"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה של פסח. את המשפט הזה נהוג לומר בליל הסדר, במסגרת המסורת היהודית העוברת מדור לדור. לרוב מתייחסים אליו כקריאה סמלית שנועדה לחבר בין העבר והמסורת של העם להווה – אבל יש בינינו אנשים שחוו בעצמם, בפועל, את יציאת מצרים שלהם בדרך לארץ המובטחת, כשלקחו את חפציהם המעטים ועלו לארץ ישראל.
משה סבן-כהן (87) נולד בקהיר בבית חולים צרפתי והחזיק באזרחות צרפתית. את שמו קיבל בעקבות שמו של אביו, מוריס, שנפטר זמן קצר אחרי שהוא נולד. משפחתו הייתה אמידה אך לא עשירה מדי. "עד השנים 1947-1946, ולבטח 1948, היו יחסים טובים בינינו ובין המצרים. כשכל נושא החלוקה (ההצעה לחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים, י"י) עלה על שולחן הדיונים, היו מקרים שבהם הונחו פצצות בשכונות של היהודים, מה שהניע את עזיבתם".
יהודים במצרים – גלריה
(צילום: הארכיון הציוני, לבנה זמיר, התאחדות עולי מצרים בישראל)
סיפוריהם של יהודים שעלו ממצרים במאה שעברה משלבים זיכרונות ילדות, חוויות קהילתיות וציוני דרך מרגשים מהבית בארץ השכנה, ושופכים אור על הסיבות שהובילו אותם בסופו של דבר לעלייה לארץ.
"עד השנים 1947-1946, ולבטח 1948, היו יחסים טובים בינינו ובין המצרים. כשכל נושא החלוקה (ההצעה לחלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים) עלה על שולחן הדיונים, היו מקרים שבהם הונחו פצצות בשכונות של היהודים, מה שהניע את עזיבתם"
משה התגורר עם אימו קלמנטין ואחותו אסתר בהליופוליס (מצרים החדשה), רובע יוקרתי בקהיר. הוא מציין כי "הקהילה היהודית במצרים מנתה כ-80 אלף נפשות, אבל אחרי 1948 היא הצטמצמה לכ-40 אלף (חלק עלו לישראל וחלק התפזרו ברחבי העולם). הקהילה הורכבה מקראים, אשכנזים וספרדים – שאליהם השתייכנו". מקום מגוריהם היה סמוך לארמונו של המלך פארוק הראשון, ששלט במצרים לאחר מות אביו, המלך פואד הראשון (1936), ועד למהפכת הקצינים החופשיים שהביאה לסיום המלוכה בשנת 1952.
"השכנים שלנו בשכונה אומנם היו מוסלמים, אבל עד אותן שנים היינו מבלים יחד והולכים לצפות בסרטים בקולנוע או לשוט במימי הנילוס", הוא נזכר. "מאז שהיחסים התקררו זה הפך רק ל'שלום-שלום'. מהרגע שבו החל מבצע קדש ב-1956, הוציאו צו שכל יהודי וכל מי שהחזיק באזרחות זרה נדרש להירשם במשטרה ולקבל תעודה חלופית עם פרטיו האישיים ותמונתו. מרגע קבלת התעודה, היה עלינו להירשם בתחנת המשטרה או שבאו אלינו הביתה ובדקו שאנחנו שם. מכיוון שכבר הייתי בן 19, רצו לעצור אותי. שוטר ועוד אדם שהיה לבוש כאזרח מן השורה הגיעו אלינו הביתה ודרשו לעצור אותי".
6 צפייה בגלריה
משה סבן-כהן (עומד מימין) בחוף הים במצרים. "נאלצנו לעזוב את המקום שהיה לנו בית חם"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
באותו רגע, כשהוא כבר השלים עם הגזרה, נחלץ לעזרתו בעלה של אחותו שהתגורר איתם באותו בית, ושאל למה רוצים לקחת את משה. כששמע את הסיבה, הציע לשניים שני צמידים מזהב, שאותם הכין במסגרת עבודתו כצורף. "הצמידים הללו מנעו את המעצר שלי, אבל פקדו עלינו לעזוב את מצרים תוך זמן קצר", מספר סבן-כהן. "נאלצנו לנטוש את כל הרכוש והנכסים שלנו מאחור, כולל מסמכים ותמונות. אמא שלי הכינה לנו תיק שהכנסנו אליו קצת בגדים, ונאלצנו לעזוב את המקום שהיה לנו בית חם".
