לא מעט רבנים שכלו את בניהם במלחמת חרבות ברזל שפרצה בעיצומו של חג שמחת תורה, 7 באוקטובר. שוחחנו עם כמה מהרבנים על הזיכרונות והתכונות שהם נוצרים מהבנים שנפלו, על אמונה בזמן משבר ועל האופן שבו האסון השפיע על עמדותיהם בנושאים נפיצים כמו השסע בין דתיים לחילונים, הפילוג בחברה הישראלית וסוגיית גיוס החרדים לצה"ל.
הרב תמיר גרנות במסר לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות
(צילום: אמנת בראשית)
"לצאת למסע התיקון ביחד"
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל אביב, הוא אביו של סרן אמִתי צבי גרנות (24) ז"ל, מפקד צוות בגדוד 75 בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7), שנהרג בל' בתשרי (15 באוקטובר) בעקבות ירי טיל נ"ט של חיזבאללה סמוך למושב שתולה בצפון הארץ.
"במשך 12 שנות לימודיו, אמתי ז"ל, בננו האהוב, כמעט לא למד בבית הספר. הוא למד מעיינות ונחלים, לא ספרים", מספר הרב גרנות. "הוא אובחן כדיסגרפי ועם הפרעות קשב וריכוז, ובכלל לא כתב. את מבחני הבגרות עשה בעל פה. כשהחליט אחרי כיתה י"ב ללמוד בישיבה, תמכנו והשתאינו. מתחילת שיעור א' בכולל בבית שאן, שבו בחר ללמוד, אמתי ישב 12 שעות ביום ולמד תורה, ומילא מחברות בסיכומי שיעורים, ויותר מזה – כתב יומנים רוחניים מדהימים ומפעימים, שאותם מצאנו אחרי מותו. הוא לא למד ולא כתב קודם לכן – פשוט כי לא רצה, והוא למד וכתב בישיבה – פשוט כי רצה! למדנו ממנו מהי חירות עמוקה, מהי אמת בלתי מתפשרת, רצינות תהומית ואחריות. על החירות הפנימית הזו שמר גם כשהיה קצין, תחת המשמעת הצבאית החמורה".
8 צפייה בגלריה
הרב תמיר גרנות (משמאל) ואשתו אביבית עם הבן, אמתי, שנהרג במלחמה
(צילום: באדיבות המשפחה)
איזה מסר חשוב לך לומר ליום הזיכרון הראשון ללא הבן?
"מכאב לשמחה. אנחנו – ההורים, המשפחה – בכאב עצום. יש חלל בגוף, בנפש, בחיים. כל המשפחות השכולות כך, גם משפחות החטופים. הכאב יכול להפוך לתסכול, לזעם, לייאוש. יש לכך סיבות טובות. אבל שום דבר לא צומח מאדמה שהשקו אותה בזעם ובייאוש. כאב יכול גם להפוך לייעוד, לרצון, לאהבה, לרגישות. אני קורא לכולנו לזקוף קומה, להאמין בעם, להאמין בארץ, לשמוח בבנינו ובבנותינו, ולשמוח בכל הכוח ביום העצמאות. לשמוח בלי לשכוח. למשוך את הכאב לתוך מעגל שרוקדים בו: אמונה, שמחה, משמעות ותקווה – ולתת לו יד. על האדמה הזו יצמחו צמחים חדשים".
איך לדעתך אפשר לצמצם את השסע בין דתיים לחילוניים?
"כעומק החירות – עומק היהדות. זו נוסחה פשוטה וישימה. למלא את הארץ דעה את ה', דעת תורה ויהדות, בחינוך, בתרבות, בפרהסיה הציבורית בשבת ובחגים, בהסכמה – ולוותר על כל מה שאפשר בחקיקה. יהדות על מלא – דמוקרטיה על מלא".
איך מתמודדים עם הסירוב מצד החרדים להתגייס?
