"שאלת המקום של נשים בבית הכנסת, מקום במובן הפיזי, היא בין המסתורין הגדולים של הספרות ההלכתית", אומר מחבר ספרי ההלכה, הרב ד"ר אברהם סתיו. "אצל הרמב"ם ובשולחן ערוך ובשאר ספרי הפסיקה הקאנוניים יש התעלמות מוחלטת מ'הלכות עזרת נשים'. בקושי ישנם אזכורים בודדים לעצם קיומה. כך גם ביחס לשאלה של כניסת נשים לעזרת גברים, שאפשר ללמוד עליה רק מהתייחסויות עקיפות ובודדות. אנחנו יודעים שנשים הגיעו לבית הכנסת, גם אם לא במספרים גדולים. ישנם כבר בספרות חז"ל סיפורים על נשים כאלו. ומצד שני די ברור, לפחות במאות השנים האחרונות, שהן לא ישבו באולם של הגברים".
אבל כבר במשנה מוזכר שבבית המקדש הייתה "עזרת נשים".
"גם שם יש עמימות הן ביחס למבנה של עזרת הנשים, כלומר האם הייתה שם הפרדה קבועה או רק בשמחת בית השואבה, והן ביחס לשאלה אם נאסרה באופן גורף כניסת נשים לעזרת הגברים.
5 צפייה בגלריה
גברים ונשים מתפללים יחדיו מול הכותל המערבי בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20
(צילום: The American Colony Photo Department, צביעה: MyHeritage)
"מסתבר שההתנהלות המקובלת בקהילות ישראל הייתה של הפרדה די מחמירה בבניין הקבע, כלומר חדר נפרד לגמרי או לכל היותר מרפסת גבוהה, ומצד שני של גמישות ביכולת של נשים להיכנס באופן חד-פעמי כדי לברך 'הגומל' או לצרכים אחרים".
המהפכה של קהילות שו"ם
אם בספרות ההלכתית לא נתנו תשובות ברורות, יש בהיסטוריה לא מעט אזכורים הנוגעים למעמד האישה בבית הכנסת ומסורות שהתקבעו עם השנים בקהילות השונות. לדברי חוקר ההיסטוריה של ההלכה, ד"ר עקיבא שטרנברג, "במסכת מגילה בתלמוד הבבלי נכתב שאישה יכולה לעלות לתורה אבל שלא תקרא בתורה 'מפני כבוד הציבור', כלומר כדי שלא להעליב את המתפללים שאינם יודעים לקרוא.
"למרות קביעה זו, המהר"ם מרוטנבורג שחי במאה ה-13, מבכירי רבני אשכנז בימי הביניים, פסק כי בעיר שבה יש רק כהנים, כאשר צריכים להעלות לתורה 'ישראל', עדיף להעלות אישה ולא כהן כדי שלא יחשבו שהגבאי העלה אותו לתורה מפני שיש בו פסול, כמו למשל מפני שאימו גרושה. לא ברור אם יישם זאת למעשה, אולם מקרה זה ודוגמאות נוספות מוכיחות שההנהגה הרבנית בימי הביניים הייתה מוכנה לשקול חידושים הלכתיים נועזים אשר ספק אם היו מתקבלים על דעת רוב הפוסקים בימינו".
לפני כאלף שנים התפתחו על גדת נהר הריין "קהילות השו"ם", ראשי תיבות של הערים שפיירא, וורמייזא ומגנצא (מכונות כיום שפייר, וורמס ומיינץ). באזור זה התגוררו גדולי הרבנים האשכנזים של אותה תקופה אשר הקימו ישיבות וחידשו הלכות.
אחד החידושים המשמעותיים היה בית כנסת שהוקם בעיר וורמס ב-1175 ובשנת 1213 נוספה לו עזרת נשים – חדר נפרד ליד עזרת הגברים. המבנה קיים עד היום ועל אחד הקירות נחקק בעברית כי את עזרת הנשים הקים מאיר בר יואל "אשר בנה להתפלל בו – לנשים הבוטחות אל ה'".
