מאז פרוץ המלחמה, הבשורות הרעות רודפות את הישיבה התיכונית אור תורה נווה שמואל באפרת. שבעה מבוגרי הישיבה נהרגו מאז שהחלה מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, וחלק מהנופלים הם בני משפחה של תלמידים שלומדים היום במוסד החינוכי הציוני-דתי.
"אני לא הופתעתי מהאיכות וממסירות הנפש של הדור הזה", אומר ראש הישיבה, הרב אבישי מילנר, ביחס ללוחמים הצעירים. "היה הרבה דיבור על הטיקטוק והמסכים, אבל אני אומר כל הזמן שהם מדהימים, נפלאים והרבה יותר טובים מהדור שלנו. במלחמה רואים את זה במיוחד, אבל זה היה גם קודם".
"הם דור של מסכים וטיקטוק, זה נכון, וזה לא שאין לזה משמעויות – אבל זה גם דור שמתנדב וגומל חסדים עשרת מונים יותר מהדור שלי", הוא ממשיך ומשבח. "הם עסוקים בנתינה ובעשייה, ויש בהם רגישות אנושית גבוהה יותר מזו שהייתה לנו. זה מפעים ומרגש אותי לראות את ההתגייסות שלהם כשהם נקראו לדגל. פה אני לא מדבר רק על הציונות הדתית או נווה שמואל, אלא על הדור כולו. גם בוגרי בתי הספר החילוניים נופלים, ואני לא אוהב את הספירה".
אנחנו פוגשים אותו במשרדו בישיבה, במרחק 20 דקות מירושלים. על הקירות תלוי העתק של מגילת העצמאות, לצד תמונה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והעתק של הציור המפורסם של מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים". כמיטב המסורת של הישיבות התיכוניות היוקרתיות, בנווה שמואל משלבים בין לימודי קודש ברמה גבוהה לשיעורי תיכון, ובין התעמקות בגמרא לשיעור גבוה מאוד של זכאות לבגרות.
8 צפייה בגלריה
למעלה, מימין: אלחנן קלמנזון, יהונתן סמו, איתן דישון ואיתן רוזנצוויג. למטה, מימין: גדעון אילני, שי פיזם ואיתי זפרני
(צילומים: דובר צה"ל, נעמה פז, באדיבות המשפחות)
רס"ל (במיל') שי פיזם, בן 23 מעין הנצי"ב, נפל בקרב בדרום רצועת עזה פחות מחודש לאחר לידת בתו הבכורה, ירדן אורי, והיה לבוגר השביעי של נווה שמואל שנהרג מאז תחילת המלחמה. קדמו לו סרן אלחנן קלמנזון שנפל בראשית המלחמה אחרי שעות ארוכות שבהן חילץ אנשים מהתופת בקיבוץ בארי, והלוחמים סמ"ר יהונתן יצחק סמו, סמ"ר איתן דישון, סמ"ר איתן דב רוזנצוויג ורס"ם (במיל') גדעון אילני, שנפלו בקרבות ברצועת עזה. רוזנצוויג ואילני המשיכו לאחר סיום לימודיהם בישיבה התיכונית ללימודים בישיבת ההסדר ירוחם, שגם היא איבדה במלחמה שבעה חללים מבין תלמידיה ובוגריה. לצד אלה שנפלו בקרבות, איתי זפרני, שלמד בנווה שמואל שנה אחת בכיתה ט', נרצח במסיבת נובה ליד רעים.
ראש הישיבה, הרב אבישי מילנר: "יש בדור הזה רגישות אנושית גבוהה יותר מזו שהייתה לנו. זה מפעים ומרגש אותי לראות את ההתגייסות שלהם כשהם נקראו לדגל. אני לא מדבר רק על הציונות הדתית או נווה שמואל, אלא על הדור כולו"
הם שונים ומגוונים בגיל, במצב המשפחתי ובמקום המגורים, אבל דבר אחד משותף לשבעה: כולם למדו שם. "אנחנו בקשר הדוק יותר עם משפחות הנופלים הצעירים יותר, גם כי לשניים מהם – דישון ורוזנצוויג – יש אחים שלומדים כאן היום. מטבע הדברים זה מערב את הישיבה יותר", אומר הרב מילנר. מעבר לבוגרים שנפלו, אביהם של שניים מהתלמידים נפלו בקרבות: ד"ר איתן נאמן, הרופא מסורוקה שנהרג בראשית המלחמה, הוא אביו של אבינעם שלומד היום בנווה שמואל; ויוסי הרשקוביץ, מנהל בית הספר אורט פלך בנים שנהרג ברצועת עזה, הוא אביו של בארי שלומד גם הוא בישיבה.