בשלב ההוא קנתה משפחתו כרטיסי טיסה לפריז, בשל האזרחות הצרפתית שהייתה להם, ועם נחיתתם בצרפת הם הועברו לבית מלון מקומי. "היו לאמא שלי קרובי משפחה בישראל. ב-23 בדצמבר 1956 עלינו על אונייה והפלגנו לישראל", הוא משחזר. "בסופו של דבר הגענו לקריית מלאכי, שם שיכנו אותנו בפחונים. התנאים לא היו פשוטים, כי לא הייתה תאורה והמקלחות היו בגיגית. עם זאת, יהודי מצרים הם טיפוסים קשוחים שלא נשברים, ולכן התגברנו על הקשיים".
עד 1992 התגורר משה בקריית מלאכי, ולאחר מכן הוא עבר לחולון, שם הוא חי עד עצם היום הזה. יש לו ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו-11 נינים. כשהוא נשאל על ההקבלה בין יציאת מצרים מהתנ"ך וההגדה של פסח לזו שהוא עבר עם משפחתו, משיב סבן-כהן כי ההבדל העיקרי היה ברכוש ובצידה לדרך.
6 צפייה בגלריה
משה סבן-כהן בילדותו עם אחותו אסתר. "ברוך השם, היום לא חסר לי שום דבר"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"בתקופת משה רבנו נכתב שבני ישראל יצאו ברכוש גדול. לעומת זאת, אנחנו יצאנו כמעט בלי כלום, הותרנו כמעט את כל נכסינו ורכושנו מאחור", הוא מסביר, "אבל ברוך השם, היום לא חסר לי שום דבר. סיפרתי לילדים ולנכדים את סיפור יציאת מצרים שלי, כאשר מטרתי הבאה היא לספר אותו גם לנינים".
"ישבנו במצרים על סיר הבשר"
מטילד כהן-לוי (73) נולדה בערב ראש השנה תש"י באלכסנדריה, להוריה אלי וסטלה כהן ז"ל (גם הם ילידי אלכסנדריה). יש לה אח בשם בנימין כהן, שמבוגר ממנה בשנתיים וחצי. זיכרונות ילדותה מתחילים באוקטובר 1956, בפרוץ מלחמת סיני (מבצע קדש). בדומה לסיפורו של סבן-כהן, גם היא וחלק ממשפחתה גורשו בשל האזרחות הצרפתית שבה החזיקו.
6 צפייה בגלריה
מטילד כהן-לוי. "זכורים לי ימים יפים, נינוחים ומלאי תוכן שלא ישובו לעולם"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"אבי, אחי ואני קיבלנו צו גירוש, אך אימי ואחיה שהחזיקו באזרחות יוונית לא גורשו ממצרים", היא מספרת. "לצערנו הרב, אימי באותה תקופה עברה תאונה קשה מאוד ואושפזה בבית החולים היהודי באלכסנדריה. יום לפני העזיבה המתוכננת, הגענו לבית החולים כדי להיפרד בצער וביגון מאימנו היקרה, בבכי מרורים, וקיבלנו ממנהל בית החולים מסמך רפואי על מצבה. אבי הופנה עם המסמך לשלטונות ועקב כך אושרה לנו ארכה של שלושה חודשים עד שאימי תשוחרר מבית החולים. שמחתנו הייתה גדולה, לצד הצער של משפחתו של אבי שגורשה ועלתה ארצה דרך צרפת.
"אימי אושפזה למשך 14 חודשים בבית החולים ונשארה נכה. כששוחררה מבית החולים, דאגה להוציא גם לי ולאחי נתינוּת יוונית, כדי שאם חלילה תפרוץ שוב מלחמה לא נגורש (לאבי לא ניתן היה להוציא נתינות יוונית)".
"בני ישראל במצרים עבדו בפרך, עונו ויצאו מעבדות לחירות, בעוד אני ומשפחתי חיינו במצרים חיי רווחה ונהנינו ממנעמי החיים עד פרוץ מבצע קדש. אין ספק שאם היינו ממשיכים לחיות במצרים עד 1967, בזמן שפרצה מלחמת ששת הימים, גורלנו וחיינו היו משתנים לרעה"
בינתיים, המלחמה הסתיימה ואיש לא חיפש אותם, כך שהם המשיכו לחיות באלכסנדריה מרצונם החופשי עד ל-6 בדצמבר 1961, אז החליט אביה שאין להם עתיד במצרים. הגעגועים שלו לאימו ולאחיו גברו, עד שהוחלט לעלות לאונייה ארצה. "הגענו ללוד בליל 12 בדצמבר 1961 ולמחרת שיכנו אותנו במעברה בקריית חיים", נזכרת כהן-לוי.
