לקהילת יהודי קוסטה ריקה יש היסטוריה ארוכה ועשירה ברחבי המדינה במרכז אמריקה, והיא עדיין פעילה מאוד. היא חלק מתרבות פתוחה ומקבלת. כיום חיים כ-5,000 יהודים בקוסטה ריקה, והקהילה הגדולה ביותר נמצאת בעיר הבירה סן חוזה ובסביבתה.
מתברר שהיהודים הגיעו לקוסטה ריקה בשני גלים עיקריים. תחילה הגיעו בני האנוסים שגורשו מספרד ומפורטוגל, והיו מראשוני המתיישבים בארצות אמריקה הלטינית. הגל השני הגיע ממזרח אירופה, ובעיקר מפולין במאה ה-20, זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן היהודים הללו כונו בפשטות "הפולנים".
הקהילה היהודית היא ברובה אשכנזית. היהודים מיוצגים בכל תחומי החיים, כולל בעמדות בכירות, והם שותפים חשובים בפוליטיקה. מאז התמנה יהודי לתפקיד שר הבריאות בשנות ה-70, מכהנים יהודים רבים בתפקידי מפתח בממשלות השונות, בקונגרס ובתפקידים בכירים אחרים.
הזרם הדתי המוביל בקרב יהודי קוסטה ריקה הוא האורתודוקסי. כיום יש בסן חוזה בית כנסת אורתודוקסי, לצד בית כנסת רפורמי, בית כנסת של קהילת "בני ישראל" ובית חב"ד. בכל בתי הכנסת מתקיימות תפילות מדי יום. כמו כן אפשר למצוא שם שלושה מקוואות – לנשים, לגברים ולטבילת כלים.
בשנת 1932 הוקם הארגון הציוני והיהודי הרשמי הראשון באזור, ובשנת 1937 הגוף המוסדי הזה התמזג עם המרכז היהודי הציוני של קוסטה ריקה, והפך להיות הגורם המרכזי של הקהילה היהודית במקום. כיום, המרכז הזה אחראי מטעם הקהילה על שמירה וקידום של פעילות דתית, סיוע הדדי, צדקה, חינוך יהודי פורמלי ולא-פורמלי, טיפול בקשישים ועוד.
מלבד תפקוד כגוף קהילתי עבור יהודי קוסטה ריקה, המרכז מפעיל ספרייה קהילתית ומקיים קשרים עם מספר ארגונים יהודיים מגוונים כמו ויצו, בני ברית, הנוער הציוני, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד, יד ושם, פורום הקשר קוסטה ריקה-ישראל (להסברה והתמודדות עם אנטישמיות) ועוד.
בקוסטה ריקה קיימים מוסדות חינוך יהודיים, תנועות נוער ומוסדות קהילה. המוסד המרכזי שבו מתחנכים היהודים הוא מוסד חיים ויצמן, הנקרא על שם דוקטור חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. הוא הוקם ב-1954 וכולל מסגרות לימוד מגן הילדים עד בית הספר התיכון. בית הספר מספק חינוך יהודי במסגרת הקווים המנחים של משרד החינוך בקוסטה ריקה, אך עם זאת מדגיש את חשיבות ההיסטוריה היהודית והשפה העברית, והוא הלב של הקהילה היהודית בקוסטה ריקה. אגב, אפשר לרשום ילד או ילדה לבית הספר הזה רק בתנאי שהם יהודי על פי ההלכה – כלומר, שאימם יהודייה.
בקוסטה ריקה אפשר למצוא כיום ישראלים, יהודים או אוהבי ישראל בכל פינה. כמו כן, מסעדות חומוס ופלאפל, בתי קפה ובתי מלון כשרים, לצד בתי חב"ד, פרוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה.
בשמורת מנואל אנטוניו אכלנו ממש במקרה ב"פלאפל בר" של מיכל ברמי המקסימה, שגרה עם משפחתה במקום כבר מעל ל-20 שנה. מיכל ציינה בפניי שמשפחתה היא המשפחה הישראלית היחידה המתגוררת במנואל אנטוניו. העסק שלה מלא בתיירים, לא רק יהודים או ישראלים, ובזמן הקצר שלי שם שמעתי על אנשים שאמרו שהיו חייבים לחזור כדי לטעום מהמטעמים של המקום לפני שהם ממשיכים ליעד הבא. לא נותר לי אלא להסכים איתם.
