מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר הובילה לכך שלא מעט יהודים אמריקנים החליטו לעזוב את העבודה ולהשאיר את משפחותיהם מאחור, להשלים את העלייה לישראל ולהתגייס למאמץ המלחמתי, בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב.
יהודה בן חמו (25) נולד וגדל בניו יורק להורים יהודים אמריקנים. הוא התחנך בבית ציוני, ובגיל 18 החליט להגיע לישראל וללמוד בישיבה בירושלים. לאחר שנה וחצי החליט שהוא רוצה להתנדב לשירות בצה"ל כחייל בודד, במסגרת התוכנית לחיילים בודדים של "נפש בנפש" ו-FIDF – ארגון ידידי צה"ל בארה"ב. את שירותו הצבאי עשה כחייל קרבי בחטיבת הצנחנים. לאחר שחרורו מצה"ל החליט לחזור לארה"ב לטובת לימודים אקדמיים בפסיכולוגיה.
4 צפייה בגלריה
יהודה בן חמו לצד אשתו שירה. יצא לרגע מהמילואים כדי להפוך לאזרח ישראלי באופן רשמי
(באדיבות המצולמים)
עם סיום התואר חזר לישראל והכיר את מי שתהיה אשתו, שירה, שעלתה מארה"ב בסיוע "נפש בנפש" כמה שנים קודם לכן. ברגע שהכירו, החל יהודה את תהליך העלייה שלו. בקיץ האחרון השניים נישאו, ובסוכות הם נסעו לבקר את משפחתו בניו יורק.
עם הדיווחים על פרוץ המלחמה, החליט יהודה לעזוב הכול ולטוס לישראל כדי לשרת עם חבריו. הוא עלה לטיסת חילוץ של חיל האוויר מאתונה עם עוד כ-400 משרתי מילואים והגיע לארץ. בתחילה, עקב בעיות ברישום שלו, לא אפשרו לו להתגייס למילואים, אך יהודה נלחם כדי לקבל צו 8 וכעת הוא משרת בגזרת איו"ש. תוך כדי ימי הלחימה, הוא קיבל עדכון שתהליך העלייה שלו אושר והושלם.
הוא קיבל אישור מיוחד ממפקדיו לצאת ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה בפתח תקווה, שם קיבל בשבוע שעבר את תעודת הזהות שלו כאזרח רשמי במדינת ישראל. משם הוא עשה את דרכו חזרה לבסיס, כדי להמשיך ולהגן על המדינה לצד חבריו. "לרגע אחד לא עלתה השאלה אם אני מגיע ארצה להתגייס", הוא אומר בגאווה לאחר שסיים משמרת לילה בשטח, "השאלה הייתה רק איך אני עולה הכי מהר על טיסה לישראל, מתי אני עולה הכי מהר על מדים ואיפה להתייצב".
יהודה בן חמו: "אנחנו לוחמים, זה התפקיד שלנו. אני לא עושה משהו חריג שמישהו אחר שנמצא תחת מתקפה לא היה עושה. זה גם רגע שאין בו מקום למחשבה שנייה, אתה פשוט אוסף את עצמך והולך"
על שבת שמחת תורה השחורה הוא אומר: "את החדשות מהארץ שמענו גיסי ואני בזמן שהלכנו ברחוב. מישהו עצר את הרכב ואמר שיש מלחמה בישראל. רצנו הביתה ומיד נכנסנו לאינטרנט כדי לקלוט כל פיסת מידע על המצב. לדעת שהמדינה שלי תחת איום זו תחושה נוראית, ורק רציתי להגיע כבר לשטח לצד החברים הלוחמים שלי. למחרת גיסי היה על טיסת חירום לישראל. עכשיו הוא שירת בתוך עזה. אני טסתי יום אחד אחריו. יומיים אחר כך, שירה אשתי הגיעה גם היא לישראל".
בן חמו מדבר בלהט ומתוך תחושת שליחות. כשהוא נשאל אם הוא לא חושש, ולמה לו בכלל לעזוב את הבית והמשפחה ולהגיע למדינה שנמצאת תחת מתקפה, הוא מתפלא על עצם השאלה: "אנחנו לוחמים, לא? זה התפקיד שלנו. ברגע שיש איום על הבית שלך, את עוזבת הכול ורצה להגן עליו, לא? אני לא עושה משהו חריג שמישהו אחר שנמצא תחת מתקפה לא היה עושה. זה גם רגע שאין בו מקום למחשבה שנייה, אתה פשוט אוסף את עצמך והולך. כמוני, היו עוד קרוב ל-400 חבר'ה מכל קצוות העולם שהגיעו בטיסה מאותה מטרה".
