"נתניהו פגע בריבונות של שלוש משכנותיו – לבנון, סוריה, וברצונו למעשה להקים התנחלות גם במצרים" – כך טען החודש נשיא אירלנד, מייקל היגינס, לגבי הפעולות של ישראל מול חיזבאללה ובגבול הסורי. אם זה לא מספיק, אירלנד פנתה לבית הדין בהאג בבקשה להשתתף בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, והעלתה דרישה להרחיב את הגדרת "רצח העם" כדי להרשיע את ישראל בפשע.
זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שבה ההנהגה האירית נוקטת קו אנטי-ישראלי מובהק במהלך מלחמת חרבות ברזל. כבר בנובמבר 2023, ראש ממשלת אירלנד הקודם, ליאו ורדיקר, הרגיז את הישראלים כאשר התייחס לשחרור של הילדה אמילי הנד בעלת האזרחות האירית משבי חמאס, בעסקת החטופים. ורדיקר קרא לה "ילדה תמימה שאבדה, נמצאה וחזרה" – תוך שהוא משמיט את העובדה שהיא נחטפה באכזריות בידי מחבלים צמאי דם.
נשיא אירלנד, מייקל היגינס, טוען שישראל רוצה להתיישב במצרים
(צילום: RTE News)
ראש ממשלת אירלנד הנוכחי, סיימון האריס, המשיך את הקו כשהודיע במאי 2024 שארצו מכירה במדינה פלסטינית. עוד קודם לכן, בחודש מרץ, שר החוץ האירי מיהאל מרטין הודיע שיקדם את "חוק השטחים הכבושים", שיאסור על סחר בין אירלנד להתנחלויות מעבר לקו הירוק.
אירלנד, מדינה של 5 מיליון תושבים בלבד, ללא סכסוכים פוליטיים או צבאיים פעילים ועם פריחה כלכלית מקומית מאז שנות ה-90, מיצבה את עצמה כמדינה האירופית העוינת ביותר לישראל. ההידרדרות ביחסים לא החלה ב-7 באוקטובר, והיא מבוססת על סנטימנט היסטורי של חלק משמעותי מהעם האירי, אשר רואה במאבק הפלסטיני את המאבק שלו – ממש כמו שהוא נלחם בעבר, לעיתים גם בשיטות אלימות, נגד הכיבוש הבריטי שהיה במדינה.
3 צפייה בגלריה
מחאה פרו-פלסטינית בדבלין, עם קריאה ל"חופש וצדק לפלסטין"
(צילום: Clodagh Kilcoyne / רויטרס)
"מה שאנחנו רואים עכשיו, הפעילות האנטי-ישראלית של אירלנד, נובעת מההיסטוריה שלה", מסבירה ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל–אירופה במכון מיתווים. "אירלנד הייתה כבושה על ידי בריטניה עד 1922 והיא זכתה לעצמאות רק אחרי מאבק קשה. יש להם תודעה שזוכרת מה זה להיות עם שנכבש. הסוגיה של צפון אירלנד נותרה פתוחה. שם היה חיכוך בין הקתולים לפרוטסטנטים וננקטו גם פעולות טרור נגד החיילים הבריטים שהוצבו שם. כך שמבחינת האירים טרור והתנגדות נחשבים לפעולות לגיטימיות לשחרור. יש להם מיתוס לאומי של Freedom Fighters – 'לוחמי חופש'".
את הסנטימנט ההיסטורי אפשר להבין, אבל בסופו של דבר קרו ב-7 באוקטובר דברים שאף אחד לא אמור לתמוך בהם, אז למה הם נאחזים בזה?
"זה נכון, יש פה סוג של אובדן דרך. הממשלה אינה תומכת חמאס, אלא תומכת בפלסטינים, אבל הם מסתכלים על המתקפה של חמאס כחלק מההקשר של כיבוש ישראלי את הפלסטינים מאז 1967. מבחינתם יש הקשר ו-7 באוקטובר לא קרה בחלל ריק. חשוב לומר שהם לא מצדיקים את המתקפה, והם היו שותפים בתור מדינה באיחוד האירופי לגינויים כלפי חמאס".
עד כמה מבוססת הטענה של שר החוץ גדעון סער ושל אחרים בישראל, על כך שמדובר בזליגה מאנטי-ישראליות לאנטישמיות?
"מתחת לפני השטח, בקרב הקתולים בפרט ובדת הנוצרית בכלל, היהודים מואשמים בצליבה של ישו. מנגד, חשוב לומר שאין באירלנד כמעט קהילה יהודית כדי שתהיה אנטישמיות בשטח. זרעים של אנטישמיות נמצאים בחינוך הנוצרי הקתולי האדוק מאוד שהיה נחלת רוב התושבים של אירלנד בעבר, בייחוד המבוגרים עד לעשורים האחרונים, עם הדימוי של ישו כנוצרי שנצלב על ידי יהודים, גם אם מבחינה היסטורית הוא לא נכון".
אז אם אין אנטישמיות של ממש, זה רק הנושא הפוליטי?