באוביטה התענגנו על חומוס ופלאפל של רועי סיסו, ישראלי שמתגורר במקום כבר 18 שנה והקים שם משפחה. בחאקו אכלנו במסעדת "סברס" הכשרה, המנוהלת בידי זוג ישראלים שנפגש שם ממש במקרה לפני כ-20 שנה – איזו (יצחק) וטוני אשכנזי. איזו היה מדריך גלישה שלימד את טוני הישראלית שהגיעה לקוסטה ריקה לטיול. השניים התאהבו, התחתנו והשאר היסטוריה.
שלטים שונים בשפה העברית מצויים בצורה בולטת בכל מקום שאליו הגענו, וזה בהחלט חימם את הלב, אך מי שבאמת רוצה להרגיש תחושה של בית, מוזמן להגיע לבתי חב"ד הפזורים במקומות שונים בקוסטה ריקה. מבחינתי, מאז ומתמיד בתי חב"ד מצליחים לספק אווירה ביתית ומגבשת ליהודים שבאים מרחבי העולם. הם נותנים אווירה יהודית מסורתית במדינה הזרה, דרך תפילות או סעודות שבת וחגים, בגישה חמה ומקבלת. בקוסטה ריקה זכיתי להתארח בשני בתי חב"ד שונים, בחאקו ובסן חוזה.
בערב שישי הראשון שלנו בקוסטה ריקה התארחנו בביתו של שליח חב"ד בחאקו. הרב שיעלה ליפקין ואשתו עדינה מנהלים את בית חב"ד במקום בשנתיים האחרונות. הרב משמש כמשגיח כשרות של מסעדת סברס ומסייע לתיירים והמטיילים שמגיעים למקום. דניאל, בחור אמריקאי שהיה אחד מהאורחים בארוחת ערב שבת, חלק איתנו סיפור מרגש וסיפר כי הרב ליפקין ערך עבורו מסיבת בר מצווה בגיל 45. כל הקהילה הגיעה כדי להשתתף ברגע המיוחד והמרגש. הצעד הזה קירב אותו עוד יותר לרב ולקהילה בפרט, וליהדות באופן כללי.
בארוחת שישי נוספת בקוסטה ריקה התארחנו בבית חב"ד בסן חוזה, אצל הרב צבי יוסף שפאלטר. הוא מנהל את בית חב"ד בעיר הבירה כבר יותר מ-35 שנה. בארוחה הזו הכרנו משפחה ישראלית נוספת שהגיעה כל הדרך מרמת הגולן כדי לנשום קצת אוויר ולברוח מעט מהמצב בישראל. מהרגע הראשון מסביב לשולחן היה קליק – הרגשנו הכי בבית בעולם, וחלקנו חוויות, דעות וסיפורים שרק ישראלים מבינים.
הרב סיפר לנו על עבודתו הברוכה לאורך השנים ואף ערך לנו סיור במקום. במרכז חב"ד יש מאפייה כשרה, חנות כשרה ומטריפה, אולם אירועים וקייטרינג כשר למקומיים או לתיירים מזדמנים. כמו כן, לפני הקורונה פעל במבנה הזה בית ספר. הוא נסגר מאז ואמור להיפתח שוב בקרוב. כעת יש במקום גן ילדים המונה 16 ילדים בלבד, כך שכל ילד וילדה זוכים ליחס חם ולמלוא תשומת הלב.
חנה, אשת הרב, הייתה עמוסה במשך שנים רבות בניהול בית חב"ד, בניהול הגן היהודי ובניהול משפחתה שלה ביד רמה. כאשר הקורונה פרצה אל חיינו, היא החליטה שזה הזמן הנכון לסגור את הגן. לאחר לבטים רבים, ולאחר שהגיעו משפחות חדשות שביקשו לרשום את ילדיהן לגן, היא החליטה לפתוח אותו מחדש, אבל הפעם היא שכרה את שירותיה של מנהלת גן מוסמכת שעושה את עבודתה באהבה רבה ובמקצועיות אין קץ. כך חנה מוצאת עוד זמן להתפנות לענייני הקהילה וללימודי קורסים שונים שתורמים באופן כללי לרווחת חברי הקהילה.
את הבשר הם לא מייבאים והשחיטה נעשית במקום על ידי שוחטים שמגיעים כל הדרך מארה"ב. הרב שפאלטר אינו עוסק בשחיטה אך מפקח מקרוב על התהליך כולו ועל השוחטים עצמם.