"חוק יסוד הערבות ההדדית – מקבלים החלטה לאומית, לא רק לגבי החרדים אלא גם לגבי ערבים, פציפיסטים וכיוצא בזה, שתיקרא: חוק יסוד הערבות ההדדית, שרק מי שעומד בתנאים שלו זכאי למימון של מערכת החינוך, לסיוע בהנחות, לתקציבי ישיבות או מחקר וכדומה. אחד היסודות שלו יהיו שירות לאומי (צבא, מג"ב, משמר לאומי חדש, ארגוני הצלה לאומיים וכו'). ואז אומרים לחרדים: לא נוותר לכם! כי זה לא הגון שרק הילדים שלנו ימותו בקרב, גם הילדים שלנו הם בחורי ישיבות, וכי אין למדינה יכולת לשאת את כל המשא הזה מבחינה כלכלית וביטחונית; אבל גם לא נוותר עליכם! על דרככם! אנחנו רוצים את התורה ואת יראת השמיים שלכם.
"צריך להעביר את האחריות אליהם: תציעו אתם את המתווה שבו תהיו חלק מהערבות ההדדית הממשית – צבא, ביטחון, שירות. מתווה שיאפשר את התקצוב המלא של מוסדות החינוך והישיבות, ולא יאיים על אמונתכם ואורח חייכם. לא מתווה השתמטות, לא בשביל הנושרים; מתווה לכולם – אמיתי, אחראי. קדשו שם שמיים".
8 צפייה בגלריה
סרן אמתי גרנות ז"ל. "למדנו ממנו מהי חירות עמוקה ומהי אמת בלתי מתפשרת"
(צילום: באדיבות המשפחה)
מה צריך לקרות בזירה הציבורית כדי שיהיה פחות פילוג ויותר הקשבה?
"אחרי מותו של אמתי יזמתי את 'אמנת בראשית' יחד עם חברים ימניים, דתיים, שמאלניים וחילוניים ליברליים. חפשו אותה בגוגל. האמנה היא מפת דרכים לריפוי השסע, לתיקון המדינה ביחד. בקצרה: יוצרים שיח בין מחנות באמון ובהקשבה. שומרים על ממלכתיות – לא משתמשים יותר בצבא לשום מחאה, לא פוגעים בסמלי היהדות והמדינה. בוחרים מחדש כדי להתחיל תוכנת הפעלה חדשה למערכת הפוליטית, כך שבמקום ימין מלא-מלא או שמאל על מלא, תיבחר במנהיגות שתוביל שותפות ציונית רחבה. דרושה החלטה לאומית שפותרים את מחלוקות הליבה שלנו – למשל לגבי חוקה, דת ומדינה או גבולות – רק בהסכמה רחבה. אני קורא לכולנו – להרים את הראש, להאמין זה בזה, וכמו במלחמה, לצאת למסע התיקון ביחד".
"לנסח מגילת ערכים מוסכמים"
הרב רפי אסולין, ראש הישיבה התיכונית "שעלי תורה" בבית שמש, הוא אביו של רס"ל (במיל') שמעון יהושע אסולין (24) ז"ל, לוחם בגדוד ההנדסה 924 בחטיבת הראל (10), שנפל בכ"ד בשבט (3 בפברואר) בקרב בדרום רצועת עזה.
"לאחר מותו, חברים ועוד סיפרו לנו על האישיות והתכונות שלו כפי שהביא אותן לידי ביטוי במסגרות השונות, בחיי החברה, בישיבה, תוך כדי השירות הצבאי, בסדיר ובלחימה ברצועת עזה", משתף הרב אסולין. "מצאנו את עצמנו שומעים בפעם הראשונה על צדדים יפים ומיוחדים באישיות שלו שלא הכרנו אותם, כי הוא מצידו הצניע ולא התפאר בהם בכלל. הגילוי לאחר מותו על הצניעות שהייתה בו במידה גדושה ריגש אותנו מאוד".
8 צפייה בגלריה
רס"ל (במיל') שמעון אסולין ז"ל. "גילינו צדדים יפים ומיוחדים באישיות שלו שלא הכרנו אותם"
(צילום: באדיבות המשפחה)
על יום הזיכרון הראשון ללא הבן הוא אומר: "מדי שנה ביום הזיכרון שורה באוויר רוח של תוגה שמאחדת את העם סביב זיכרון יקירינו-קדושינו. החיבור וההתרגשות שאוחזים בכול משרים רוח של פיוס שיש בה כדי להסיט הצידה את המחלוקות שגורמות לפירוד בין חלקי העם. כשמעלים על נס את אומץ ליבם ומסירות נפשם של הנופלים, אנו מבינים שבמשפט המופיע בשירת ביאליק, 'במותם ציוו לנו את החיים', אין הכוונה לחיים במובן הפשוט של המילה, אלא שבמותם הם ציוו לנו לחיות חיים במשמעות העמוקה יותר – חיים של משמעות, חיים של חיבור אמיתי בין כל חלקי העם, וכפי שחתם ביאליק – 'חיים עד העולם'. מדי שנה, והשנה ביתר שאת, עולה הזעקה ביום הזיכרון להעתיק את רוח האחדות והפיוס כמשנת חיים לשאר ימות השנה".
