במשך תקופה ארוכה מאוד, התקיימה יהדות אתיופיה במעין ואקום היסטורי נדיר ויוצא דופן, אשר שימר מסורת יהודית קדומה. העובדה שהקהילה לא נחשפה לכתבי חז"ל לאחר חורבן בית המקדש השני, הובילה להבדלים משמעותיים בין מנהגיה ואורחותיה ובין ההלכה האורתודוכסית בתפוצות אחרות. כשהרב ד"ר שרון שלום, שעלה לישראל מאתיופיה בגיל שמונה, הגיע ארצה ולמד בישיבת הסדר – הוא הרגיש קרוע בין העולם ההלכתי של הישיבה ובין הבית שבא ממנו.
"למדתי לרבנות וסיימתי את ההסמכה, ואז סבא שלי נפטר", הוא משחזר. הפטירה החזירה אותו באחת למורשת האתיופית שממנה ביקש להתרחק. "סבא שלי היה אדם צדיק מאוד. ידע את התנ"ך בעל-פה, היה סופר סת"ם. כל יום היה קורא את כל ספר תהלים. הגישה שלי עד אז הייתה שכל מה שהביאו מאתיופיה הוא לא נכון, שזאת מסורת שגויה ומשובשת כי הקהילה האתיופית לא הכירה את מסורת ההלכה וחז"ל".
- אין לנו משה ואהרן: כללים למחאה ברוח יהודית/ פרופ' רוחמה וייס
פטירת סבו הביאה אותו להרהר מחדש בפערים. לדבריו, במשך שנים "החוקרים והרבנים הדגישו את נקודות הדמיון שבין הקהילה האתיופית לעולם הרבני, מתוך מה שאני מזהה כחשש שאם יודגש השוני – יורחב הפקפוק שגם ככה קיים ביהדותה. הם עשו את זה באמצעות הדחקה והסתרה של כל המסורות והמנהגים שלא מתיישבים באופן מלא עם המסורת הרבנית, כדי לקרב את העדה האתיופית לעולם הרבני. זאת טעות".
בספרו החדש, "גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל-פה בקרב יהדות אתיופיה" (הוצאת למדא עיון מבית האוניברסיטה הפתוחה), מבקש שלום – רב קהילה אורתודוכסי, מרצה בכיר וראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בחוג ליהדות בקריה האקדמית אונו – להציע הצעה חדשה ורדיקלית: לא להיבהל מהשוני בין המסורת האתיופית ליהדות שאנחנו מכירים, זו שעוצבה בידי חז"ל והמסורת הפרשנית-רבנית.
"אנחנו יהודים, צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב – ולאנשים פשוט קשה להבין את הדבר הזה. איך מישהו פעם אמר לי? 'אתה הרב שלי, אבל אתה הרב שלי משום שעברת גיור לחומרא. אני לא מאמין שאברהם העיראקי יכול להיות אתיופי'"
"בספר אני טוען שאנחנו חייבים דווקא להעצים את נקודות השוני, מתוך הבנה שזה מפרה", הוא מסביר. "אנחנו לא צריכים להתנצל ולא צריכים לפחד. אנחנו קהילה יהודית אותנטית שלא חייבת להיות דומה לקהילות יהודיות אחרות. היא מביאה מקום כל כך מיוחד וספציפי שלה, כמבוססת על המקרא".
"פארק היורה" של היהדות
האם היה לכם תנ"ך באתיופיה? האם היה לכם בית כנסת? האם קיימתם מצוות באתיופיה? אלה השאלות השכיחות המופנות אל הרב ד"ר שרון שלום. "קשה מאוד ליהודים אורתודוכסים להבין שכשאתה רואה את יהודי אתיופיה, אתה מקבל בעצם הצצה ליהודים אותנטיים", הוא אומר. "אנחנו יהודים, צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב – ולאנשים פשוט קשה להבין את הדבר הזה. איך מישהו פעם אמר לי? 'אתה הרב שלי, אבל אתה הרב שלי משום שעברת גיור לחומרא. אני לא מאמין שאברהם העיראקי יכול להיות אתיופי'".
אבל להיות בלונדיני עם עיניים כחולות הוא יכול?