במרכז חב"ד יש בית כנסת פעיל שבו מתקיימות תפילות במניין שלוש פעמים ביום. אחד הדברים המיוחדים שראיתי בבית הכנסת הזה הוא לוח שמסמן למתפללים את מספר העמוד, כך שכולם יוכלו לעקוב אחרי התפילה בלי לשאול או להפריע במהלכה.
לפני שנפרדנו לשלום, לא יכולתי שלא לשאול מה יחסה של הממשלה בקוסטה ריקה כלפי מדינת ישראל באופן כללי ובמיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר. הרב סיפר שיחסה של קוסטה ריקה לישראל הוא טוב מאוד ויש לו הערכה רבה לממשלה ולמנהיגיה. הוא סיפר שיום אחד הוא הוזמן לאירוע הנחת אבן הפינה, בנוכחות פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי תקשורת, וכאשר הוא התבקש לומר מספר דברים לנוכחים הוא החליט להודות להם על ההזמנה ולהדגיש בדבריו את העובדה שמכיוון שקוסטה ריקה הייתה טובה כל השנים לישראל, היא התברכה בטבע מדהים והייתה חסינה מפני אסונות רבים שפוקדים מדינות אחרות באזור כמו הוריקנים, רעידות אדמה, עוני, פשע מאורגן ועוד. הנוכחים אהבו ואף התרגשו לשמוע את דבריו, והתקשורת המקומית הבליטה זאת בסקירה העיתונאית למחרת.
כאשר סיימנו את ארוחת הערב, הרב התעקש שנצטרף אליהם גם לארוחת שבת ביום. מכיוון שנהנינו כל כך בערב, החלטנו לקבל את הזמנתו בחיוב והגענו גם לארוחת הצהריים בשבת.
כאשר הגענו למרכז חב"ד, קיבל את פנינו איש ביטחון בכניסה. בית הכנסת היה מלא מפה לאוזן ואפשר היה להקשיב לסגנון ולזמירות התפילה שלהם. השולחנות היו ערוכים לתפארת. הרב ורעייתו עורכים ארוחת שבת מדי שבוע לכלל הקהילה. זהו זמן איכות לכולם שבו אפשר להיפגש, להתעדכן ולדסקס.
בארוחת השבת, כאשר הרב נשא דבר תורה, הוא סיפר על חשיבות הפצת היהדות והאחדות עכשיו יותר מתמיד. לאחר מספר דקות הוא ביקש ממני לשאת מספר מילים בפני הציבור הרחב. דבריו הנכונים והכנים נכנסו לי עמוק ללב, והזכירו לי את הסיפור המיוחד שאני לוקחת עימי תמיד ומספרת אותו כמעט תמיד בכל הרצאה שאני מעבירה על קהילות יהודיות בעולם –
בחור צעיר נסע במכוניתו על הכביש הראשי בערב שישי, כשלפתע הבחין שאחד הגלגלים במכוניתו התפנצ'ר. הוא עצר בצד הדרך, ניסה לסמן למכוניות חולפות שיעצרו כדי שיעזרו לו, אך ללא הצלחה. הוא כבר היה נואש ולא ידע מה לעשות, אך לפתע עלה במוחו רעיון. הוא נזכר שיש לו כיפה בתא הכפפות והחליט לשים אותה על ראשו. בדיוק באותו הרגע, בחור ישראלי נסע באותו כביש וראה שאדם עם כיפה מחפש עזרה בהחלפת גלגל.
הבחור הישראלי החל להרהר בינו ובין עצמו: בחור צריך עזרה, אבל אוטוטו שבת ואני צריך להגיע לארוחת שישי עם המשפחה... מצד שני, זהו אדם יהודי עם כיפה ואני חייב לעזור לו. לכן הוא החליט לעצור בצד הדרך, החליף לאדם את הגלגל במהירות ובמיומנות יתרה, וממש לפני שעזב הוא אמר לו: "עכשיו הכול בסדר, שבת שלום!" הבחור לא הבין מה הוא אמר, ושאל בשנית: מה אמרת? והישראלי חזר על מילותיו: "שבת שלום"... הבחור עדיין לא הבין מה הישראלי רוצה לומר לו. הישראלי ניגש אליו בחוסר סבלנות ואמר לו באנגלית: "מה אתה לא מבין, אמרתי לך שבת שלום... יש לך כיפה על הראש ואתה לא יודע מה זה שבת שלום?" הבחור ענה לו: אה, את הכיפה קיבלתי מסבתא.
- אילת מאמו שי היא אשת עסקים, סופרת, מרצה בינלאומית וחוקרת קהילות יהודיות קטנות ברחבי העולם
