70 שנה לאחר הוצאתם להורג של בני הזוג היהודים, יוליוס ואתל רוזנברג, על הכיסא החשמלי בכלא סינג סינג בניו יורק, סיפורם עדיין מעורר עניין רב מאוד. פרשת הריגול של הזוג רוזנברג הייתה סיפור הריגול הגדול ביותר בתקופת "המלחמה הקרה" בין ארצות הברית וברית המועצות.
לפני שמונה שנים נפגשתי עם ילדיהם של בני הזוג רוזנברג, האחים רוברט ומייקל מיירפול, בטקס שבו מסרו האחים מיירפול (שם משפחתם שונה לאחר אימוצם בידי משפחה יהודית, ידידי הוריהם) את הארכיון המשפחתי שלהם למרכז הארכיונים באוניברסיטת בוסטון. במקביל למסירת הארכיון נפתחה תערוכה על בסיס המסמכים ובאותו זמן פורסם דבר מותו של דודם, דייוויד גרינגלאס, ישיש בן 92 שהיה עד מדינה במשפט הוריהם, ומי שעדותו הביאה למותם. לאחר שנים הודה הדוד כי שיקר בעדותו כדי להציל את רעייתו מעונש.
כיום מקובל על הכול כי בני הזוג רוזנברג, האח דייוויד ועוד מספר יהודים ולא-יהודים, היו חברים בקבוצת ריגול קומוניסטית שפעלה כבר בימי מלחמת העולם השנייה והסגירה לסובייטים פרטים מסודות הגרעין האמריקניים. מרבית המשפטנים ואנשי המדינה שעסקו בכך או חקרו את הפרשה מסכימים כי עונש המוות היה מוגזם ופרי האובססיה האנטי-קומוניסטית שאחזה בארה"ב בתחילת שנות ה-50.
התובע במשפט (כהן) שתבע עונש מוות היה יהודי. השופט (קאופמן) היה יהודי, ואי אפשר לשלול את הטענה כי אלה ביקשו לרצות את הממסד ואת דעת הקהל האמריקנית שבאותן שנים פיעמה בהם רוח אנטישמית מובהקת. למרבה האירוניה, בשנים ההן הואשמו והוצאו להורג בגוש הסובייטי יהודים באשמת ריגול למען ארצות הברית.
המשפט נמשך שנתיים אך כל הערעורים נדחו. הבקשות לחנינה לא נענו. פניות מאנשי רוח בעולם, ביניהם אלברט איינשטיין, הושבו ריקם. בית המשפט העליון ציווה שלא לדחות את ההוצאה להורג. הנשיא אייזנהאואר דחה סופית את בקשת החנינה מטעם הנאשמת בת ה-37, שהונחה לפניו, וטען: "הוצאת שני יצורי אנוש להורג היא מעשה חמור ביותר, אך חמורה שבעתיים היא המחשבה על אותם עשרות המיליונים שהיו יכולים למצוא את מותם בעטיים של השניים הללו". וכך ב-20 ביוני 1953 הועלו יוליוס ואתל על הכיסא החשמלי בכלא סינג סינג בניו יורק.
הרב קרא תהילים בדרך לכיסא החשמלי
בעיתונות האמריקנית והעולמית דווח על כך בהרחבה. כתבי העיתונים השונים ידעו לספר כי ההוצאה להורג בוצעה בשעה שמונה בערב לפי השעון המקומי. ראשון הוצא להורג הבעל, בשעה 20:04, ורופא בית הסוהר קבע את מותו כשלוש דקות אחרי כן. בהמשך אשתו הובאה לכיסא החשמלי בשעה 20:11, והמוות נקבע בשעה 20:16. עשרה עדי ראייה רשמיים נכחו בחדר המוות בעת ביצוע גזר הדין.
