מציאות החיים של המפונים מהדרום ומהצפון במלחמה, בפרט אלה שיש להם ילדים במסגרות חינוכיות, הביאה איתה אתגרים מגוונים שמצריכים לעיתים מענים מחוץ לקופסה. בטביליסי, המהווה בימים אלו מקלט בטוח עבור משפחות מפונים מישראל שבחרו באופן עצמאי להגיע אליה, הקימו בני הזוג מאיר וציפי קוזלובסקי, שליחי חב"ד בגאורגיה, בית ספר וגן ילדים זמניים במיוחד עבור הילדים הישראלים. מוסדות החינוך הזמניים פועלים בתוך מתחם בית הספר היהודי "אור אבנר" בסיוע "שלהבות חב"ד". לצד הילדים שכבר הספיקו לשוב ארצה, ישנם הורים המסרבים לחזור.
לפני כ-30 שנה, כשהייתה בת שבע, עלתה אלבינה בן דקון מהקווקז לישראל עם הוריה וארבעת אחיה, והם השתקעו בשדרות. היא לא חלמה שהמלחמה הנוכחית תאלץ אותה להתפנות עם ארבעת ילדיה – שיראל בת ה-16, אוראל (15), אנאל (10) ויהונתן (8). אחרי כמה ימים אצל "אישה נדיבה בכפר סבא שנתנה לנו את ביתה", כדבריה, הם עברו למלון באילת. ב-1 בנובמבר הם נחתו בטביליסי.
"אחי, שיש לו עסקים בטביליסי ומתגורר בדובאי, הציע לי את הבית שלו. מאז אנחנו פה", היא מספרת. "פחות מגניב לילדים הקטנים שלומדים פה במסגרות והגדולות שלומדות בזום, כשכל חבריהם חזרו לנהל שגרת לימודים ובכלל. אנחנו רוב הזמן בתוך הבית. בעיקר אוכלים ומשמינים", היא צוחקת ומיד מוסיפה שהילדים לוחצים לחזור לארץ: "כולנו מדחיקים. לא ממש מדברים על מה שקרה. שבעה באוקטובר תפס אותנו בבית. שמענו אזעקת 'צבע אדום' ונכנסנו לממ"ד כבשגרה. מי חשב על טבח? על מחבלים ברחובות? וכשכבר הגענו לאילת, החות'ים התעוררו – וזו הנקודה שבה אמרתי לילדים: 'יאללה, אורזים. יוצאים מהמדינה'".
כמנהלת חשבונות במפעל בשדרות היא מנסה לסייע מרחוק, אף על פי שרבים הוצאו לחופשה ללא תשלום, ומודה: "האמת היא שהילדים התרגלו מהר לטוב ולשקט שיש פה. אני מזכירה להם מדי פעם שכאשר מפגיזים את עזה, כל שדרות רועדת. הקסאמים התחילו כשהייתי בת 15, ואני אוטוטו בת 37. התרגלנו. אבל כשנכנסו מחבלים לעיר שלנו, המחשבה הראשונה שעלתה לי זה שבשעה כזו הילד שלי יכול להיות בגן השעשועים, לבד, ומה עלול היה לקרות?"
היא מצהירה שלא תרגיש בטוחה בשדרות עד לניצחון מוחלט במלחמה. "בינתיים מתגעגעים למשפחה שהתפזרה", היא אומרת, "אחי באילת, אמא בים המלח, אבא מסרב להתפנות לחלוטין מהבית שכבר נפגע והוא מדלג בין הבית לאחותו בבאר שבע. אבל אנחנו עם אופטימי ומקווים שיהיה טוב וננצח במלחמה הזו. שזו תהיה האחרונה במלחמות שלנו".
הטיסה הראשונה שהייתה זמינה
ראם ורוני רייזנר מקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן חזרו ארצה אחרי שהות של חודש וחצי בטביליסי, שם שהו עם ילדיהם, תומי בן ה-8 ואורי בת ה-4. "אנחנו צמודים לגדר, על גבול סוריה, והיה לנו די ברור מההתחלה שהגזרה הצפונית עשויה להצטרף למלחמה", אומר ראם. "כשהתחלנו לראות את סרטוני 7 באוקטובר הבנו עד כמה הממ"ד הוא כבר לא מקום בטוח, והיה ברור שנעשה הכול כדי להגן על הילדים שלנו בלי להמתין שהממשלה תאמר לנו להתפנות. העובדה שאני לא בגיל מילואים רק הקלה. השותף שלי לעסק התיירות הצטרף עם המשפחה שלו, כך שגם זה הקל על ההחלטה". על הבחירה בגאורגיה הוא אומר בחיוך: "זו הטיסה הראשונה שהייתה זמינה".