המשפחות והחברים של בני הזוג ניסו לשכנע אותם שיישארו קצת בארה"ב עד שדברים יתבהרו והמצב יירגע, אבל הרצון להגיע ארצה גבר על החששות. "אנחנו פועלים ללא לאות כדי להביא שקט לאזור. אני חולם להגיע צפונה ולהצטרף לחברים שלי מהיחידה, אבל עכשיו אני פה, איפה שרק צריכים אותי", הוא אומר.
"חזרנו למילואים עם חותמת שאנחנו ישראלים"
את אנדרו סילברמן (21) ועזרא רודרמן (23) תפסתי באפטר קצר שאליו יצאו אחרי חודש וחצי בשטח. השניים עלו יחד לישראל בשנת 2021 ובחרו להתנדב לשירות צבאי כחיילים בודדים. הם גרים יחד, כשותפים בדירה בהרצליה, ולאחרונה קיבלו שניהם באופן רשמי את תעודת העולה.
אנדרו סילברמן: "כשעדכנתי את המשפחה שחבר שלי נהרג בקרב, ובהמשך כבר נודע לנו הסיפור במלואו על הטבח שקורה בארץ, ההשתלטות על יישובים והחטיפות, כולם הבינו עד כמה המצב קשה ואיזו חשיבות יש ליציאה שלי חזרה לישראל כדי להתגייס"
אנדרו הגיע לישראל משיקגו והתגייס לצנחנים כמאגיסט, ועזרא עלה מטקסס ושירת כמ"כ בכפיר. שניהם השתחררו בקיץ האחרון. סילברמן, שהחל את תהליך העלייה שלו מיד עם שחרורו, מספר: "כשהמלחמה פרצה בחג שמחת תורה, הייתי בביקור אצל המשפחה בארה"ב. באותו יום חזרתי מבית הכנסת, פתחתי מיד את הסלולרי וגיליתי שחבר טוב מהצוות שלי, בנימין לב ז"ל, נהרג במלחמה. זה היה ב-7 באוקטובר בקרב בכפר עזה. מבחינתי כבר לא הייתה שאלה שנתונה לדיון בכלל – כיהודי, שמילדות חלם להיות חייל בצבא ההגנה לישראל, וכחייל שרק השתחרר לפני ארבעה חודשים – כבר התחלתי להתארגן לטיסה לישראל".
הוא יצא לדרך למרות מחאות שנשמעו מסביב והניסיונות לעכבו עוד קצת בארה"ב. "אמא רצתה שאישאר עוד קצת. היה לנו בר מצווה במשפחה בשמיני עצרת אבל באותו יום כבר הייתי בדרך לארץ", הוא נזכר. "הרגשתי שאני לא יכול להישאר שם יותר, כשאני לא יכול לדעת מה קורה עם החברים שלי ולא נמצא לידם. כשעדכנתי את המשפחה על החבר שלי שנהרג בקרב, ובהמשך כבר נודע לנו הסיפור במלואו על הטבח שקורה בארץ, ההשתלטות על יישובים והחטיפות, כולם הבינו עד כמה המצב קשה ואיזו חשיבות יש ליציאה שלי חזרה לישראל כדי להתגייס.
"במקום לנסוע לאירוע המשפחתי כל המשפחה הגיעה אלינו הביתה, ואחרי חיבוקים יצאתי לדרך כשכלום עוד לא היה ברור. אמרתי לעצמי, כמו כל חייל טוב שיודע להילחם ועם כושר טוב, שאין סיבה שלא יימצא לי מקום במלחמה הזו. לכאורה הייתי במצב קצת בעייתי: הצוות שלי עדיין בסדיר ולא שובצתי למילואים, וגם לא הייתה לי תעודת זהות או תעודת עולה, אבל ידעתי שהדברים יסתדרו ושימצאו לי כבר איפה להיות, בטח כמאגיסט ונגביסט וכאחד ששירת בצנחנים. בהתחלה ציוותו אותי לנח"ל במילואים. גם אם אני רחוק מחבריי ליחידה, שמחתי שציוותו אותי במערך המילואים ושאוכל להיות חלק בהגנה על המדינה שלי".