להשקפתך, איך אפשר לצמצם את השסע בין דתיים לחילוניים בחברה?
"הפילוג בין חלקי העם, חרדים, דתיים ושאינם דתיים, נובע בעיקר מכך שכחברה אנו עסוקים הרבה במה שאנחנו לא מסכימים עליו. על זה רבים ומתווכחים, וכך מחדדים ומעמיקים את הפערים והשנאה מתלבה. לו ניתן, ראוי היה לעצור ולהתכנס, אנשי הגות ותקשורת, אמנים, משפטנים, מדינאים, מנהיגים ורבנים, מכל חלקי העם היושב בציון, ולנסח מגילת ערכים מוסכמים. ערכים שידגישו את הייעוד שלנו כעם היהודי השב לארצו לאחר אלפי שנות גלות, ערכים שידגישו את גבולות השיח, היחס והקשר בין המגזרים השונים, ערכים של כבוד הדדי והכרה בתרומה שכל חלק מבוני האומה".
איך נכון להתמודד עם הסירוב של חרדים להתגייס?
"באור הזה, גם סוגיית גיוס החרדים תטופל מתוך כבוד והבנה שאי-אפשר להוביל מהלך היסטורי על ידי חוק כזה או אחר. כמדינה היחידה לעם היהודי, עלינו להכיר בסולם הערכים של החברה החרדית, לראות את החשיבות והמקום שנותנים ללומדי התורה ובד בבד לעמוד על שורשי החשש של הציבור החרדי מפני גיוס המוני. צריך לבנות אמון וכנות בין הצדדים, כך שנהיה מוכנים כחברה ליצור מסגרות שיאפשרו שמירה אמיתית על סולם הערכים החרדי, לצד תרומה שלהם בשירות הצבאי או במסגרות התנדבות מותאמות".
מה צריך לקרות כדי שיהיה פחות פילוג ויותר הקשבה בשיח הציבורי?
"דרוש מהלך של ניסוח ערכים מוסכמים, וראוי שנבחרי הציבור יהיו הראשונים להוביל. כמה מפעים יהיה לראות את נבחרינו, על כל מגוון המפלגות, מצהירים יחד על הבסיס הערכי המוסכם – ומתוך כבוד הדדי דנים על הגוון שכל מפלגה באה להאיר בחיי האומה".
"צריך להשלים את הניצחון"
הרב יורם אליהו, מרבני "מכון מאיר", הוא אביו של רס"ל במיל' ידידיה אליהו (25) ז"ל, לוחם בגדוד 8170 בחיל ההנדסה הקרבית, שנפל בי"ט בחשוון (3 בנובמבר) בקרב ברצועת עזה.
"ידידיה הי"ד התגייס כמו רבים במוצאי שמחת תורה, ולאחר שלושה שבועות היה בכוח הראשון שנכנס לרצועת עזה – הנדסה קרבית יחד עם כוחות שריון. במשך כל הלחימה עודד את חבריו ואמר להם: 'מה יש לפחד? ה' איתנו'. הוא גם אמר להם שמה שמנחה אותו בקרב זה דברי דוד המלך בתהילים: 'ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. כשהיו שואלים אותו 'מה שלומך?' הוא היה עונה: 'חי את החלום', והוא התכוון ליישום חלום הדורות של שיבת ציון. הוא התעקש להיכנס לקרב ומסר את נפשו".
מה המסר שתרצה להעביר ביום הזיכרון הראשון אחרי נפילת הבן?