יוליוס רוזנברג צעד אל כיסא החשמל בין שני שומרים, לפניו הלך רב שקרא את מזמור כ"ג בתהילים ("מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר"). בדיווחים השונים גם סופר כי "המוצא להורג לא גילה כל סימני התרגשות גם בעת שהשומרים קשרוהו אל כיסא החשמל, וגם בעת ששמו על ראשו את הקסדה המכילה את האלקטרודות. כשהשומרים התקינו את הרצועות ואת האלקטרודות הסתכל הנידון סביבו ללא מורא, ואף נתקבל הרושם כי חיוך-מה מצטייר על פניו. שקט מעיק שרר בחדר, ואפשר היה לשמוע את קול עפרונותיהם של הכתבים החורקים על גבי הנייר. השומרים סיימו את מלאכתם והסתלקו הצידה, אל אחורי כיסא המוות שהופעל על פי הוראתו האישית של מפקד הכלא.
"מיד אחרי השלמת ההוצאה להורג של הבעל הובאה האישה לתוך חדר המוות. גם הפעם הלך הרב לפניה כשהוא קורא מזמורי תהילים. לפני הגיעה אל כיסא החשמל טפחה לה אחת ממלוותיה תוך אהדה על שכמה, והיא נפנתה לפתע לאחוריה ונשקה לה על מצחה. בהטביעה את הנשיקה לחשה משהו, ונתקבל הרושם כי היא אומרת 'שלום רב ותודה רבה'. אחד מעדי הראייה מספר, כי תנועה פתאומית זו זעזעה את השומרים ואת שאר הנוכחים יותר מכל האירועים של ההוצאה להורג"...
יהודים תומכי הקומוניזם
אף שההוצאה להורג הייתה תולדה של פסיכוזת פחד ותאוות נקמה ולא תאמה את הנזק שהרוזנברגים הסבו למולדתם, ולמרות ההכחשות כיום – ברור שיוליוס היה מרגל קומוניסטי שדבק באהבה לרוסיה ושירת אותה במסירות. אשתו אתל אמנם הייתה מעורבת בעסקיו, אך היא עצמה לא ריגלה ונפלה קורבן לעלילת שווא שהעליל עליה אחיה המרגל.
המשפט נמשך שנתיים אך כל הערעורים נדחו. הבקשות לחנינה לא נענו. פניות מאנשי רוח בעולם, ביניהם אלברט איינשטיין, הושבו ריקם. בית המשפט העליון ציווה שלא לדחות את ההוצאה להורג. הנשיא אייזנהאואר דחה סופית את בקשת החנינה
קשה להבין את האווירה בארה"ב בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה מבלי לציין את החשש הגדול מהקומוניזם נוסח ברית המועצות של סטלין. עליית הנאצים בגרמניה והפשיזם באיטליה ובספרד דחפו רבים בשנות ה-30 לדגול בקומוניזם כשיטה מדינית, חברתית, תרבותית וכלכלית, במחשבה שתביא את העולם לעידן של שלום שבו כל בני האדם יהיו שווים ושוב לא ינוצלו בידי עושקיהם הקפיטליסטים. השמאל קנה לו אחיזה באליטות בעולם המערבי, בקרב אמנים, סופרים ויוצרים וגם באוניברסיטאות, כפי שהוא רכש לו נפשות ברוסיה הצארית בשלהי המאה ה-19. באופן כמעט טבעי נטו יהודים רבים את ביתם האינטלקטואלי במחוזות הקומוניסטיים וראו בסטלין את שמש העמים. בין מחוללי המהפכה הקומוניסטית גדול חלקם של היהודים (סטלין חיסל אותם), עד שהיטלר תלה ביהדות העולמית, דבר והיפוכו – גם את יצירת הקומוניזם וגם את השליטה בהון העולמי.
בין המהגרים היהודים מאירופה שהתיישבו בארה"ב היו גם פעילים בהתארגנויות סוציאליסטיות (כמו ה"בונד") במזרח אירופה, ואלה והמושפעים מהם יצרו בסיס איתן לרעיונות המהפכה הקומוניסטית העולמית.