כרגע הוא מוצב עם סיירת נח"ל בצפון. חברו רודרמן נמצא גם הוא בצפון עם חטיבת כפיר. ב-12 בנובמבר השלימו השניים יחד את העלייה לארץ באופן רשמי, במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה בחולון. "זו הייתה גיחה מהירה וחזרה לצפון עם חותמת שאנחנו ישראלים", אומר סילברמן בחיוך. "עזרא ואני דיברנו בינינו על איך שיצאנו לאפטר הראשון שלנו במלחמה אחרי למעלה מ-30 יום בשטח. כשאני נלחם כתף מול כתף במלחמה עם חיילים מהארץ ומחו"ל בהגנה על הארץ והמולדת שלנו, זו הדרך הכי טובה להראות שאני ראוי לתעודה הכחולה.
עזרא רודרמן: "בהתחלה רצו להעיף אותי כי לא הייתי רשום רשמית כחייל, אבל אמרתי: 'מפה אני לא זז. יש פה מלחמה ואין מצב שאני לא משרת את המדינה שלי'. אחרי שבועיים יצרו קשר עם המ"פ בסדיר ומשכו אותי בחזרה לצוות שלי"
"קבלת תעודת העולה ותעודת הזהות, באמצע המלחמה, כפי שאנחנו קיבלנו – זה הדבר הכי משמעותי שיכולתי לעשות בנקודת הזמן הזו בחיי. לכל חייל בודד, במיוחד אמריקאי, יש ברירה לאן ללכת בחיים – ואני יודע שאם הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה הייתי מרגיש לא שייך ותקוע. פה במלחמה אני מרגיש בכל רגע שבחרתי בדבר הנכון. אני גם מרגיש את התמיכה של כולם: של המשפחה והחברים, וגם של עם ישראל. כולם רוצים לסייע וזה מחמם את הלב, לפעמים סתם כי אני על מדים. ממש מרגישים איך עם ישראל נרתם, גם אלה שהכי רחוקים מישראל".
עזרא רודרמן היה בבית בהרצליה ב-7 באוקטובר. "ראיתי את עצמי כאחד שנמצא במצב הכי גרוע במלחמה כי עדיין לא עליתי, לא ממש הצטרפתי כאזרח והחבר'ה שלי עדיין בסדיר. אבל לא נשברתי והייתי נחוש. בל לדעת מה בדיוק קורה, הכנתי מיד תיק ויצאתי לדרך. שיבצו אותי באחת היחידות בכפיר. בהתחלה רצו להעיף אותי כי לא הייתי רשום רשמית כחייל, אבל אמרתי: 'מפה אני לא זז. יש פה מלחמה ואין מצב שאני לא משרת את המדינה שלי'. אחרי שבועיים יצרו קשר עם המ"פ בסדיר ומשכו אותי בחזרה לצוות שלי בסדיר. אחר כך יצאתי לאפטר קצר וחזרתי שוב עם חותמת כשרה של משרד הפנים", הוא מסכם בחיוך של ניצחון.
"זה הבית שלי, הלב שלי פה"
יעל סימון (26) גדלה בסנט לואיס, מיזורי. בשנת 2015 הגיעה לבדה לסמינר במדרשת הרובע בירושלים והתאהבה בישראל. לדבריה, "העוצמות של ישראל והחיבוק החם של הישראלים ריגשו אותי מהשנייה הראשונה, והרגשתי שכאן אני הולכת לחיות ולגדל את ילדיי".
בשנת 2018, כשהייתה בת 21, החליטה להתגייס לצה"ל כחיילת בודדה, במסגרת התוכנית לחיילים בודדים של "נפש בנפש" ו-FIDF, ושירתה כמדריכת חי"ר. "זו הייתה חוויה מדהימה ומעצימה עבורי, ואני גאה בכך שכאשר שילדיי העתידיים ישאלו אותי מה עשיתי בצבא, אוכל לספר להם ולהיות דוגמה עבורם", היא אומרת בחיוך.
לאחר שחרורה מצה"ל החליטה יעל לחזור לארה"ב ולהתחיל בלימודי תואר במדעי המוח באוניברסיטת קולומביה, שאותו סיימה במאי השנה – "אך החלום לעלות ולהשתקע בארץ לא גווע והיה תמיד במחשבותיי", היא מבקשת להדגיש. היא החלה בתכנוני העלייה לפני מספר חודשים, ועם פרוץ המלחמה קיבלה טלפון מהקצינה שלה. יעל ידעה מה היא צריכה לעשות: למצוא כל דרך אפשרית להקדים את תאריך העלייה שלה ולהצטרף למערך המילואים בעת הזו – וכך היה.