"את זה הוא יכול להבין, כן. אני מסכים שזה לא מסתדר, אבל זה מה שהוא אומר. לאנשים קשה לקלוט את העניין הזה. זו בסופו של דבר הקהילה היחידה מכל תפוצות ישראל שלא הייתה חשופה לחז"ל ולכתיבה שלהם לאחר חורבן בית המקדש השני. גם היום הוויכוח בין רפורמים לקונסרבטיבים ולאורתודוכסים מתרחש בתוך היהדות הזאת, של התלמוד והזרם הרבני. יהודי אתיופיה משמרים עולם יהודי והלכתי שאין בו את ההשפעות המאוחרות הללו. הם משמרים את המסורת המקראית הקדומה יותר. הם בעצם 'פארק היורה' של היהדות, בגלל הבידוד של הקהילה".
9 צפייה בגלריה
"היו הדחקה והסתרה של כל המסורות והמנהגים שלא מתיישבים באופן מלא עם המסורת הרבנית". הקהילה היהודית באתיופיה בשנות ה-70
(צילום: באדיבות ארכיון המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
מתי הרגשת שהפערים באים לידי ביטוי?
"למשל, איסור נגיעה. בישיבה אמרו לי שאסור להגיד שלום לכולם באופן פיזי – אבל בתרבות האתיופית אומרים שלום לכולם, זה אפילו חובה. אין את המושג הזה של איסור נגיעה, כי 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. כשאתה קרוע בין הישיבה, המיינסטרים ההגמוני, לבית – בסוף הרצון להשתלב, להיות שייך, בא על חשבון הבית שלך, ההורים שלך".
"במשך שנתיים לא אכלתי מטעמי כשרות בבית של ההורים שלי, כי הם לא הקפידו על חלוקה של בשר וחלב", הוא מגלה. "באתיופיה הם נהגו לאכול עוף בחלב (באופן הדומה ליהודים רבים בתקופת המשנה, והמוכר שבהם הוא רבי יוסי הגלילי, טרום האיסור החז"לי). כשסבא שלי נפטר התחלתי להטיל ספק בהיררכיה הזאת, ובכך שיש מי שעשוי להטיל ספק בעובדה שהוא צדיק, רק כי הוא אחז בתפיסה דתית שונה שנאמנה למסורת שלו".
יהדות של חשד ויהדות של אמון
שלום הגיע לתובנות שהוא המציג בספרו לאחר שהחליט להמשיך ולחקור את המסורת האתיופית, בין השאר במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, לצד היכרותו המעמיקה כרב עם הפסיקה ההלכתית. לדבריו, הספר שלו מהווה לא רק בסיס להבנת תפיסת היהדות האתיופית, אלא הצעה לסדר יום יהודי שרואה במסורת האתיופית יהדות לגיטימית ואותנטית – ואף רואה בה הזדמנות נדירה לתיקון בעיות שהתפתחו והעמיקו ביהדות במאה הנוכחית.
9 צפייה בגלריה
תיעוד של הקהילה היהודית באדיס אבבה ב-1990, לפני מבצע שלמה. תודעה דתית שונה, שאפשר ללמוד ממנה
(צילום: איקי (רבקה) מאירוביץ', באדיבות ארכיון מרכז מורשת יהדות אתיופיה)
תפיסת המסורת הרבנית המקובלת היא תפיסה ששלום מכנה אותה בספרו "ברית סיני". "זאת תפיסה שהיא יותר ליניארית, מודרנית ואנליטית. תפיסה של חובות, של מצוות וצווים. לעומת זאת, עולם היהדות האתיופי מייצג תפיסה שלא עוסקת בצווים ובציוויים כעיקרון מנחה – אלא משהו ספונטני, גמיש הרבה יותר, שמתבסס על מסורת וחיקוי של האבות והאימהות כדוגמה אישית חיה. על העיקרון 'גדול שימושה מלימודה'. העולם הזה מבוסס על תודעה של מצווה יותר מאשר תודעה של עבירה – וזו עמדה שונה לחלוטין".
"המסורת היהודית האתיופית מבוססת על אמון בלי חשדות. בתפיסה הזאת, מספיק שרות תגיד 'עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי'. לא צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום. אם היינו מפעילים את המסורת האתיופית בדיני גיור, היינו פותרים הרבה בעיות"
"למשל, הגישה כלפי בני אדם היא שהם טובים מטבעם", הוא מדגים. "כמנהיג דתי זה אומר שאני מאמין לבני אדם, והמטרה שלי היא להעצים את הטוב שבהם. לעומת זאת, בתפיסה שאדם הוא רע מטבעו ומחפש לרמות ולחטוא, המטרה כמנהיג תהיה לשמור עליו ולהטיל עליו סייגים כדי שהרוע שבו לא יתפרץ. אלה שתי גישות הופכיות, גישת 'סור מרע' מול גישת 'עשה טוב'. בעולם היהודי האתיופי אין תודעה של עבירה, אלא תודעה של מצווה. ביום כיפור המטרה היא לא באמת להיטהר מעבירות. לא רק הולכים להכות על חטא, אלא לעשות מצוות, לעשות טוב. זה מיקוד שונה לחלוטין".