משפחה של מרגלים
יוליוס (נולד ב-1918) רוזנברג ואתל לבית גרינגלאס (נולדה ב-1915) היו קומוניסטים מגיל צעיר וחברים בתנועת הנוער הקומוניסטית בארצות הברית. יוליוס השלים את לימודי הנדסת החשמל שלו ב-1939, ומ-1940 הועסק בחיל הקשר האמריקני כמהנדס ומפקח, עד שפוטר ב-1945 לאחר שהתגלה כי היה בעבר חבר במפלגה הקומוניסטית.
שלוש שנים לפני פיטוריו, ב-1942, גייס הנקוו"ד (שירות הביון והמשטרה החשאית הסובייטיים) את רוזנברג לרגל למען ברית המועצות. מפעילו בנקוו"ד היה אלכסנדר פליקסוב, והוא גייס לרשת הריגול כמה וכמה אמריקאים וביניהם מורטון סובל, שלימים הודה באופן מלא בריגול למען רוסיה, רות גרינגלאס ובעלה, אחי אשתו של יוליוס רוזנברג, דייוויד גרינגלאס, שעבד כטכנאי זוטר ב"פרויקט מנהטן" – הזרוע האמריקאית החשאית שפיתחה את פצצת האטום.
האמריקאים מתעוררים
במלחמה נגד גרמניה הנאצית היו הסובייטים בני ברית של ארצות הברית. ועם זאת, בשל היריבות האידיאולוגית נזהרו האמריקאים לא לשתף את הסובייטים בסודותיהם בכלל ובמחקר הגרעיני ופיתוח הפצצה בפרט. כל אמצעי הזהירות שננקטו לא מנעו חדירה של מרגלים קומוניסטים לקודש הקודשים של הפרויקט.
בעיצומה של מלחמת העולם השנייה החל ה-FBI לחשוד בנציגויות הדיפלומטיות הסובייטיות בארה"ב כי הן מהוות מוקד לפעילות ריגול וחתרנות. ב-1943 החלו סוכנויות הביטחון האמריקניות לפענח מסמכים מוצפנים של התכתובת הדיפלומטית הרוסית (מבצע VENONA), וכאשר פוצחו הצפנים התבררה לחוקרים עד כמה עמוקה חדירת הריגול הסובייטי. התברר שגם מלוס אלמוס דולפים סודות, אך היה קשה לזהות את המקורות, שכן השמות בתשדורות הסובייטיות היו שמות קוד. רק לאחר המלחמה החלו להתגלות שמות המעורבים.
בשלב ההוא איש לא ידע כי בלוס אלמוס שירת מרגל סובייטי בכיר, מדען אטום יליד גרמניה, קלאוס פוקס שמו. פוקס, פיזיקאי מוכשר עם עתיד מבטיח, צורף למשלחת המדענים שנשלחה ללוס אלמוס לבניית הפצצה האטומית. בהגיעו לארה"ב נפגש עם איש קשר בכינוי ריימונד, הוא המרגל היהודי הארי גולד, והחל להעביר באמצעותו מידע סודי לרוסים.
פעילות הריגול של פוקס נמשכה שנים רבות מבלי שמישהו מעמיתיו יחשוד בחיים הכפולים של המדען השקט, החרוץ והצנוע. לאחר המלחמה עבר לאנגליה ורק שם נתגלה ב-1950 על ידי השירות החשאי הבריטי MI5. תחילה הכחיש כל מעורבות בריגול, אך בהמשך התייצב פוקס ביוזמתו ומסר הודאה מלאה על פעילות הריגול הממושכת שלו. אלמלא הודה פוקס בבגידתו, ייתכן שבני משפחת רוזנברג היו ממשיכים את חייהם בנחת ומגדלים את שני ילדיהם. אלא שפוקס חשף בפני חוקריו את הארי גולד, שהיה המפעיל שלו ומי שהעביר את המסמכים הסודיים לסובייטים, וזה האחרון חשף בחקירתו שורה של מרגלים, בהם גרינגלאס, מומחה האלקטרוניקה מורטון סובל (יהודי), והזוג רוזנברג.