"ידידיה היה נשוי למיתר והיו להם שתי בנות. לאחר מותו נולד בן ונקרא שמו – פורת אביה. הערך של השם פורת בגימטרייה זהה לזה של המילים 'ובחרת בחיים'. זה המסר הראשון שיש לנו לומר. החיילים הרבים שנהרגו – 'במותם ציוו לנו את החיים', וזה אומר שראשית צריך להשלים את הניצחון כך שלא יהיה שום איום על חיי תושבי ישראל, משום גִזרה ומשום אויב. ידידיה ידע לחבר בין קהלים שונים ובוודאי שרצונו לראות את עמנו חי חיים מאוחדים, בקשר נכון ומכובד בין כל חלקי החברה הישראלית.
"מסר נוסף הוא לכל משפחות השכול, שאנחנו מעדיפים לקרוא להן 'משפחות הגבורה' – אנו קוראים לבחור בחיים. הבנים האלה מסרו נפשם, הם נקראים הרוגי מלכות, שבמקורות חכמינו מובא שהם במחיצה גבוהה מאוד בשמיים, ורצונם הוא שנקום ונחיה ונמשיך לפעול למען גאולתם ושלומם של בני עמנו, ולא חלילה להישבר ולהפסיק את כל מפעלי החיים שלנו".
(סרט קצר שנעשה לזכרו של ידידיה אליהו)
איך אפשר לדעתך לצמצם את השסע בין דתיים לחילוניים?
"צמצום השסע יהיה מתוך מפגשים מתוכננים, מטעם גופי ממשלה שיתקצבו ויפעילו פעילות כזו. חלק מהשסע נובע מאי ידיעה ומחוסר היכרות של החברות השונות. במפגשים ילמדו להקשיב, לשמוע ולהכיר אלו את אלו יותר, ויגלו שהפערים אינם כה גדולים ולכולם מטרה אחת – להביא את עם ישראל לחיים טובים, ברכה ושלום".
ואיך אפשר להתמודד עם החרדים שמסרבים להתגייס?
"גם בסוגיה זו, צריך לימוד והבנה. גם בן גוריון הכיר בערך לימוד התורה בישראל, שחוץ מבניין הכוח הצבאי והכלכלי של המדינה יש לבנות אנשי רוח שמרוממים את השיח החברתי בעם ומלמדים אותם את ערכי הנצח של האומה. כמו שהמדינה מבינה שיש צורך באנשי מדע וכלכלה ומתקצבת אותם, כך ולא פחות מזה צריך לתקצב את בניין האומה ברוחה. כל זה אמור לאנשים שאכן יושבים וממיתים עצמם באוהלה של תורה – גם לאלה צריך למצוא מסגרת נכונה ומתאימה לכל צורכיהם כך שייתנו זמן מסוים לשירות לאומי וכדומה, אולם מי שלא לומד, ומוצא בישיבה מסגרת להימלטות ובטלנות – מקומו בשירות משמעותי".
מה צריך לקרות כדי שבזירה הציבורית יהיה פחות פילוג ותהיה יותר הקשבה?
"כאמור – מפגשים, שיח מכבד, הכרה ברורה שכולנו בני אב אחד, כמו שהדבר מתבטא בלחימה בצבא כתף אל כתף: נלחמים וגם נופלים יחד מכל שכבות האומה הישראלית, ואין הבדל בין דם לדם אצל אויבינו. הכרה זו תביא לצמצום הפערים ולאחדות בין כולם, ותיתן לנו חוסן ועמידה איתנה מול אויבינו כדי להביא את המדינה שלנו לפריחה ולשגשוג, מתוך שקט ושלום".
"ילדינו נלחמו כאיש אחד בלב אחד"
הרב דורון פרץ, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות ויו"ר תנועת המזרחי העולמית, מחבר הספר "למה דווקא היהודים?" העוסק בבעיית האנטישמיות, הוא אביו של סרן דניאל פרץ (22) ז"ל, שהיה מפקד טנק בגדוד 77 בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7). תקופה ממושכת נחשב דניאל כחטוף עד שהתברר כי הוא נפל בקרב בשמחת תורה, 7 באוקטובר, וגופתו מוחזקת בידי חמאס.