הפער בין חשדנות לאמון באדם, בא לידי ביטוי גם כשעוסקים בשאלת "מיהו יהודי". "תראי את הממשלה שעסוקה בשינוי סעיף הנכד בחוק השבות. המסורת היהודית האתיופית, לפי דיני הירושה באתיופיה, מבוססת על אמון בלי חשדות", הוא מסביר. את התפיסה הזאת הוא מכנה "ברית מצרים": "בתפיסה הזאת, מספיק שרות המואבייה תגיד 'עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי'. לא צריך לעבור שבעה מדורי גיהינום".
9 צפייה בגלריה
הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים. "כתב שאני אפיקורוס שמנסה לבטל הלכות"
(צילום: שלומי כהן)
לתפיסתו, היהדות הרבנית עסקה בניסיון להגביל היהודים במקום לתקן את נפשם. "המסורת היהודית האתיופית תגיד, למשל, שהבעיה היא לא החוק, אלא השיטה. אם היינו מפעילים את המסורת האתיופית בדיני גיור, היינו פותרים הרבה בעיות", הוא מסכם.
"ניסו לאנוס את המסורת האתיופית"
שלום מדגיש כי "הפולחן הדתי במסורת האתיופית לא עומד בסתירה למוסר. המוסר חייב להיות יחד עם הפולחן. כשאני רואה מציאות של ארבעה יהודים שיושבים על שולחן אחד ולא יכולים לאכול אחד מהצלחת של האחר, כי זה אוכל כשרות של הרב מחפוד וזה בית יוסף וההוא רק של הרב לנדאו – וכולם חרדים! – אני מבין שיש פה ללא ספק בעיה. עד כמה תפיסת החשד ההדדי משתלטת. זו תפיסה שהיא רק מרחיקה ולא מקרבת".
"חטפתי. רבנים רצו להטיל עליי חרם. אמא שלי ז"ל לקחה את זה קשה ולא ישנה בלילות. היו הרבה איומים. הקהילה באתיופיה משמרת את מה שהיהדות הרבנית שכחה, זה חלק מהתזה, זאת גם המסורת – וכדי להגיד את זה בקול, משלמים מחירים"
הוא מדגיש כי "גם הקֵס הגדול שהולך לקהילה אחרת מקבל מיד את מנהג המקום, לא שואל שאלות, לא חושד ולא מהרהר אחר מנהגי האחרים. זאת תפיסה של פלורליזם דתי, לצד כבוד לאישי ולספונטני. זאת התפיסה של 'ברית מצרים'.
"עד עכשיו ניסו לאנוס את המסורת האתיופית. המפגש עם המסורת הזו לא יכול היה להיות מובן באופן מלא, כי השתמשו כל הזמן בפרספקטיבה רבנית ודרכה ניסו להבין את המסורת הזאת. אני ניסיתי ליצור שפה, רפרטואר להבנת יהדות אתיופיה. חייבים לבוא מתוך עולם המושגים שלהם, ומתוך עולם התורה שבעל-פה שלהם".
"עברתי גיהינום ושילמתי מחיר כבד"
בהדרגה, הרב שלום הפסיק לפחד מההבדלים בין המסורות השונות. "השוני בקיום האנושי הוא אינהרנטי. כל ניסיון להתעלם מהשוני ולמזער אותו נדון לכישלון. האדיקות באמונה לא אמורה להרחיק אותה מהאחר. היא אמורה להפוך אותך מוסרי יותר, שתהיה מכיל ומקבל יותר כלפי יהודים אחרים ובטח כלפי מי שאינו בן עמך. לא חשבנו שאנחנו טובים יותר בשום צורה משכנינו הנוצרים, על אף האמונות השונות".
9 צפייה בגלריה
"השתמשו כל הזמן בפרספקטיבה רבנית ודרכה ניסו להבין את המסורת הזאת". עולים מאתיופיה בנתב"ג
(צילום: אבישג שאר-ישוב, הקרן לידידות)
אתה מבין כמה הדברים שלך נשמעים רדיקליים לאוזן דתית ממוצעת?
"בוודאי. אני חטפתי. רבנים רצו להעמיד אותי בחרם. הרב שלמה עמאר כתב שאני אפיקורוס שמנסה לבטל הלכות. עד היום אני בבעיה. עברתי גיהינום ושלמתי מחיר כבד מאוד. אמא שלי זיכרונה לברכה סבלה מזה מאוד, לקחה את זה קשה ולא ישנה בלילות. היו הרבה איומים.