המשפט וההרשעה
גרינגלאס, בני הזוג רוזנברג ומורטון סובל נאסרו ב-1950. גרינגלאס נשפט ונידון, הודות להסכם של עד מדינה, ל-15 שנות מאסר, אך יצא לחופשי כבר ב-1960. הוא שב לביתו ובארבעת העשורים הבאים ניהל חיים שלווים באזור ניו יורק. מורטון סובל נשפט ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה אותן במלואן בכלא אלקטרז ובבתי כלא פדרליים אחרים. רות גרינגלאס לא הועמדה לדין, ואילו יוליוס ואתל רוזנברג נעצרו והועמדו לדין במארס 1951 וגרינגלאס היה לעד התביעה העיקרי נגדם. בכתב האישום נגד הזוג רוזנברג נאמר כי קיבלו סודות מדינה מגרינגלאס והעבירו אותם באמצעות שליח לסגן הקונסול הרוסי בניו יורק.
רוברט מקפאדן מה"ניו יורק טיימס" שכתב ספר על הפרשה מעיר כי "לדברי היסטוריונים, גרינגלאס הוא אחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בפרשת הריגול. במשפט עצמו הוא העיד כי אתל נהגה להדפיס את רשימותיו בנושא האטום. שנים לאחר מכן חזר בו גרינגלאס מהעדות ואמר כי העיד עדות שקר נגד אחותו אך ורק על מנת להציל את אשתו מתביעה. לפי הדעה הרווחת, עדותו של גרינגלאס הייתה בעלת משקל גדול בהרשעת אחותו מאחר שלפני עדותו התיק נגדה היה חלש למדי לעומת התיק נגד בעלה יוליוס. התביעה הבטיחה לבית המשפט כי יש לה 118 עדים, אך למעשה הביאה רק 20, איש מהם לא היה מדען גרעין בר סמכא".
לאחר שכמה מהארכיונים הסובייטים נפתחו, ועם פרסום דבריהם של סוכני קג"ב לשעבר שהיו קשורים לפרשה וכן הודאתו המאוחרת של מורטון סובל, התברר בוודאות כי יוליוס רוזנברג עסק במשך שנים בריגול לטובת ברית המועצות. הספקות לגבי מעורבותה הישירה של אשתו רק העמיקו, במיוחד כאשר עד התביעה הראשי, גרינגלאס, הודה כאמור כי שיקר בעדותו, וכאשר ב-2008 נחשפה סתירה גם בעדותה המפלילה של אשתו רות.
עדות התומכת בחשיבות המידע שסיפק רוזנברג הביא מנהיג ברה"מ והמפלגה הקומוניסטית לשעבר ניקיטה חרושצ'וב, שסיפר בזיכרונותיו כי שמע מסטלין ומשר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב כי בני הזוג רוזנברג סיפקו מידע חשוב שהאיץ את פיתוחה של הפצצה הסובייטית. לעומת זאת, בוריס ברוקוביטש, שעמד בראש המכון שפיתח את הפצצה האטומית הסובייטית, אמר ל"ניו יורק טיימס" ב-1989: "אתם הושבתם את הזוג רוזנברג בכיסא החשמלי ללא סיבה. לא קיבלנו מהם מאומה".
השופט היהודי לא ויתר
הספקות בנוגע לחשיבות המידע על תוכנית האטום שהעביר רוזנברג עומדים בעינם, אך ברור כי העביר מידע חשוב על מערכות קשר, על מרעום קרבה, ועל מטוס הקרב הסילוני לוקהיד P-80. מאידך, השופט סבר אחרת: "אני מאמין שאתם מסרתם לרוסים את הפצצה האטומית", כתב השופט קאופמן בגזר דינו – "הפשע שלכם גרוע מרצח. מסירתכם את סוד הפצצה האטומית כבר גרמה לתוקפנות הקומוניסטית בקוריאה, שעלתה עד כה בחמישים אלף קורבנות אמריקנים, ומי יודע כמה מיליונים של בני אדם עוד ישלמו את מחיר בגידתכם".
