה בחור שלומד, ויש עדיפות להצטיינות רוחנית. בחברה החילונית גם לגבר וגם לאישה חשוב שבן הזוג או בת הזוג יהיו יפים". בהצגת מחקרים נוספים היא מראה כי לאישה החרדית, כמו גם לאישה החילונית, חשוב מאוד שהגבר שלה יהיה אינטליגנטי – אבל לגבר החרדי הממוצע, יותר מהאינטליגנציה, חשוב שהאישה תביא הביתה כסף.
"אנחנו רואים שככל שאנשים בחברה החרדית מודרניים יותר, אכפת יותר לשני המינים מכסף", היא מציינת, "כלומר גם נשים רוצות שגברים יביאו יותר כסף. הנשים אומרות שהן רוצות בעל שהוא תלמיד חכם, ומזה עולה שהן רוצות סטטוס. סטטוס בחברה החרדית זה גבר שלומד תורה. ואז נשאלת השאלה, מה עושה גבר שאינו לומד תורה?"
לדבריה, "במחקר המשך שאלנו מה נותן כוח לנשים בקהילה ומה נותן כוח לגברים בקהילה. גם הנשים וגם הגברים השיבו שמקור הכוח של גברים בקהילה הוא היותם תלמידי חכמים, ולאחר מכן היותם מביאים כסף. לגבי מקור הכוח לנשים בבית השיבו הנחקרים, גברים ונשים: להיות נחמדות, מבינות ויפות, אבל הסטטיסטיקה מבולגנת מאוד לגבי השאלה מה נותן כוח לאישה בקהילה. ברור שלאישה יש כוח בבית, אבל אין לה כוח בקהילה. למעט להיות נחמדה, כמעט שום דבר לא נותן לאישה כוח בקהילה, וזה רק מראה את הפערים שבין הפנים לחוץ בין גברים לנשים".
בהשוואה לציבור הכללי היא אומרת כי "הסטטיסטיקה דינמית מאוד, ויש פערים גדולים למדי בין המגזרים בשאלה מה גברים רוצים ומה נשים רוצות, ובפערים בין הרצונות. בעולם החילוני רואים הלימה, שגברים ונשים רוצים אחד מהשני את אותו הדבר, ובעולם החרדי הם רוצים דברים אחרים. אני קוראת לזה 'תמונת הסבל', שזה אומר שיש הרבה סבל בזוגיות כי אין הלימה בין מה שבני הזוג רוצים, מאחר שהם לא מכירים את החיים. כשגברים ונשים בעולם החילוני מדברים על מה שהם רוצים בזוגיות, הם היו כבר בזוגיות. כשמדברים על שידוכים בעולם החרדי, זו פנטזיה של ילדים בני 20 שלא יודעים באמת מה חשוב, והכלים שלהם לא מכוונים על אותו תדר".
לדברי ד"ר יפה, הגברים החרדים עדיין מתחתנים בממוצע בסביבות גיל 21 והנשים בערך בגיל 20. הנשים רוצות שהגברים יהיו מבוגרים יותר מהן, והגברים רוצים שהנשים יהיו צעירות יותר מהם.
בהשוואה למחקרים הבינלאומיים על העדפות זוגיות היא אומרת: "הדבר היחיד שדומה למוטיבציית הגברים בכל העולם זה שגם גברים חרדים רוצים שנשים תהיינה יפות, אבל בשאר הדברים אנחנו מקבלים מצג הפוך: במחקרים הבינלאומיים הכלליים נשים רוצות שגברים יפרנסו אותן, וכאן אנחנו רואים שגברים חרדים רוצים שנשים יפרנסו אותם. הרעיון של נשים שרוצות גבר עם סטטוס גבוה קיים ברחבי העולם, אבל המשמעות התרבותית שלו היא אחרת".
כיצד הסטטוס הגבוה מתבטא?
"בעולם הגדול נשים רוצות גבר שמפרנס וחלק מהן רוצות גבר בסטטוס גבוה, כלומר גבר עשיר. בעולם החרדי הסטטוס הגבוה הוא תלמיד חכם. לכאורה זה אותו הדבר, רק ששם זה כסף ופה זה תורה. כשאנחנו בודקים אם זה קשור לכוח או לא, נמצא שזה בהחלט קשור לכוח. כוח לא במובן של שליטה, אלא בהשוואה של 'מי יותר ממי' – ונמצא שגברים ונשים משמרים את המבנים הפטריארכליים באמצעות התורה".
לכאורה, בהתחשב בכך שהאישה היא המפרנסת, אי השוויון ומבנה הכוח הבלתי מאוזן בין גברים לנשים בעולם החרדי היו אמורים להתבטל.
"העובדה שלנשים אסור ללמוד תורה משמרת את מבנה הכוח, שנשמר אצל הגברים".