להקמה של עזרת נשים יש משמעות כפולה. מצד אחד הן צריכות להיות בשטח נפרד מזה של הגברים; מצד שני, בימי הביניים הייתה נפוצה בקרב יהודי אשכנז תופעה של "בתי כנסת לנשים", שבהם הנשים התפללו לבדן, ביידיש ולא בעברית. המשמעות של הקמת עזרת נשים היא גם קריאה אליהן שלא להישאר בבית, או להתפלל רק עם נשים, אלא להיות נוכחות בזמן התפילות וקריאת התורה, גם אם לא מאפשרים להן להשתתף באופן פעיל, כמו למשל בקריאה בתורה, כפי שהיה מקובל בצורה חלקית בתקופת התלמוד.
המאבק על המחיצה בעזרת הנשים
אחד ההבדלים הבולטים בין בתי כנסת ספרדיים ובין אלה של חרדים אשכנזים, הוא עזרת הנשים. אצל יוצאי עדות המזרח הנשים רואות את הגברים ללא מחיצה מהקומה השנייה. כאשר יושבים באותו מפלס, בין הגברים לנשים יש בדרך כלל וילון שקוף-למחצה שגם הוא מוסט חלק מהזמן, כמו למשל כאשר נער בר מצווה או חתן עולים לתורה. לעומת זאת, בבתי הכנסת החרדיים כיום, ההפרדה בין המינים היא מוחלטת, לרוב בעזרת מחיצה שבו חורי הצצה זעירים שמאפשרים לנשים לראות מבלי להיראות.
לא ברור מתי החל המנהג להציב מחיצה בבתי כנסת. בספר שמואל א' מתואר כיצד עלי הכהן ראה את חנה שהגיעה למשכן כדי להתפלל, וחשב שהיא שיכורה. עצם העובדה שהכהן ראה את חנה בזמן התפילה, מלמדת שבעת העתיקה לא הייתה הפרדה בין גברים ונשים במקום תפילה, על ידי חלוקה למפלסים או באמצעות מחיצה.
באופן מדהים, אפילו הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים במגזר החרדי בארצות הברית במאה הקודמת, קבע כי כאשר מדובר במפגש שאינו נושא אופי של כינוס, אין חובת הפרדה בין גברים לנשים.
לגבי תפילה בבית כנסת, הוא טען שיש חובה מהתורה לבצע הפרדה. לדבריו, עדיף שהנשים יישבו במפלס גבוה מהגברים, אבל אם אין ברירה והישיבה באותו מפלס, מספיקה מחיצה של כמטר וחצי, בערך עד גובה הכתפיים, אף על פי שגברים יכולים באופן לראות באופן חלקי את הנשים שיושבות באזור שהוקצה להן. אבל עם השנים, בציבור החרדי המחיצות בין גברים לנשים גבהו והפכו לאטומות.
ב-1845 פרצה סערה בעולם היהודי, כאשר בקהילה הרפורמית של ברלין הוסרה לראשונה המחיצה בין גברים לנשים בבית הכנסת. בארה"ב הדבר קרה ב-1851, בקהילה הרפורמית אולבני בניו יורק, ובהמשך היוזמה התפשטה גם לזרם הקונסרבטיבי בארה"ב. בהמשך נשים גם החלו לשמש בזרמים אלה כחזניות וקוראות בתורה. אבל הזרם האורתודוקסי ביהדות נשאר נאמן להפרדה בין גברים לנשים, ולמצב שבו גברים המשיכו לנהל את התפילות ואת קריאת התורה, והנשים נותרו פסיביות.
המהפכה הנשית
לדברי ראש החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' רונית עיר-שי, בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל שינוי איטי גם בזרם האורתודוקסי. "בארה"ב ובישראל החלו לקום קבוצות תפילה של נשים. הן התפללו ביחד, בנפרד מגברים, קראו בספר תורה בשבתות ובחגים, אך לא בירכו לפני העלייה לתורה ואחריה את הברכה המסורתית. היוזמה לא תפסה תאוצה ואפילו די נעלמה, למעט בפורים שבו נשים קוראות את מגילת אסתר בפני קהל של נשים בלבד. גם בשמחת תורה, יש נשים דתיות-לאומיות שמסרבות להסתפק בצפייה בגברים שרוקדים ומקיימות את מנהג ההקפות עם ספרי תורה, וגם קוראות בתורה.