ראם רייזנר מעין זיוון: "בימים אלה של מתח, כאב, עצב וחרדה, אתה מוצא את הצורך להיות ביחד ובמוכר, ובגאורגיה זה התחדד מאוד. כל מי שנכח שם בארוחות שבת הגיע למרות ההבנה שזה מקום מסוכן להיות בו באותה נקודת זמן, בגלל הקִרבה לסוריה, לאיראן ולעיראק"
איך מסבירים את זה לילדים?
"אמרנו להם שיש טילים וקצת מתוח, ולבינתיים עוברים למקום בטוח. ניסינו לשמור אותם בבועה ולהרחיק מהם כל סטרס. גם היום אנחנו ממעטים לצפות בחדשות או לדבר על המצב לידם. כבר חצי שנה שאני סוג של שומר 'שבת חילונית'. אני מכבה את הסלולרי בחמישי ומדליק אותו בראשון. סוף שבוע שהוא קודש למשפחה. משהו מאותה השבת ומההתפנות מהבית חידד את מה שחשוב באמת".
7 צפייה בגלריה
ראם ורוני רייזנר עם ילדיהם. "הייתה לכידות וערבות הדדית מטורפת בינינו, הישראלים"
(באדיבות המצולמים)
השהייה הרחק בטביליסי, בזמן שהמלחמה משתוללת כאן, הייתה מורכבת מבחינתם. "היינו קרועים. סיוט. רחוקים מסכנה קיומית, אבל הלב היה ב-100 אחוז בארץ", הוא מספר. "ניסינו לנהל שגרה. התחברנו לקבוצות וואטסאפ מקומיות של ישראלים ומשם הבנו על ההתארגנות המהירה של חב"ד לספק מענה לילדים, ועל עבודת הקודש וההכלה שלהם. תומי כבר השתלב בקבוצת כדורגל מקומית ואורי הייתה מאושרת שבגיל ארבע וחצי היא פתאום בכיתה א'. אבל לא באמת הצלחנו להתנתק. כולנו חווינו את הכאב במקסימום, למרות האנשים מסביב שניסו לסייע ולהקל. הייתה לכידות וערבות הדדית מטורפת בינינו, הישראלים. בסופו של דבר, מרגישים עד כמה אחרי כל הקיטוב – אנחנו יחד. לטוב ולרע".
וחזרתם – למרות שהבית הוא עדיין לא מקום בטוח.
"כשהיינו שם חיכינו לנאום הראשון של נסראללה ולנאום השני, והבנו שאי-אפשר לחכות לנצח, שהצבא התארגן ומגן על הקיבוץ והגבול, והילדים כבר שיוועו למסגרת אמיתית מוכרת. לסוג של ודאות. אז חזרנו הביתה. היו שם את החבר'ה של בית חב"ד והמסגרות העוטפות, אבל זה לא כמו להיות עם החברים מהבית".
הוא מוסיף כי "בימים אלה של מתח, כאב, עצב וחרדה, אתה מוצא את הצורך הזה להיות ביחד ובמוכר, ובגאורגיה זה התחדד מאוד. כל מי שנכח שם בארוחות שבת הגיע למרות ההבנה שזה מקום מסוכן להיות בו באותה נקודת זמן, בגלל הקִרבה לסוריה, לאיראן ולעיראק. עם זאת, הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם וזו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני במדינה שהיא ממש פרו-ישראלית ופרו-יהודית. הרגשתי שאוהבים אותי כישראלי, כיהודי. חימם את הלב גם לראות במיצגים למען החטופים והחטופות שאכפת לגאורגים מאיתנו".
"הילדה פחדה לצאת מהבית"
מיד אחרי 7 באוקטובר עזבו גם יקטרינה ומקסים קוסינקו את ביתם באשקלון לעיר הבירה של גאורגיה, עם בתם פולינה בת ה-8. תוך זמן קצר הם התחברו דרך הפייסבוק והטלגרם לקבוצות ישראליות בטביליסי וחיפשו ישראלים נוספים שנמלטו מאימת המלחמה. שם ראתה יקטרינה שמתגבשת מסגרת לימודית לילדים החדשים.
7 צפייה בגלריה
יקטרינה ומקסים קוסינקו עם בתם פולינה. "התגעגענו וחזרנו הביתה כשהמצב נראה פחות מסוכן"
(באדיבות המצולמים)
"כשהאזעקות והנפילות לא פסקו והחיים תחת איום היו בלתי נסבלים, היה ברור שאנחנו לא נשארים בארץ", היא משחזרת. "פולינה, כמונו, דאגה והייתה עצובה מאוד. היא פחדה לצאת מהבית. מבחינתנו, זה היה סימן שהגיע הזמן לבקר במדינה שהרבה זמן רצינו לבקר בה. המתנה הכי יפה שקיבלנו הייתה בית הספר של חב"ד: פולינה הייתה חופשייה ושמחה, בזמן שהלימודים באשקלון לא התקיימו והחברים שלה הסתגרו בממ"דים. המסגרת בחב"ד גרמה לה לאושר אחרי כל הסבל הגדול שחוותה, היא התחברה לילדים שם. אנחנו עבדנו מהבית. ניהלנו חיים הכי קרובים לשגרה".