"כן. מדובר בסנטימנט נגד הכיבוש של ישראל כלפי הפלסטינים ואי מתן זכות ההגדרה העצמית. זה מה שעומד בבסיס הביקורת החריפה של אירלנד על ישראל. יכולים להתחבר לכך גם כל מיני היבטים אנטישמיים, אבל בבסיס מדובר באנטי-ישראליות ואף אנטי-ציונות יותר מאשר באנטישמיות קלאסית".
בהמשך לסנטימנט ההתנגדות שלהם, הם תומכים גם במיעוטים אחרים בעולם ובמקומות אחרים שבהם יש מאבק לעצמאות?
"אני חושבת שהם מאוד נתפסים לסיפור הפלסטיני. על סכסוכים אחרים הם מסתכלים בצורה יותר מאוזנת. אירלנד היא מאוד חריגה גם בהקשר, שזה לא משנה אם אתה בשמאל או בימין, זה לא משנה אם אתה ממשלה או אופוזיציה, או מי נמצא בממשלה ומי נמצא באופוזיציה, הם יתמכו ללא סייג בפלסטינים ויעבירו ביקורת על ישראל. זה מאוד שונה ממדינה כמו ספרד, בה אם יתחלף השלטון, השיח מול ישראל עשוי להשתנות מאוד. באירלנד, שינויים פוליטיים שכאלו לא ישנו הרבה".
את תומכת במהלך של סגירת השגרירות הישראלית? יש מנגד את הטענה שהיינו צריכים להישאר ולהיאבק מולם.
"אני חושבת שהסגירה של השגרירות הגיעה מתוך הבנה שאתה משקיע שם משאבים, מכל מיני סוגים, אבל הם לא מניבים שינוי בפועל. זה כבר לא מקום שלדיפלומטיה יש בו השפעה. השגרירה הלכה והתראיינה איפה שהיא רק יכלה, במקומות שבכלל קיבלו אותה להתראיין, והרבה פעמים היא לא הצליחה להיכנס בכלל לתקשורת. השמיצו אותה ברמות של הסתה לאלימות נגדה. הפוסטרים של הפנים שלה התפרסמו ברחבי דבלין עם כתמי דם – זה היה מאוד אישי ומפחיד. לזה הצטרפה העובדה שההפגנות ברחוב האירי היו חד-צדדיות נגד ישראל. לא הייתה כמעט אפשרות לתת את הצד השני".
לדבריה, "מאז הכרת אירלנד במדינה פלסטינית בסוף חודש מאי היו למשרד החוץ כמה חודשים לשקול את סגירת השגרירות בדבלין, וברגע שראו שאירלנד לא רק שאינה יורדת מהעץ, אלא ממשיכה ומצטרפת לדרום אפריקה בתביעה שלה נגד ישראל, על האשמה מאוד חמורה של ג'נוסייד, זה כנראה שבר את גב הגמל".
תהליך מדיני ישנה את הדימוי של ישראל?
אחת השאלות המעניינות ביותר בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא האם תהליך מדיני או פתרון כלשהו ועצירת מעשי האיבה בין הצדדים, תפתח דף חדש ביחסים של ישראל עם המדינות שמתנגדות לה. בעוד יש רבים שטוענים כי תמיד יימצא מה לטעון נגד ישראל, אחרים חושבים שצמצום הסכסוך או קיצו יובילו גם לסיום הביקורת והחרמות נגד ישראל.
שגרירות ישראל באירלנד נסגרת והדגל יורד
ד"ר שיאון צדקיהו מעריכה: "ברגע שנפתור את הסיפור הפלסטיני, האירים אמורים להתהפך ולסיים את העוינות שלהם כלפינו. חשוב לזכור שדברים לוקחים זמן. הדימוי של ישראל הוא כל כך שטני וארסי באירלנד שאתה לא מתהפך ויוצא מהדימוי הזה ברגע אחד, אבל בסוף זה יפסיק להיות דגל שמסביבו הם יכולים להתכנס. כנראה שהם עדיין יחפשו את ישראל בציציות, אבל השנאה הגדולה לישראל אמורה לרדת ברגע שיימצא פתרון פוליטי לסכסוך".
ובכל זאת, גם בזמנים האלה, די מדהים לראות שג'ורג' מדבלין מזדהה יותר עם דמות כמו סינוואר מאשר עם דני כהן מתל אביב, שמחזיק באותו סט ערכים ואותה תרבות מערבית כמוהו.
"זה נכון, ובאמת הדמוניזציה של ישראל באירלנד הרחיקה לכת מעבר לכל פרופורציה. בשורה התחתונה הם עושים אידאליזציה ל'לוחמי חופש' ונדבקים לנרטיב הזה, ולא תמיד יורדים לפרטים או משדרים בדיוק את מה שקרה ב-7 באוקטובר, כפי שבישראל התקשורת והאזרחים מסרבים לתת מקום למצוקה ולסבל של ילדים ונשים ברצועת עזה, והאמירה ש'אין חפים מפשע בעזה' שורה על ציבור רחב. כל אחד נשאר בפינה שלו ובתמונת המציאות שהוא בונה לעצמו".