המחקר של יפה על עולם השידוכים החרדי החל בדוקטורט עם אלפי נחקרים, ובהמשך נעשו מחקרים על ידי מכון "נתוני אמת" שאותו היא מנהלת. לדבריה, "זהו מכון הממפה את החברה החרדית, עם חוקרים חרדים שמודאגים מאוד מהפערים הגדולים בין העולם החרדי לציבור הכללי, ועוסקים במגוון נושאים בתחומי הפוליטיקה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. מטרתנו לקדם צמצום פערים ושילוב חרדים בעולם המודרני. המחקרים נעשים עם חוקרים מרחבי העולם ועם משתתפים מהאוניברסיטאות החשובות בעולם כהרווארד, פרינסטון ו-NYU".
היא מציינת כי "רוב המחקרים המרכזיים נערכים עם חוקרים לא חרדים. במחקר הזוגיות, למשל, השותפה שלי היא פרופ' מליסה מקלדולנד, חוקרת נוצרייה ממישיגן. זה בהחלט מאתגר, נותן פרספקטיבה של חשיבה מחוץ לקופסה ועושה את המדע טוב יותר. בסופו של דבר גם החרדים הם חלק מהעולם האנושי ומהחוויות האנושיות. קחי לדוגמה את השידוכים. גם החילונית וגם החרדית רוצות בעצם אותו דבר: סטטוס. זה מדע. זה היופי במחקר. הטריק המדעי הוא להשוות לתרבויות אחרות ולמגזרים אחרים, ולחלץ את החוקים האוניברסליים".
ד"ר יפה מתגוררת בירושלים, שבה גם נולדה וגדלה. היא בת למשפחת פוסקים מחסידות סלונים. את הכריזמה ואת יכולת העמידה על במה, לדבריה, היא קיבלה בירושה. "אלה הגנים הרבניים שלי, שקיבלתי במתנה ואני מעבירה הלאה. אני באה ממשפחה של רבנים גדולים ופוסקים שמתורגלים לזה, כך שזה לא החלק שמגיע לי עליו כל הכבוד".
יש לה ביקורת על החברה החרדית, שלדבריה "צריכה להיות אמיצה מספיק כדי להיות חלק ממקבלי ההחלטות במדינה", וגם על החברה הכללית שלטענתה "איננה ערוכה מספיק לגידול בחברה החרדית. חייבים לדעת ולהבין מה החברה החרדית חושבת, ולדאוג שהמדיניות שתיקבע תהיה תפורה ומתאימה לחברה החרדית".
בתום לימודיה בסמינר בית יעקב, בגיל 17, היא החלה ללמוד ב"גיטל", ישיבה בינלאומית יוקרתית לבנות בצפון לונדון. "זה היה גן עדן מושלם. שלוש שנים של חוויה חלומית גדולה", היא מתארת, "במיוחד המפגש עם בנות חרדיות מכל העולם, בנות רציניות משכבות מבוססות וחזקות מאוד. דיברנו בשילוב של אנגלית, יידיש ועברית. אלו היו השנים הכי מאושרות בחיי. אפילו נבחרתי להיות פוסקת בשאלות שהתעוררו בקרב הבנות, תפקיד שניתן לתלמידה שיודעת הכי הרבה הלכה. זה גם הסתדר עם מה שאבא שלי תמיד היה אומר: 'היית צריכה להיוולד בן. בטח היית רב גדול בתורה'. בדיעבד, ברור לי שזה נתן לי את הבסיס למה שאני היום".
בהמשך, כמחנכת בתיכון בית יעקב ומורה להיסטוריה, פיתחה תוכנית לימוד לתיכונים בהיסטוריה, לדבריה "מתוך שליחות לתת לבנות כלים להתמודד עם העולם החילוני, ושתהיה להן הבנה וידע לגבי המרחב הגיאוגרפי שהן נמצאות בו". במסגרת התוכנית כתבה ספר לימוד ומדריך למורה, וחיברה את מבחני החוץ (המקבילים לבחינות הבגרות).
"תוך כדי פיתוח החומרים החל המסע שלי באקדמיה. הגעתי לספרייה הלאומית בקצה הקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ראיתי את הסטודנטים, ראיתי על לוחות המודעות את ההרצאות, וליבי יצא מקנאה", היא מודה. "הייתי בת 35 עם שלושה ילדים קטנים, והרצון להיות חלק מהעולם הזה פשוט בער בי. שנה מאוחר יותר הייתי סטודנטית מן המניין. עשיתי תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה פוליטית במסלול של ארבע שנים, בשילוב של האוניברסיטה העברית ופרינסטון, לשם יצאתי לפוסט-דוקטורט".
"באוניברסיטה העברית הייתי זרה", היא משתפת. "לא היו חרדים לידי. לא היו לי הטבות או מלגות מיוחדות. אף אחד לא הבין את העולם שלי, הייתי בפער גדול. הגעתי לאקדמיה כשאני בטופ בעולם החרדי ועם הרקורד של ספרי הלימוד והתוכנית שפיתחתי, הייתי המורה הזו שנכנסת לכיתה וכולם שותקים – ופתאום הייתי צריכה להתמודד עם האנגלית והחרדות מול סטטיסטיקה".
והצלחת.