יעל סימון: "המשפחה והחברים מפחדים אבל הם מבינים שהלב שלי פה ושום דבר לא יזיז אותי מפה, אז הם גאים בי. יש לי המון אמונה בה' והמון אמונה וביטחון בחיילים שלנו שיודעים לעשות את העבודה כמו שצריך"
"כששמעתי את החדשות מהארץ היה לי ברור מיד שזו התוכנית – להגיע כמה שיותר מהר לישראל ולהתגייס כדי לתת למדינה שלי את כל מה שיש לי", היא מסבירה. "זה הבית שלי. פה למדתי איך להגן על הארץ בצורה הכי טובה שיש. פה אני מרגישה יותר ביטחון מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. במיוחד לנוכח האנטישמיות הגואה, שזה טירוף. באמריקה, כיהודייה, את תמיד מרגישה כצופה מהצד, מרחוק – אבל אני רוצה להיות בתוך השטח, גם פיזית ולא רק במחשבות, כיהודייה, ורק בישראל אני יכולה לחיות כך. לכן עזבתי הכול ובאתי כדי להיות חלק מההתגייסות של כל עם ישראל, במטרה לשמור על המדינה שלנו ולוודא שיישאר לנו בית ויישאר לנו עם – כי זה בסופו של דבר מה שיש לנו, מעבר לכל חילוקי דעות".
לפני כחודש, ב-31 באוקטובר, עלתה יעל לישראל והגיעה לביתה החדש בתל אביב, שם המתינה לשיבוצה במערך המילואים כדי שתוכל לסייע לכוחות צה"ל. "התפקיד שלי בשירות היה לאמן חבר'ה צעירים איך להשתמש ברקטה והתכנון היה להביא את כל היכולות והכלים שצברתי בשירות גם בזמן הזה, ולתרום ככל יכולתי למטרה המשותפת של כולנו – לנצח את האויב ולהביא שקט למדינת ישראל ולאזרחיה".
עכשיו היא בתקופת המתנה, וממלאת את זמנה בעשייה: "אני ממתינה לטלפון מהקצינה. הרי לזה הגעתי, לשרת. בינתיים אני מסיימת קורס חובשים עם איחוד הצלה, מתנדבת במד"א בתרומות דם, מסייעת בכל מה שרק אפשר עם משפחות מהדרום ועם תרומות לחיילים. יש פה משפחה מנתיבות שאימצתי אותה. הם פונו לתל אביב ואני עושה ככל יכולתי כדי לסייע להם".
בינתיים יש לה תוכניות חדשות ללימודי רפואה בתל אביב או בבאר שבע, שיצטרכו להמתין עד לסיום המלחמה, אף על פי שהמשפחה והחברים רוצים אותה בארה"ב: "הם מפחדים אבל הם מבינים שהלב שלי פה ושום דבר לא יזיז אותי מפה, אז הם גאים בי. יש לי המון אמונה בה' והמון אמונה וביטחון בחיילים שלנו שיודעים לעשות את העבודה כמו שצריך, ועם הנשק הזה אנחנו בלתי מנוצחים. נכון, יש קורבנות שאנחנו שומעים עליהם בחדשות, אבל אין לי סיבה לפחד. פה, בבית, אני מרגישה הכי בטוחה".
המרואיינים עלו לארץ בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב. בצה"ל משרתים כיום כ-5,000 חיילים בודדים מרחבי העולם בשירות פעיל ובמילואים. "מדובר בצעירים שהחליטו לעזוב את שגרת חייהם, משפחה, חברים ואף הזדמנויות אקדמיות וקריירה עתידית, כדי לעלות ארצה לבדם ולהתגייס לשירות צבאי משמעותי", אומר הרב יהושע פס, מייסד-שותף ומנכ"ל "נפש בנפש".
באמצעות "מבצע חיבוק", יוזמה חדשה של ארגון "נפש בנפש", JNF ארה"ב וארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF), יתאפשר להורים לחיילים בודדים להגיע לישראל בטיסות אל על מרחבי העולם, ולפגוש את יקיריהם בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה.