לאחרונה הם חזרו הביתה, לאשקלון. "שם הרגשנו עד כמה הזדקקנו לשקט ולרוגע שטביליסי מציעה, עד שהרגשנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה והמצב נראה פחות מסוכן מההתחלה. התגעגענו לסביבה שלנו ולחברים", מסבירה יקטרינה. "פולינה התגעגעה לחברים, שרובם חזרו לאשקלון. בית הספר חזר לפעול וגם חוגי הספורט. מתחילים להרגיש נורמלי פה. ועדיין, יש לנו הרבה רגשי תודה והערכה לחב"ד ולבית הספר הנפלא, לצוות ולתלמידים שנתנו לנו את ההזדמנות וקיבלו אותנו בברכה. יש לנו זיכרונות טובים מהאנשים שלא הניחו לנו להיות לבד, לפולינה עדיין יש חברים טובים משם שהיא בקשר איתם, אבל טוב להיות בבית".
יקטרינה קוסינקו מאשקלון: "הבת שלנו, פולינה, כמונו, דאגה והייתה עצובה מאוד. מבחינתנו, זה היה סימן שהגיע הזמן לבקר במדינה שהרבה זמן רצינו לבקר בה. המתנה הכי יפה שקיבלנו הייתה בית הספר של חב"ד: פולינה הייתה חופשייה ושמחה, בזמן שהלימודים באשקלון לא התקיימו והחברים שלה הסתגרו בממ"דים"
שליחי חב"ד בגאורגיה, הרב מאיר והרבנית ציפי קוזלובסקי, הגיעו לטביליסי לפני 19 שנה כזוג צעיר בהיריון מתקדם ועם ילדה בת שנה וקצת. כיום הם הורים לשמונה ילדים, שלושה מהם נמצאים במסגרות בישראל. "אני מניח שאנשים חיפשו יעד קרוב עם טיסות קבועות מדי יום, אם לא פעמיים ביום", אומר מאיר כשהוא מנסה לפצח את סוד המשיכה ליעד, "יעד ללא אנטישמיות, יחסית שקט, וזול".
7 צפייה בגלריה
מאיר וציפי קוזלובסקי, שליחי חב"ד בגאורגיה. "התפקיד שלנו הוא לעזור למי שבאים לפה"
(צילום: נצחיה יעקב)
מאיר, ששירת בצה"ל כחייל קרבי, ביקש עם תחילת המלחמה להתגייס למלחמה ונדחה. ציפי, שאפילו החיוך החם שלה לא מכסה על העייפות המצטברת, אומרת: "אני בעד שכל אחד ייתן את הכי טוב שיש לו. עכשיו התפקיד שלנו הוא לעזור לאלה שבאים לפה".
מאיר מאשר: "פתאום משום מקום נכנסו לבית חב"ד משפחות עם ילדים, ואני מדבר איתך על למעלה מ-500 משפחות. עכשיו נותרו לדעתי יותר מ-150 משפחות שיש להן למעלה מ-100 ילדים המשולבים בבית הספר ולמעלה מ-20 ילדים בגן. בהתחלה הם הציצו בספרים, שיחקו במשחקים, באו להעביר את הזמן. אחרי כמה ימים ציפי באה אליי ואמרה: 'יש לנו פה בית ספר גדול. אפשר לעשות עם זה משהו'. זה היה בשבוע השני למלחמה. נאספו כאן אנשים והם השתגעו, לא ידעו מה לעשות עם הילדים שבעצמם משתגעים בבית. חשבתי על היוזמה של ציפי ואמרתי לה שזה יכול להיות רעיון מצוין. ממילא אנחנו מפעילים בית ספר בעברית לישראלים, בעיקר אלה החיים כאן באופן קבוע. יש מסגרת חינוכית לגילי שנה עד 18. בית הספר מאכלס כ-160 תלמידים שמגיעים מדי יום".
לצד חינוך הילדים וארגון סעודות בשבתות ובחגים, הזוג קוזלובסקי הפך את בית חב"ד למקום תוסס עם ערבי לימוד לגברים וגם לנשים, אירועי הפרשות חלה עם משתתפות רבות ועוד. המפגש בין השליחים לעקורים בעל כורחם הוליד לא מעט רגעים מרגשים, שלדבריהם נצרבו בהם לנצח: "הרבה דיברו על הנתק ועל כך שקשה להם ליהנות כשהם כל הזמן חושבים על הבית שלהם ובני המשפחה שמותקפים".