מתניה גנטק, חברו לשכבה של פיזם (מחזור ל"ב), עובד היום כמדריך בישיבה. "כשיש לי זמן פנוי אני ממש בתוך האבל, וכשאני בעבודה כאיש צוות בישיבה אני מדחיק. אני נמצא שם בשביל התלמידים, ובתקופה הזו צריך יותר הקשבה והכלה, להיות שם בשבילם", הוא משתף.
8 צפייה בגלריה
ראש הישיבה, הרב אבישי מילנר. "זה דור שמתנדב וגומל חסדים עשרת מונים יותר מהדור שלי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
חברך שי נפל שלושה שבועות בלבד אחרי שהפך לאבא.
"דיברתי איתו קצת סביב הלידה. זה פתח אצלו עולם חדש של רגש אבהי. הייתה לנו חברותא ולמדנו יחד עד ממש תחילת המלחמה. הוא היה בן אדם שקדן וחרוץ, והיה מסוגל לשלוף קושיות שלמדנו לפני שלוש שנים בלימוד גמרא עיון. הוא גם היה מדריך בישיבה התיכונית החדשה הר עציון לצעירים. רוב הזיכרונות ממנו הם זיכרונות מצחיקים, עם כל זה שהוא היה בן אדם רציני. הוא היה קיבוצניק אידיאליסט מצד אחד ומצד שני ממוקד בלימוד. הוא תמיד האמין בעבודה קשה".
מתניה גנטק, חברו של שי פיזם ז"ל ומדריך בישיבה, על רצף הבשורות הקשות: "ברמה האישית זה הלם. עוד לא עיכלתי את זה. ברמה הערכית, זה החינוך בנווה שמואל – חינוך למצוינות, לעשייה עד הסוף ולהקרבה"
איך מעכלים את הבשורות הקשות שבאות בזו אחר זו?
"ברמה האישית זה הלם. עוד לא עיכלתי את זה. ברמה הערכית, זה החינוך בנו"ש – חינוך למצוינות, לעשייה עד הסוף ולהקרבה. זה לא מפתיע, מהבחינה הזו".
שלושה חברים לכיתה
סמו, דישון ורוזנצוויג למדו באותה כיתה בנווה שמואל. שלושתם נפלו בלחימה ברצועת עזה בחודש שעבר. "כל אחד מהם היה טיפוס שונה, ולכל אחד מהם הייתה חבורה משלו. זה מטורף שזה תפס את כל השכבה, כל חבורה בשכבה חטפה מכה", אומר חברם לכיתה צורי גרומבק, ממחזור ל"ד בישיבה, המשרת היום בסיירת גבעתי. "בקבוצת הוואטסאפ של המחזור נהיה רצף מוזר שבו שולחים הודעת אבל עם פרטים על ההלוויה, יש שרשור של הודעות עצובות, ואז זה קורה שוב".
"הייתי בשלוש ההלוויות, והלכתי גם לניחום האבלים", הוא מספר. "זה גדול מכדי לעכל את זה. המשימה לא מאפשרת ממש לשקוע בזה. ממשיכים קדימה, כשברור שמתישהו תיפול ההבנה מה קרה. עם איתן דישון למדתי בהמשך גם בישיבת ההסדר קריית שמונה, וגם התגייסנו יחד לסיירת גבעתי. היינו חברים קרובים מאוד, הוא ליווה אותי ביום החתונה שלי. הייתה לו יכולת לשלב קלילות וראייה אופטימית ושלווה עם צלילות מחשבתית, והייתי יכול להתייעץ איתו על כל דבר. הוא גם היה ממש מצחיק, והיינו מטיילים ביחד. כשהיינו בישיבה בקריית שמונה, כל שישי היינו הולכים לנחל קרוב".
