לאורך ההיסטוריה התמודדו בני אדם בדרכים שונות עם המוות והסופיות המתלווה אליו. אחת הדרכים הללו היא רעיון "תחיית המתים". השינויים שעבר הרעיון הזה ביהדות, עם השנים, מצביעים על האופן שבו מושגים אמוניים ודתיים יכולים להיווצר ולהשתנות בהתאם לתקופה.
לרעיון תחיית המתים לא היה מקום מרכזי בתנ"ך, והמקרא אינו מכיר במפורש בקיום העולם הבא או בחיים שלאחר המוות. יוצא מהכלל הוא פרק ל"ז בספר יחזקאל, המתאר את התחייה הניסית של עצמות יבשות והפיכתן לבני ישראל השבים לארצם מהגלות. חזון הנביא יחזקאל התפרש לרוב על פי הקשרו כתיאור מטפורי של שיבה מהגולה, ולאו דווקא כחזון של קימת המתים לתחייה.
ד"ר גתית הולצמן, מרצה בחוג למקרא במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, חקרה את תולדות רעיון תחיית המתים ביהדות. מחקרה התבסס על עיון במקרא, במקורות מתוך כתבי חז"ל, בפירושי המקרא מימי הביניים, בכתבים פילוסופיים יהודיים ובמקורות מההגות הציונית במאה ה-19 ובמאה ה-20. המחקר, שהוצג במסגרת כינוס המחקר השנתי של רשות המחקר במרכזי האקדמי לוינסקי-וינגייט לשנת תשפ"ד, בחן את מופעי הרעיון של תחיית המתים בכתבים האלה ואת המשמעויות השונות שהוא נושא איתו.
למעשה, האמונה בתחיית המתים לכלל בני האדם, שלא מוזכרת כלל בתנ"ך, הפכה בכתבי חז"ל וגם בקרב הפילוסופים היהודים בימי הביניים לעיקרון מרכזי באמונה היהודית. חשיבות האמונה בתחיית המתים הפיזית במסגרת הדת היהודית פחתה שוב בשלהי ימי הביניים, עד שנעלמה כליל ממסכת האמונות הרווחת.
"המסורת היהודית דינמית מאוד. בספרות המקרא גן עדן הוא המקום שבו נמצאים רק אדם וחוה", מסבירה ד"ר הולצמן. "בתנ"ך לא מדובר על תחיית המתים ולא על העולם הבא. המסורת היהודית היא מעין מילון – יש תקופות שבהן מעדיפים להשתמש במילים מסוימות מהמילון ובתקופות אחרות עולה חשיבותן של מילים אחרות, כאשר גם משמעות המילים משתנה מעת לעת".
3 צפייה בגלריה
תבליט המתאר את חזון העצמות היבשות, על פי האמן בנו אלקן ביצירתו המפורסמת – מנורת הכנסת
(צילום: Shutterstock)
בסביבות המאה הראשונה והמאה השנייה לספירה, נרשמה עלייה בעיסוק בנושא תחיית המתים, המלווה בתיאור של נשמות ללא גוף ועולם רוחני שיש להן קיום בו. גם בתפילת שמונה עשרה באה לידי ביטוי האמונה בתחיית המתים ("בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים"). לדברי הולצמן, זה נובע מפלורליזם אמוני גדול – תוצאה של ההשפעה שהייתה לתרבויות מגוונות על חז"ל, שביקשו לתת מענה לצרכים רוחניים משתנים.
עם הפילוסופיה היהודית בימי הביניים עלה הצורך לנסח עיקרי יהדות מסוימים. "כל נושא האמונה בתחיית המתים ובעולם הבא נתפס כדבר מרכזי בהגדרת מהות האמונה היהודית – מי ומה נכללים במסגרת העולם היהודי ומי מצוי מחוצה לו", היא מציינת. "אומנם הרמב"ם קבע תחילה את האמונה בתחיית המתים כחלק מעקרונות האמונה, אבל הוא נתן לזה מקום שולי, מה שהוביל לטענה שהוא לא מאמין בכך. בשלהי ימי הביניים פעל רבי יוסף אלבו, שכתב את 'ספר העיקרים' והזכיר בו את תחיית המתים, אבל הבהיר כי אין זה הדבר העיקרי. כך פחתה משמעות המושג, עד שבמאה ה-15 הוא פינה את מקומו המרכזי בתרבות היהודית".
ד"ר הולצמן מעריכה כי ייתכן שהתהליך נבע מעלייתם של זרמים רוחניים אחרים בעולם היהודי ומחוצה לו. במחקרה היא מצאה שמוטיב תחיית המתים עלה מחדש עם צמיחת התנועה הציונית, בשליש האחרון של המאה ה-19.