"רק בזכות הסקרנות והעקשנות שלי. לפעמים אני לא מאמינה שקרה לי את הנס הזה. זה לא היה אמור להיות המסלול שלי. הייתי אמורה להיות כמו הרבה חרדיות סביבי, שהעולם שלהן מלא משמעות אבל לא כל כך מעניין. מדי יום אני קוראת או כותבת מחקרים חדשים".
"לעבוד עם כל החוקרים המפונפנים האלה בפרינסטון, זה היה מפחיד. כל הנשים חוות את תסמונת המתחזה, זה דבר אמיתי, ואצלי זה היה עוד יותר", היא מגלה. "שלוש שנים היה לכולנו טוב, אבל גן העדן נגמר. חזרנו לארץ היישר לקורונה, וזה היה גיהינום. לא קיבלו אותי בחזרה לעבודה בבית יעקב, ואוניברסיטת תל אביב נתנה לי הרבה כסף למחקרים ופרגנה, אז הלכתי אליה.
"לא קיבלו את הילדה בחזרה לבית הספר שבו למדה. מסתבר שהעובדה שהייתי חלק מהמערכת, מורה בכירה, ואז עברתי לאקדמיה, מהווה איום חמור על המערכת. כפי שאמרה לי אחת המורות הבכירות: 'את חרדית, היית מורה, הילדים שלך חרדים, המשפחה שלך חרדית ונשארת חרדית אפילו שאת באקדמיה. זה מודל מסוכן עבורנו'. אז המערכת סימנה את הילדה והסמינרים לא הסכימו לקבל אותה בחזרה. היום הסמינרים מבינים שאני לא נגדם. אני בקשר ושמחה לעזור למערכת החינוך בכל מקום שאני יכולה. אבל הילדה הייתה בבית תקופה ארוכה".
5 צפייה בגלריה
"החברה החרדית צריכה להיות אמיצה מספיק כדי להיות חלק ממקבלי ההחלטות במדינה"
(צילום: Shutterstock)
לפני כשלושה חודשים היא התגרשה מבעלה. "הוא דתי לאומי שהתחרד", היא אומרת. "הבעיות סביב קבלת הילדה למוסדות החמירו את הפערים ביני ובין בעלי. התגרשנו בכבוד ובהערכה גדולה. אנחנו בקשר טוב ומממשיכים לגדל ביחד את המשפחה. אולי זו הזדמנות להציב מודל גירושים מכובד, רגיש ואנושי בחברה החרדית".
כשנרשמת לאוניברסיטה בזמנו, איך הוא הגיב?
"הוא ידע על הלימודים רק כשהגיע חשבון לתשלום בדואר. הוא לא היה מאושר מההחלטה שלי ללמוד באקדמיה, וההסכם בינינו היה שלא אספר לילדים. רק כשנסענו כולנו לארה"ב ועשינו רילוקיישן לשלוש שנים, כדי שאוכל ללמוד בפרינסטון, חשפנו את זה בפניהם".
לדבריה, היא קיבלה חיבוק גדול מילדיה. "בורכתי בילדים עם אישיות מעניינת וכוח נפשי", היא מעידה. הבכור נשוי ואב לילדה בת חצי שנה ("משפחה חסידית קלאסית"), השנייה לומדת מדעי החברה ("נמצאת בשידוכים"), ובן הזקונים לומד בישיבה.
הקרע בחברה הישראלית בימים אלה לא נעלם מעיניה: "בכנס בגליל השתתפתי בפאנל שכבר בתחילתו ראיתי אנשים מבוהלים. ממש יכולתי לראות בפנים שלהם את הפחד, את הקורבנות, את הכאב ש'הנה עבדנו קשה כל החיים ועכשיו אנחנו הולכים לאבד לא רק את עצמנו, אלא גם את המדינה'. עזבתי את מה שתכננתי לומר ופשוט התחלתי לדבר על הכאב, הדאגה, הזעם וחוסר אונים, שלהם ושלי, כאזרחית במדינה שנמצאת בהתקף של טירוף לאומי", היא משחזרת. "זה לא היה עוד מלל בעד הרפורמה או נגד הרפורמה. זה היה רגע חשוב בעיניי. היו שכעסו על זה שחרדים לא הולכים לצבא, דיברו על ההשלכות והטיחו האשמות, והשיח הפתוח הזה היה משמעותי.
"המדינה הזו צריכה שיקום גדול מאוד. שיקום נפשי וחברתי", היא מסכמת. "אנחנו צריכים נחמה. שמישהו ילטף אותנו וירגיע אותנו וייטע בנו אמונה שהכול יהיה בסדר. עשינו משהו היסטורי שאף מדינה לא עשתה בעולם. איזו מדינה הצליחה להחיות שפה, להחיות תרבות ולהגיע לריבונות אחרי אלפיים שנה? אני אופטימית. אני מאמינה שאנחנו נצליח להתגבר על זה, אנחנו רק צריכים את האמונה שבהמשך יהיה טוב. כמו בשידוכים, הדבר הכי חשוב הוא היכולת להקשיב, לחתור ביחד למטרות משותפות ולהשתלב".