דורון צור, חבר נוסף מאותה כיתה, נזכר: "שלושתם חייכו הרבה, ויש עוד נקודה שמשותפת לשלושתם לדעתי. הרבה פעמים אנשים חיים את החיים שלהם לא במאה אחוז, ופועלים לפי מה שהסביבה מצפה מהם – אבל אני חושב שגם דישון, גם רוזנצוויג וגם סמו הלכו בדרך שלהם. דישון היה גאון, היה מבין כל דבר. אצל רוזנצוויג ראו את זה באמנות שלו, הוא שבר גבולות. סמו, שהיה חבר טוב שלי, חי את החיים במאה אחוז והבין שחיים פעם אחת, ולא היה לו אכפת מה אומרים עליו".
"גם הצוות בטלטלה גדולה"
שניים מילדיו של הרב מילנר, המתגורר באלון שבות, משרתים במילואים בימים אלה. "התלמידים אינטליגנטים ומעורבים, וחווים את מגוון התחושות והרגשות", הוא מציין. "העובדה שיש פה גם אחים של נופלים ובנים של נופלים מכניסה לכאן יותר לעומק את טרגדיית המלחמה".
היועצת החינוכית של הישיבה, יהודית לדרר, משתפת: "לא היינו מוכנים לזה, זה אירוע קשה מאוד ואנחנו לומדים איך לעבוד תוך כדי תנועה. אנחנו מדברים עם התלמידים גם על הצער והכאב, ומאפשרים להם להביע את הרגשות האלה. אנחנו גם מדברים על ראייה ארוכת טווח, על כך שיש לנו חוסן וערכים שמחזיקים אותנו. אני חושבת שהרבה ממה שמוביל אותם זו המעורבות החברתית".
היא מדגישה כי "גם הצוות פה בטלטלה גדולה. מבחינתי זה אירוע לא פחות גדול מהתלמידים. אני רואה איך הצוות מקבל נבוט בראש, נושם עמוק, מרים את עצמו – ואז עוד אחד, ועוד אחד. יש פה צוות חזק ואיתן אבל אנחנו לא מכונות, אנחנו בני אדם".
כשמילנר נשאל אם משהו בחינוך של הישיבה דוחף את התלמידים לתרום מעצמם בהמשך חייהם, הוא משיב: "ודאי שהחינוך בישיבה הוא חינוך מאוד ציוני ויהודי, חינוך לאור הקריאה 'הנני' – שאם עם ישראל צריך אותנו, אנחנו הולכים לעזור. יש פה מודעות גבוהה לחשיבות השירות הצבאי. כמעט כולם הולכים אחרי סיום כיתה י"ב לישיבות הסדר או למכינות, ובסוף כולם מגיעים לשירות צבאי משמעותי".
עם זאת, חשוב לו להבהיר: "עם כל הכבוד לישיבת נווה שמואל, ויש כבוד, יש גם בתים לחבר'ה האלה. הם כולם באים ממשפחות שדוחפות קדימה, משם זה מגיע. אני מניח שיש לנו 15 אחוז של שותפות בחינוך שלהם".
התלמידים מעלים שאלות אמוניות?
"עולות שאלות, אבל אני מרגיש שהשאלות הפילוסופיות פחות מרכזיות אצלם, עכשיו במלחמה ובכלל. אני מרגיש שהשאלה המרכזית שלהם היא יותר קיומית: הטלטלה של תחושת הביטחון בחיים, של האמון בחיים הרגילים והפשוטים, של האמונה שיהיה בסדר. יש חשש ופחד. האמון הפשוט בחיים שנסדק – ואני מרגיש שזה מטריד יותר את הדור הזה. 'איפה היה אלוהים', 'צדיק ורע לו' – הם פחות שם. השאלה הקיומית, ההישרדותית, איך חיים בביטחון – הם יותר שם".
8 צפייה בגלריה
השמירה תוגברה וההנחיות לתלמידים התחדדו בעקבות המצב הביטחוני. ישיבת נווה שמואל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
יש חידוד של ההנחיות לתלמידים בעקבות המצב הביטחוני? בוודאי בהתחשב בכך שהישיבה נמצאת מעבר לקו הירוק.