"אחת מקבוצות התפילה המפורסמות היא של נשות הכותל. קבוצה זו אמנם לא סחפה נשים דתיות רבות, אך היא האיצה את הקמת המניינים השיתופיים".
מתי החלה התופעה של "מניינים שיתופיים" שמכונים גם "מניינים שוויוניים"?
"ב-2002 קמה בשכונת בקעה שבירושלים קהילת 'שירה חדשה' שבחרה לקיים תפילה תוך שילוב ושיתוף של גברים ונשים, תוך נאמנות להלכה. קדמה לה אומנם 'קהילת ידידיה', שגם היא נוסדה בבקעה, אך שם נשים לא שולבו באופן ממשי בתפילה המשותפת. המודל של 'שירה חדשה', הקהילה שבה גם אני חברה, הפך מודל לחיקוי – וכיום יש כבר כ-50 מניינים דומים במקומות רבים בארץ".
איך זה עובד בפועל?
"חשוב להדגיש כי בניגוד למנייני הנשים שנערכו בחדרים נפרדים מאלה של תפילת הגברים, במניין שוויוני גברים ונשים נמצאים באותו אולם תפילה, אך יושבים בנפרד, כשמחיצה מפרידה ביניהם. בערב שבת יש לפעמים חזן ולפעמים חזנית וגם את דברי התורה פעם אומר גבר ופעם אישה.
"בשבת בבוקר, יש חזנית בחלק הראשון של ברכות השחר, 'פסוקי דזמרה' ועד 'ברכו'. בשאר תפילת שחרית יש חזן. הוצאת ספר התורה היא על ידי אישה, ובקריאת התורה נפתחת המחיצה באמצע האולם, רק בחלק הצמוד לבימה שעליה ספר התורה. כהן ולוי עולים גברים, אבל בהמשך עולות לתורה וקוראות בתורה גם נשים, כולל קריאת ההפטרה. נשים עולות מהצד של עזרת הנשים ואילו הגברים מהעבר השני של הבימה, בצד שלהם. בקהילה שלנו, לאחר לידת בת, מקובל שהאישה היולדת עולה לתורה ונותנת שם לבת, וכמובן עליות לתורה וקריאה בתורה על ידי נשים מתקיימות גם בשמחות כמו חתונה, בת מצווה וחגיגות שונות במעגל החיים, כפי שהן מתקיימות גם לגברים.
"חשוב להדגיש כי למרות שחרדים וגם הזרם החרדי-לאומי מתייחסים אלינו כרפורמים, כל השינויים בוצעו לאחר בירור הלכתי מקיף, יסודי ומעמיק, ואף קיבלו חותמת הלכתית מהרב פרופ' דניאל שפרבר".
גדלת במשפחה דתית בבני ברק, איך משפחתך קיבלה את השינוי?
"כשבתי נולדה, עליתי לתורה ונתתי לה את שמה, תמר, במעמד שהיה מרגש מאוד עבורי, אך היה קשה לאבי שנכח במקום. גם אם היה ברור לו שאני נוהגת על פי ההלכה, הרי שרגשית המעמד היה קשה לו. לימים, כשבתי תמר חגגה בת מצווה, היא קראה את כל הפרשה וההפטרה, ואבי פשוט לא היה מסוגל להיות נוכח".
ומה יהיה בעתיד?
"אני 'מחזיקה' מהדברים שאמר הרב שאול ברמן, מנהיג בזרם האורתודוקסי-מודרני בארה"ב: 'המיעוט של הדור הוא הרוב של הדור הבא'. הציונות הדתית בישראל מתפצלת כיום לשני זרמים מרכזיים – החרדים-לאומיים, שם להערכתי לא צפוי שינוי, והזרם המתון של הציונות הדתית, שבו כלולים שמרנים וליברלים כאחד, שם התופעה של מניינים שוויוניים תלך ותתרחב".