בשבתם בכלא הרבו בני הזוג לכתוב לשני ילדיהם, בני 4 ו-9, וגם זה לזו, שכן הוחזקו בבידוד ובנפרד. המכתבים שכונסו בספר הם גרעין הארכיון שמסרו האחים למרכז הארכיונים על שם הווארד גוטליב באוניברסיטת בוסטון. מאות המכתבים ועשרות מוצגים מאותם ימים מחכים כעת לחוקרים שפרשת יוליוס ואתל רוזנברג יהיו מוקד מחקרם.
האחים מיירפול אינם "בורחים" מהעבר ההיסטורי העגום של משפחתם. לזכותם ייאמר שהם מבקשים ללמוד את הלקחים ולשפר את מצבם של ילדים אחרים. ביוזמתם הוקמה "קרן רוזנברג לילדים" שב-28 שנות פעילותה הוכיחה את חשיבותה והצורך בקיומה.
מסירת הארכיון המשפחתי על פרשת רוזנברג לאוניברסיטת בוסטון הייתה הרקע לשיחות עם שני האחים שהיו מודעים היטב לזהותם היהודית אף שלא היו מעורבים כלל ועיקר בחיים היהודיים. בשיחה עם רוברט הוא חזר שוב ושוב על רצונם המשותף כי הלקחים מהפרשה של הוריהם יילמדו. שאלתי אותו, האם אפשר לגייס בארה"ב כסף לקרן המנציחה את יוליוס ואתל רוזנברג? על כך השיב: "ההתחלה הייתה קשה מאוד, אבל הוכחנו שני דברים: שאנחנו נותנים ככל שאפשר יותר מעצמנו. חשוב יותר – במשך השנים פעילות הקרן הייתה ההוכחה לכוונותינו הטהורות".
האחים מיירפול אינם "בורחים" מהעבר ההיסטורי העגום של משפחתם. לזכותם ייאמר שהם מבקשים ללמוד את הלקחים ולשפר את מצבם של ילדים אחרים. ביוזמתם הוקמה "קרן רוזנברג לילדים" שב-28 שנות פעילותה הוכיחה את חשיבותה והצורך בקיומה
כאשר שאלתי אותו האם ניסה אי פעם ליצור קשר עם קהילה יהודית הוא השיב כי נתקל תמיד באדישות או עוינות. "מייקל ואני הוצאנו, בנפרד, ספר על החיים שלנו ועל הסיפור המשפחתי המיוחד מאוד שלנו, אך לא זכינו ולו להזמנה אחת להופיע בבית כנסת או במרכז קהילתי יהודי כלשהו ולקיים שיחה בעקבות הספר".
את הניתוק והריחוק, שנמשך עשרות שנים, הצליח לשבור שליח חב"ד, הרב אפרים מינץ, שהזמין את רוברט ל"נופש כלל יהודי" המאורגן מדי שנה בידי חב"ד והתקיים השנה במדינת רוד איילנד במזרח ארה"ב. לעיני 1,150 המשתתפים בנופש הצליח הרב מינץ להחזיר את רוברט (בריאותו של האח מייקל ירודה) אל כור מחצבתו, אל העולם היהודי, ולעיני הקהל הגדול הניח רוברט תפילין.
מאוחר, אך לא מאוחר מדי, חוזר רוברט רוזנברג-מיירפול אל שורשיו הטבעיים, שכבר בשיחתי איתו היה ניכר שהוא מבקש את הקירבה אליהם ולא רוצה להישאר מרוחק מהם. הפעילות המבורכת של "קרן רוזנברג לילדים" היא ההוכחה המכובדת ביותר כי הבנים אינם בורחים מהכרת מעשי הוריהם אך בהחלט מבקשים את התיקון. על התוצאות שכבר השיגו ועל הפרויקטים שבהם הם פועלים למען הדור הצעיר הם ראויים להערכה והוקרה.