"כן. לקחת טרמפים מחוץ ליישוב זה תמיד אסור, ולא יוצאים בלי אישור מהפנימייה. עכשיו אנחנו הרבה יותר חדים בזה. יש גם הנחיות ביטחון של משרד החינוך, ואנחנו מוסיפים עוד יותר שמירה ממה שהוא דורש. זה עולה לנו הרבה כסף, אבל מאחר שזו פנימייה, ישנים פה בלילות ויש לחץ בתקופה הזו, הוספנו אבטחה".
המלחמה הנכיחה ערכים
הרב כתריאל ברנדר, נשיא וראש מוסדות "אור תורה סטון", משתף: "יש לנו כל הזמן קשר עם מנהלי המוסדות. אנחנו תומכים בבוגרים ובמשפחות השכולות, ועוזרים בכל מה שאפשר. בעזרת פסיכולוג בכיר, מנהלים ומנהלות בנינו תשתית לפרויקט של חוסן החל מינואר 2024. גייסנו הרבה כסף לשם כך. בכל מוסדות החינוך שלנו יש פילוסופיה שאנחנו מאמינים בידע כללי ובידיעה תורנית, אבל גם בתרומה למדינה. בזכות גבורת הלוחמים יש לנו מדינה חזקה. אני גאה מאוד בתלמידים ובתלמידות של המוסדות שלנו, ובמה שהם עושים".
לדברי הרב מילנר, "המלחמה הנכיחה הרבה ערכים שדיברנו עליהם בסמינריונים. אנשים באמת מוסרים את נפשם. בחודש הראשון עסקנו המון במלחמה, ועכשיו פחות. אנחנו כן משתדלים לומר את המילה המעצבנת הזו המכונה 'שגרה'. בהכללה, תלמידי כיתות י"א וי"ב לא רוצים שגרה. הם רוצים להיות בעשייה, בהתנדבות – בחקלאות, במלונות עם מפונים. הם מרגישים שהם 'פספסו' את המלחמה, רוצים להרגיש שהם תורמים ובאמת יוצאים להתנדב לא מעט".
יש תחושה שהוויכוחים הפוליטיים הפנימיים שזזו הצידה בימים הראשונים של המלחמה חזרו לאחרונה למרכז השיח הציבורי. זה מדאיג אותך?
"אם יש משהו שמטריד אותי זה בעיקר היום שאחרי המלחמה. היינו לפני המלחמה על עברי פי פחת, על גבול סכנה, מבחינת השנאה והקיטוב. בעיניי המשימה הגדולה היא לייצר שיח של אחדות, שמזיז הצידה את 10 האחוזים הקיצוניים מימין ואת 10 האחוזים הקיצוניים משמאל, ודואג ש-80 האחוזים הנותרים יעבדו יחד ויוכלו לשוחח ביניהם ולהוביל את המדינה הלאה".
שעות ספורות אחרי הביקור שלנו בנווה שמואל, נודע על חלל שביעי מבין בוגריה של ישיבה תיכונית נוספת ביו"ש – הישיבה התיכונית בקריית ארבע (יתק"א), כאשר פורסם שסרן (במיל') נתנאל סילברג, מפקד צוות ביחידת יהל"ם, נהרג בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה. לפניו נפלו רב"ט יונתן אלעזרי, סמ"ר ישי פיטוסי, סגן יוחאי דוכן, רס"ר (במיל') ידידיה משה רזיאל, רס"ן (במיל') דוד מאיר ורס"ר (במיל') צביקה לביא – כולם בוגרי הישיבה בקריית ארבע.
- בתאריך 30.1.2024 נהרג בוגר נוסף של ישיבת נווה שמואל: רס"ב במיל' יובל ניר, בן 43 מכפר עציון, לוחם בגדוד הסיור 6646 של עוצבת שועלי מרום (חטיבה 646), נפל בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס. למחרת, ב-31 בינואר, נפל בצפון רצועת עזה רס"ן במיל' יצהר הופמן, בן 36 מאשחר, מפקד ביחידת שלדג, והיה לתשיעי מבין בוגרי הישיבה שנהרג במלחמה.
