הוא היה עילוי בתורה, שרד את השואה והפך לאחד מגדולי חוקרי התלמוד הבבלי: הרב פרופ' דוד וייס הלבני, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו היום (ד') בגיל 94, כשהוא מותיר לדורות הבאים את זכר סיפורו ופועלו מעוררי ההשראה.
הוא נולד בצ'כוסלובקיה – אבל בגיל 4, לאחר שהוריו התגרשו, עבר לגור אצל סבו, ישעיהו וייס, בעיר סיגט שברומניה. הסב לימד את נכדו גמרא כבר בגיל 5, וגילה שמדובר בעילוי. הצעיר הלמדן למד בישיבה בסיגט, וקיבל סמיכה לרבנות בגיל 15 בלבד. לאחר הכיבוש הנאצי הוא נשלח לאושוויץ, ומשם למחנה העבודה וולפסברג. בהמשך הועבר למחנה מאוטהאוזן, שם שהה עד לשחרור המקום.
אחרי מלחמת העולם השנייה, ב-1947, הוא היגר לארצות הברית ולמד בישיבת רבי חיים ברלין. לאחר מכן למד לתואר ראשון בפילוסופיה כללית בברוקלין קולג' ותואר שני באוניברסיטת ניו-יורק. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בשנת 1957, בנושא "שרידים מפירוש הר"א על תענית".
במשך כיהן שנים ארוכות כפרופ' מן המניין בבית המדרש לרבנים באמריקה, ואחר כך באוניברסיטת קולומביה, ואף היה חבר האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים. עזיבתו את בית המדרש לרבנים בשנת 1983, עוררה סערה בקהילה היהודית. הוויכוח התנהל סביב השאלה אם ניתן להכשיר נשים כרבניות. פרופ' וייס הלבני סבר שדרוש זמן רב לפני מתן לגיטימציה למהלך. לאחר הפרישה הקים את "האיחוד ליהדות קונסרבטיבית מסורתית".
שינה את שמו בגלל קאפו
אחד משלושת בניו, הרב ד"ר אפרים הלבני (62), חוקר במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, סיפר ל-ynet: "הוא היה ניצול שואה, יתום, רק הוא שרד מתוך המשפחה הקרובה. רוב שנותיו הוא חי בניו-יורק עם אמי, שנפטרה לפני 14 שנים, בסוף חודש סיוון, כמעט באותו תאריך שבו אבא נפטר. למרות העובדה שהוא ביקר בארץ מדי קיץ ולימד באוניברסיטת בר-אילן, רק לאחר שפרש לגמלאות, ב-2005, הוא החליט לעלות".
אחרי העלייה לארץ, פרופ' וייס החליט לעברת את שמו ל"הלבני", באופן לא רשמי. מתברר שבמחנה הריכוז שבו שהה היה קאפו בשם וייס, ולכן הוא מאס בשם הזה. הבן כבר אימץ באופן רשמי את שם המשפחה העברי שבחר האב. הבחירה בשם הלבני נבעה מכך שפירוש המילה וייס ביידיש הוא "לבן". מצד שני, בשל הרצון לכבד את סבו, שגם היה רבו ומורו, ישעיהו וייס, הוא העדיף להיקרא בשם המשפחה וייס הלבני.
בעקבות הישגיו בתחום חקר התלמוד, הוכתר פרופ' וייס הלבני כחתן פרס ישראל לשנת התשס"ח (2008). "אבא העריך מאוד את העובדה שהעריכו את עבודתו והעניקו לו את הפרס היוקרתי, ובעשורים האחרונים חשתי את ההערכה הרבה כלפיו מצד חוקרי תלמוד", מספר בנו.
הייתם חברותא?
"לא חברותא – שוחחנו בלימוד, אבל ברור שלא היה בינינו יחס של שווים. לפני כשבע שנים פרסמתי מאמר שבו נתתי שלוש דוגמאות, ואחת מהן פירשתי בצורה שונה ממה שאבא שלי פירש, בערך 40 שנה לפני המאמר שלי. שאלתי אותו: 'למה מיהרת כל כך לפרסם את הפירוש על התלמוד, לא יכולת לחכות עד לפרסום המאמר שלי?'"
איך הוא הגיב?
"הוא צחק. לא אגיד שהוא הסכים לגמרי עם מה שכתבתי במאמר, אבל הוא אמר: 'יש מה לשקול את דבריך'".
"אבדה גדולה"
חוקר התלמוד ד"ר הלל גרשוני, אומר כי "הלבני היה קודם כול ואחרי הכול תלמיד חכם, שישב ולמד תורה לשמה. חיבורו המקיף על התלמוד הבבלי, 'מקורות ומסורות', מפרש את סוגיות התלמוד מנקודת מוצא המערערת על הגישה המסורתית של רציפות הדיון התלמודי".
גרשוני מסביר כי לשיטת הלבני, דברי האמוראים – החכמים בתקופת התלמוד, לאחר עריכת המשנה – נשמרו ונמסרו כמימרות (אִמרות) קצרות, ורק בתקופה מאוחרת הם נארגו לכדי סוגיות שלמות. "לשיטתו, בעלי הסוגיות האנונימיים, שאותם כינה 'הסתמאים' – כלומר אלה האחראים על 'סתם התלמוד' – לא תמיד הבינו את כוונתם המקורית של האמוראים", הוא מוסיף.
גרשוני מציין כי "גישתו הכוללת, המאחרת את כל החלקים האנונימיים בתלמוד לתקופה מאוחרת, שנויה במחלוקת – אבל גרסה פחות נוקשה שלה אומצה בידי חתן פרס ישראל לתלמוד, פרופ' שמא פרידמן, וגם אלה החולקים עליה נעזרים בחיבוריו ובניתוחיו על סוגיות התלמוד".
הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני "צהר", אומר כי לא לחינם נחשב וייס הלבני לאחד מגדולי חוקרי התלמוד: "לקרוא סוגיה עם פירוש של הרב הלבני ובלי הפירוש שלו, זה לא אותו הדבר. ביכולתו הבהירה וביושרתו האינטלקטואלית, הוא ידע להבחין בין הרבדים השונים של הסוגיות, ולתת ללומדים כלי עזר מדהימים בניתוח של הסוגיות. זו אבדה גדולה לכל מי שאהבת התורה שבעל-פה חקוקה בליבו".