"גם בספר הראשון שלי, 'מסיני לאתיופיה', רצו להחרים אותי. רק בעקבות מכתב ששלחתי לרבנות, בסיוע של רב חשוב, הדבר לא התממש. אבל עד היום אני מוקצה מחמת מיאוס, ולמה? כי אמרתי שיהדות אתיופיה לגיטימית כמו כל זרם אחר ביהדות היום. הספר הזה סוף כל סוף מסביר את התושבת התאולוגית, את מה שהביא אותי לטעון שזאת מסורת לגיטימית".
הוא מודה כי "שרון הוא לא אותו שרון שכתב את הספר הראשון. אני מרחיק לכת עוד יותר, כי עברתי בעצמי מסע. אז בוודאי שזה רדיקלי. אבל דווקא בגלל זה צריך לחשוף את העמדה המיוחדת כל כך של יהדות אתיופיה. היא 'גניזה חיה', כי היא קהילה ששימרה שם, באתיופיה, את מה שהיהדות הרבנית שכחה. זה חלק מהתזה, זאת גם המסורת – וכדי להגיד את זה בקול, משלמים מחירים. עד היום".
3,000 שנות ציפייה לשוב לציון
שרון שלום נולד בכפר קטן באתיופיה בשם אירר. כמה קטן? 15 משפחות בלבד חיו בו, כולן יהודיות. לאדם שבא במגע עם לא-יהודי היה אסור לשוב לכפר ללא טבילה בנהר – מסורות טהרה "מוגזמות" לעיניים אורתודוכסיות בנות זמננו, שמהוות את סימן ההיכר לתרבות יהודית קדומה שסבבה סביב הרעיון המיסטי של טומאה וטהרה.
9 צפייה בגלריה
קס ברהן ברוך ז"ל וקס הדנה טקויה ז"ל. "אנשים קיימו את כל המצוות שיש בתורה, ומתוך אמונה שבכל יום הם יזכו לחזור לירושלים"
(צילום: באדיבות ארכיון המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
"אנשים קיימו את התורה. מעגל חיי היומיום, מעגל השנה והחגים הכתובים בתורה. שלושת הרגלים, יום כיפור, ראש השנה", מדגיש שלום. "אני זוכר כילד את החגים. בית כנסת, שבת. זה מה שהיה באתיופיה. סבא שלי היה פותח את המֵצְחֵף קָדוּס (הספר הקדוש, הכינוי שניתן לתנ"ך ששימרה עדת ביתא ישראל הכולל את ספרי התנ"ך, ספרים חיצוניים וספרי מוסר שחיברו מנהיגי הקהילה לאורך הדורות הכתובים בגעז, שפת הקודש של יהודי אתיופיה).
"סבא היה קורא את הנביא ישעיהו שאמר 'הָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ'. ואני הייתי אומר לו: 'סבא, מתי נגיע לירושלים?' והוא היה עונה קבוע: 'עכשיו נגיע לירושלים'. כך בעצם זה נמשך מעל ל-3,000 שנה. יהודים שמקיימים את כל המצוות שיש בתורה, מתוך אמונה שבכל יום הם יזכו לחזור לירושלים".
"רציתי כל כך להיות ישראלי, להשתלב בתוך החברה. הרצון הזה גרם לי להשיל את כל מה שהגעתי איתו לארץ ישראל. הייתי צריך להתרחק מהבית, שזה אומר לברוח מהזהות. להתבייש בזהות שלי, בבית שלי"
"זאת הייתה התודעה שנצרבה בי, שסביבי אני רואה אנשים צדיקים", הוא נזכר. "זה גם מה שהוביל אותנו לעשות את המסע ברגל. בהינתן האות. לעזוב את הכפרים וללכת. בניגוד למה שחושבים, לא היינו אנשים עניים. במושגים של אתיופיה, המשפחה שלי הייתה אמידה. עזבנו הכול כי זאת תמיד הייתה התודעה. גם אם מבחינת החוק האתיופי היה אסור לנו לעשות את זה".