"מה שאפיין את דניאל במיוחד זה יכולת העצמאות וכוח הרצון. אם הוא לא רצה לעשות משהו, שום דבר לא יכול היה להכריח אותו, אבל אם הוא כן רצה – שום דבר לא מנע בעדו", מספר האב השכול. "כשחיינו בדרום אפריקה היה מדי שנה בבית הספר של דניאל חידון על כ-600 שורשים של מילים בעברית. בכיתה ד' לימדתי איתו במשך שישה שבועות, כל יום, והוא הגיע למקום השני. שנה לאחר מכן, חמישה ימים לפני החידון הוא שאל אותי מה אתן לו אם הוא יזכה. שאלתי אותו אם הוא התחיל ללמוד, והוא אמר שלא. אמרתי לו: 'כפי שאתה יודע, אמא ואני יוצאים לחופשה למספר ימים, ולא אוכל ללמוד איתך'. חשבתי, איך הוא יוכל להצליח אם עוד לא התחיל ללמוד, כאשר בפעם הקודמת למדנו חודש וחצי רצוף?
"הוא שאל אותי: 'אבא, מה אתה נותן לי אם אני מנצח?' וסיכמנו על פרס. להפתעתי הוא זכה במקום הראשון. כשהתקשרתי אליו מהחופש לשאול – 'דניאל, איך עשית את זה? הרי למדת רק כמה ימים' – הוא ענה לי משהו מדהים: 'אבא, בשנה שעברה עשיתי את זה עבורך, השנה עשיתי את זה עבורי'".
מה המסר שלך ליום הזיכרון הראשון ללא הבן?
"דניאל נלחם יחד עם אנשי הצוות באופן מופתי, והם הגנו בגופם ובנפשם על קיבוץ נחל עוז ועל כל מדינת ישראל. ארבעה ביחד – דתיים, חילונים, ימנים ושמאלנים. הם היו חבורה אחת, מסונכרנת, דבקו במשימה ועשו הכול כדי להגן על העם והארץ. כשם שכל ילדינו נלחמו כאיש אחד בלב אחד, כך אנחנו חייבים להתנהל כחברה, ובפרט לאחר שמחת תורה".
8 צפייה בגלריה
הרב דורון פרץ עונד את סיכת החטופים בהלוויית בנו, רס"ן דניאל פרץ ז"ל
(צילום: עמית שאבי)
איך מצמצמים את השסע בין דתיים לחילוניים?
"חייבים להשריש לתודעה שלנו באופן עמוק שיש לנו ברית גורל משותפת, ויש מחלוקות ופערים. אנחנו אומה במשך יותר מ-3,300 שנים, עברנו כל כך הרבה, ויש ברית דמים מלידת האומה במצרים ועד היום. יש לנו משימה ייעודית ואחריות משותפת. אנחנו מכותרים על ידי אויבים שרוצים להשמיד אותנו, ובראש הנחש כמובן איראן. שותפות הגורל והלכידות החברתית הן הדבר הכי דחוף ונצרך להמשך דרכנו, אין משימה לאומית חשובה יותר מזו".
איך מתמודדים עם הסירוב של חרדים להתגייס?
"הצטיינותה של החברה החרדית היא בשיקום עולם התורה שכמעט הוכחד בשואה. זו משימה לאומית מדרגה ראשונה שלקחה על עצמה החברה החרדית, שהייתה נצרכת לשעה וחייבים להכיר בזה. עם זאת, מאז שמחת תורה מבינים שיש משימה ענקית של הגנת העם והארץ באופן מיידי. לא ייתכן פטור אוטומטי באופן גורף כאשר יש מלחמת מצווה ופיקוח נפש לאומה. חייבים למצוא את הדרך למצוא באופן יצירתי מסגרות למי שתורתו אינה אומנותו, מסגרות שבהן אפשר לשמור על אורח חיים חרדי. אם יש רצון וענווה משני הצדדים אפשר למצוא פתרונות, זה חלק מברית הגורל".
מה נדרש כדי שבשיח הציבורי יהיה פחות פילוג ותהיה יותר הקשבה?
"חייבים להבין שאין לאף אחד את כל האמת. חז"ל לימדונו שיש 70 פנים לתורה ואין אף תפיסה שתופסת את כל האמת, לכל אחד יש חלק מהאמת. קנאי הוא אדם שחושב שהאמת שלו היא כל האמת. יכול להיות שהוא צודק במשהו, אבל הוא צודק בדבר אחד, וזה לא הדבר היחיד שיש. האמת על פי היהדות הולכת עם השלום, שלמות הדעות שניתן להכיל. המחלוקת לא חייבת להיות הופעה של דעות סותרות, אלא יכולה להיות הופעה של דעות שמשלימות זו את זו".