באלכסנדריה היא חיה עם משפחתה חיי רווחה כלכלית בדירת שבעה חדרים, אבל לישראל הם יצאו עם ציוד מינימלי, מזוודות עם בגדים ומעט מאוד כסף (20 לירות מצריות לנפש). בארץ הם פגשו תנאי מחיה לא פשוטים, בלשון המעטה.
"מעולם לא חשתי בשום עוינות משום גורם במצרים, לא אני ולא בני משפחתי. זכורים לי ולנו אך ורק ימים יפים, נינוחים ומלאי תוכן שלא ישובו לעולם", היא מתרפקת בנוסטלגיה. "זיכרון שאני נהנית להתרפק עליו מהילדות במצרים נוגע לבית הספר היהודי 'אגיון' שבו למדתי. אחותה של סבתי עבדה בו כמורה לעברית, עקב היותה ילידת יפו, כך שקיבלתי יחס מועדף מכל הבחינות. בהסעה של בית הספר נסעתי באופן יומיומי לבית החולים כדי לשהות לצד אימי, שהייתה אישה משכילה וסייעה לי בהכנת שיעורי הבית, עד שאבי היה מחזיר אותי הביתה ברגע ששב ממקום עבודתו".
לדבריה, "בית הספר היה מרכז החיים שלנו, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. למדו בו יהודים, מוסלמים ונוצרים קופטים – עדות לרוחב הלב של יהודי מצרים וליכולתם לקבל את האחר. שנת הלימודים החלה בחודש אוקטובר (אחרי חגי תשרי) ונמשכה עד סוף חודש יוני, כך שחופשת הקיץ נמשכה שלושה חודשים".
6 צפייה בגלריה
אלי וסטלה כהן, ילדיהם בנימין (בני) ומטילד (מטי), ומרק לוי (משמאל), אחיה של סטלה, שהתגורר גם הוא בבית המשפחה
(צילום: אוסף בנימין כהן ומטילד לוי, הארכיון הדיגיטלי לשימור מורשת יהדות מצרים, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה, בשיתוף הקתדרה לחקר מורשת יהדות מצרים ע"ש יוסף ורשלין ברדה)
החופשה זכורה לה בעיקר בזכות קייטנת "Enfance Heureuse" (בצרפתית: ילדות מאושרת), שהתקיימה בתנאי פנימייה במבנה מיוחד שהיה שייך לקהילה, על שפת הים בשכונת סידי בישר באלכסנדריה. "הקייטנה כללה פעילויות חברתיות, הליכה ושחייה בחוף הים, משחקי חברה, מסיבות סיום עם קטעי הצגות ומופעים שהתלמידים הכינו והציגו אותם בפני ההורים, התלמידים, צוות ההדרכה ומנהלי הקייטנה, וכן אורחים ממכובדי הקהילה".
היא עוד מתגעגעת בכל יום לבילויים המשותפים שלה ושל אחיה עם אביהם, שלא חסך מהם מאומה. בתי קולנוע, תיאטראות, לונה פארק, גנים ציבוריים יפים, מסעדות, קונדיטוריות ובתי קפה – בכל המקומות האלה הם בילו יחד, אולי כפיצוי על היותה של אם המשפחה נכה ומרותקת למיטה.
כשהיא מתבקשת להשוות בין יציאת מצרים המקורית לזו שלה, היא מתנערת מכך מיד. "לדעתי אין שום דמיון. בני ישראל במצרים עבדו בפרך, עונו ויצאו מעבדות לחירות, בעוד אני ומשפחתי הקרובה ישבנו במצרים על 'סיר הבשר', חיינו חיי רווחה ונהנינו ממנעמי החיים עד פרוץ מבצע קדש", היא מסבירה. "שפר עלינו גורלנו ולא גורשנו בסופו של דבר, אלא עזבנו מרצוננו בחלוף חמש שנים. אין ספק שאם היינו ממשיכים לחיות במצרים עד שנת 1967, בזמן שפרצה מלחמת ששת הימים, גורלנו וחיינו היו משתנים לרעה, אבל כנראה פשוט היה לנו מזל משמיים".
פורסם לראשונה: 06:51, 22.04.24