7 צפייה בגלריה
ילדי בית הספר בבירת גאורגיה. "יש רגשי תודה והערכה לצוות ולתלמידים שקיבלו אותנו בברכה"
(צילום: בית חב"ד טביליסי)
"נשים שיתפו בקושי עם חוסר במסגרות לילדים, על הקושי להכיל את המצב", מציינת ציפי. "הרבה דיברו על סולם הערכים שהתפרק. אחת אמרה: 'הייתי ראשונת המאמינות שמשני צידי המתרס חיות אימהות שכולן מחפשות ורוצות את אותו הדבר – לגדל ילדים בשלום ובשקט. עכשיו אני שואלת הרבה שאלות, שבעבר לא היה לי צורך לשאול'. אחרת אמרה שמתקפת הטרור הביאה אותה להתמודד עם שאלות על היהדות שלה".
"קיבלנו את כולם בזרועות פתוחות"
בתמונות מימי המלחמה בבית הספר נראים ילדים חרדים עם כיפות שחורות ופאות שמשחקים לצד ילדים חילונים. הרבנית קוזלובסקי מדגישה: "קיבלנו את כולם בזרועות פתוחות. אתה יהודי? אתה איתנו! כיתות מעורבבות של בנים ובנות, ילדים שבאופן רגיל לא היו לומדים ביחד בבית ספר כי כל אחד בוחר את הזרם שלו, ופה בבית הספר אנחנו עדינים מאוד איתם. מצד שני, בית הספר החדש הזה, שנקרא לו 'שלהבות', פועל בתוך בית ספר 'אור אבנר', ונוצרו סיטואציות שלא היו קיימות קודם לכן – כי עד היום כל מי שהגיע לבית הספר שלנו ידע שהוא הגיע לבית ספר יהודי עם מסורת: הבנים מגיעים עם כיפה, הבנות עם חצאיות. לא היו שאלות. הילדים החדשים שהגיעו היו צריכים מסגרת, הם לא בחרו בכלום. הם רצו עברית ורצו להיות יחד. לכן, מטבע הדברים, עלו הרבה שאלות שם".
"הם בטביליסי אבל בפועל חיים את ישראל", אומר מאיר על העקורים מישראל. "בהתחלה היו שואלים איפה המקלט הקרוב. באחד הערבים הלכתי עם ישראלי לבית הכנסת כשעבר ברחוב רכב ברעש, והוא מיד החזיק אותי חזק. ראיתי את האימה בעיניים שלו והבנתי בדיוק מאיפה זה בא. לשמוע את הילדים שמעדכנים איפה יש אזעקות צבע אדום, איפה היו נפילות – זה שגרתי".
"הם מפחדים. חיים פה בצניעות ומנסים לקיים שגרה", מוסיפה ציפי. "חלקם חיים על החסכונות. אלה לא תיירים שבאים פה לקניות ולטיולים. הרבה מהם לא שלמים עם עצמם ויש להם מחשבה – איך אנחנו פה כשבארץ הכול בוער. אבל מובן שנסיבות החיים הובילו אותם לחיות פה כרגע. עם הזמן הצרכים התעוררו, פתחנו את הלב, את הנשמה ואת בית חב"ד עבורם, עד שכבר לא היה מקום להכיל יותר והיינו חייבים לחשוב בצורה יצירתית".
"בגנים הכול ללא עלות ובבית הספר המחיר סמלי, וגם זה למי שידו משגת", מסבירה ציפי. כאשר הרגישה שאין לה כלים לתת מענה לכמויות של הילדים הזקוקים למסגרת בגיל בית הספר, היא החליטה לפנות לרשת "שלהבות חב"ד" בארץ בניהולו של הרב אליהו קריצ'בסקי, שהקימה מתחילת המלחמה כיתות ייחודיות לילדי מפונים החל מגיל הגן בים המלח ובכפר חב"ד. "הם הרימו מיד את הכפפה ודאגו לכל המעטפת המקצועית. במקביל לטיפול בצד המנהלי הגיעו מתנדבות מהארץ, חדורות בתחושת שליחות. תוך כמה ימים ובדרך ניסית, זה הצליח. בית הספר פתח את המקום מכל הלב: המעבדה, הספרייה וחדר המוזיקה נהפכו לכיתות לימוד שאכלסו תלמידים נוספים, וכך יותר ויותר ילדים הצטרפו למשפחת 'אור אבנר'".
יו"ר רשת חינוך חב"ד בישראל, הרב יוסף יצחק אהרונוב, סיכם ואמר כי "בתוך כל הכאב הנורא ותפילותינו לחזרת כל החיילים והחטופים בריאים ושלמים, אנו פועלים בהתאם להוראותיו של הרבי מלובביץ' ומתוך רצון לתת מענה לצורכי ההורים המפונים".