הציונות כתחייה
מתברר שבסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 עלתה מחדש קרנו של חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל בפרט, ושל מוטיב הקימה לתחייה בכלל, כאשר התנועה הציונית הציעה פירוש ריאלי, חילוני ועדכני לרעיון. השימוש במוטיב תחיית המתים בולט במיוחד בכל הנוגע לשפה המדוברת בארץ ישראל. העברית נתפסה כשפת המקרא שקמה לתחייה הודות למפעל החלוצי של אליעזר בן יהודה ושל אישים נוספים. בן יהודה השתמש בחזון העצמות היבשות במאמר מכונן שפרסם בשנת 1879 ובו קרא לבני עמו לחדש את חייהם הלאומיים בארץ ישראל. דבריו חופפים לשימושים רבים שנעשו בחזון העצמות היבשות בהקשר של חידוש היישוב היהודי בארץ.
3 צפייה בגלריה
מצבות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. התנועה הציונית הציעה פירוש חילוני לרעיון תחיית המתים
(צילום: שלו שלום)
המקורות האלה החזירו את רעיון תחיית המתים למרכז השיח הציבורי היהודי, והשיבו לו את פירושו הארצי – משל לשיבת בני ישראל מארצות הגלות ולחידוש חייהם העצמאיים והלאומיים בארץ המובטחת. "מקס נורדאו, אליעזר בן יהודה ואבשלום פיינברג, למשל, תיארו את החזרה מהגלות במונחים הלקוחים מחזון העצמות היבשות", מציינת הולצמן. "הם מדמים את קיומו של עם ישראל לשלד מאיים המהלך חסר חיים בארצות הגולה, כשקיומו רוחני בלבד, בזמן שלמעשה הגיעה העת לחזור ולהחיות את קיומו העצמאי של עם ישראל בארצו. לדבריהם, הגאולה תבוא לידי ביטוי כאשר לבני העם יהיה קיום פיזי ממשי ולא רק רוחני. מקס נורדאו האמין ב'יהדות השרירים', בעוד אליעזר בן יהודה חשב שהמפתח הוא בהחייאת השפה העברית כשפת דיבור".
היא מוסיפה שגם ההמנון הלאומי, "התקווה", הוא תשובה לחזון הנביא יחזקאל, שכן בחזונו נאמר כביכול מפי הגוויות המתות: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ". נפתלי הרץ אימבר משיב בקול גדול לתחושה המייאשת הזאת באומרו: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ" – והמסר הוא שצריך לעלות לארץ עם נחישות ותקווה גדולה בלב.
כמשל, תחיית המתים יכולה לבטא רעיונות עמוקים ומהותיים, אבל יהודי שמאמין ברעיון הזה כפשוטו צפוי להיקלע לשאלות לא פתורות סביב בעיות קשות שעלולות לצוץ. למשל, מה תעשה אישה שבעלה נפטר והתחתנה בשנית? הרי במקרה של תחיית המתים, בעלה הקודם יקום לתחייה והיא תהיה לפתע נשואה לשני בעלים. ועוד לא דיברנו על פיצוץ האוכלוסין, כמובן.
ד"ר גתית הולצמןצילום: באדיבות המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט"מי שהתמודד עם השאלה הזו ועם שאלות נוספות מהסוג הזה היה רב סעדיה גאון, שהאמין בתחיית המתים אבל אמר שיש הרבה שאלות שאין לו תשובה עליהן", אומרת הולצמן. "לדבריו, משה רבנו ועוד נביאים יקומו לתחייה ויפתרו את השאלות הללו. למעשה, הוא מבהיר שלנביאים – ובראשם משה רבנו שקיבל את התורה – יהיו הפתרונות לשאלות, ביניהן גם שאלות כמו האם אדם שקם לתחייה יחזור לנהל אורח חיים רגיל, והאם אדם שטרף אותו אריה יחזור לחיים ובאיזה אופן".
לצערנו בימים אלה, של מלחמת "חרבות ברזל", המוות נוכח בחיינו במיוחד. לד"ר הולצמן יש מסר חשוב שנוגע לעיקרי מחקרה ומתחבר לימינו. "אין לנו פריווילגיה לוותר על החזון שקרא לעלות ארצה וליישב את הארץ. אנחנו נמצאים בתקופה שבה התקומה קיבלה משמעות עצימה פי כמה", היא אומרת. "כל המגזרים צריכים לפעול בצוותא ולמצוא את הדרך להביא את החזון לידי מימוש במשנה מרץ, כי אנחנו בתקופה של בנייה מחדש, בין אם מדובר במקומות שנחרבו ובין אם מדובר בחברה שלנו, שצריכה להיות שוויונית, פלורליסטית, עם זיקה תרבותית לעבר ואחיזה בתקוות ובשאיפות לעתיד".