9 צפייה בגלריה
נשים מבקרות בכותל לאחר עלייתן מאתיופיה, 1985
(צילום: ציפי סרן, באדיבות ארכיון המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
הרב שרון היה בן שמונה בלבד, כשיצא עם משפחתו למסע הנורא והקשה במדבריות סודן בדרך לארץ ישראל – מסע שרבים לא זכו להשלים. "אני זוכר את ההליכה, זוכר את הכול. היום כשאני רואה את הילדים שלי בגיל הזה, זה בלתי נתפס. אבל אנחנו לא מיוחדים בזה. אני נשוי לשווייצרית. כשהסבתא של אשתי ז"ל, ניצולת שואה מאושוויץ, הייתה מספרת מה עברה - אתה אומר לעצמך: איך היא הצליחה לשרוד? אם אילו כוחות? זה בלתי מובן. גם פה זה לא מובן, איך ילד צועד קילומטרים – אלא אם כן מאמינים בכוח של אמונה ומשמעות, ככוח שמרים אותך מעל הקשיים. זה מה שהיה אצלנו. זה מה שהשאיר אותנו בחיים".
חיבור במקום ריחוק
שרון עלה לישראל לבדו עם קרובי משפחה ב"מבצע אחים" של השייטת. הוא נשלח כילד לפנימייה דתית בעפולה, כדי להתחיל את החניכה הכואבת אל תוך הישראליות. "רציתי כל כך להיות ישראלי, להשתלב בתוך החברה", הוא משתף. "הרצון הזה הצריך ממני להשיל את כל מה שהגעתי איתו לארץ ישראל. הייתי צריך להתרחק מהבית, שזה אומר לברוח מהזהות. להתבייש בזהות שלי, בבית שלי.
"אני זוכר שלמדתי בזמנו את כל התפילה ולמדתי בחוג פיוטים. אלה היו פיוטים מדהימים. אחר כך בישיבה האשכנזית התברר לי שאלה פיוטים מרוקאים. אז הבנתי שיש עוד היררכיה – שכדי להיות ישראלי אני כנראה צריך להיות אשכנזי, ואז התחלתי לצלול לתוך העולם האשכנזי".
9 צפייה בגלריה
אמבובר, אתיופיה, 1978
(צילום: פרינסטון ליימן, באדיבות ארכיון המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
כך, לצד לימודיו בישיבה הציונית-דתית האליטיסטית הר עציון, מצא עצמו שלום הולך בשבתות ובחגים לטישים חסידיים ביידיש של חסידות תולדות אהרון. הוא היה אוכל קיגל והרינג במאה שערים, ונוסע לצפת – לצד לימוד תורה אינטנסיבי, כדי להיות חלק מבית המדרש.
בשנים שחלפו מאז הוא למד להשלים עם המקום שבא ממנו. כיום הרב שלום מתגורר בקריית גת ומכהן כרבה של קהילת "קדושי ישראל" שהוקמה בידי ניצולי שואה. "כששואלים אותי שאלות אני נמנע מלומר 'מותר' או 'אסור', אלא פורס בפני האדם את השדה ההלכתי בנושא הנדון ואת הגישות שבו. ככה למדתי בישיבת הר עציון. קשה לי להגיד למישהו מה לעשות", הוא מספר. "רק האדם הוא הסובייקט שמחליט מה מותר לו ומה אסור לו. זה אישי לחלוטין. אני נותן את המסגרת, את המגרש, והאדם שמולי כאן כדי להחליט בהתאם למצפון שלו. זאת הגישה שמאמינה בבני אדם".
"בזמנו אמרו לי 'אתה צריך להיות או ספרדי או אשכנזי', ובהתחלה הייתי ספרדי. רק בשלב מאוחר מאוד עשיתי התרת נדרים", הוא נזכר. "הרב יהודה ברנדס אמר לי: אתה לא חייב להיות אשכנזי או ספרדי, אתה יכול להיות גם וגם. אני זוכר שעניתי לו שאני מפחד להיות 'נבל ברשות התורה', והוא ענה: אין כזה דבר. או שאתה 'נבל' או שאתה 'ברשות התורה', בזה אין גם וגם – לכן אני מאמין לך שאתה רוצה לקיים את רצון ה'. זה יושב בדיוק על העולם האתיופי של אמון מלא בבני אדם ומרחב בעבודת ה' שלהם".
"בגלות היה מנעד רחב שמזמין אותנו דווקא לבוא, לקחת ולהתנסות", טוען הרב שלום. "אם אשכנזי מתלהב ממשהו מהעולם התימני או האתיופי, למה לא? זה של כולנו. כמו באוכל, יש מלאווח ויש קוסקוס ויש קיגל ואנג'רה – אני אוהב הכול. ככה גם בעולם ההלכה והיהדות. לקחת, ליטול, להשתמש. תודעת המצווה יכולה להוביל לחיבור גדול יותר בינינו, על חשבון החשדות והריחוק".
