בעשורים שחלפו מאז גלי העלייה של יהודי אתיופיה, יש מי שסימנו את קהילת יוצאי אתיופיה בישראל כ"קהילה חלשה". הסימון הזה מרגיז במיוחד את עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי, אשת תקשורת, פעילה ויזמית חברתית, הפועלת לקידום שוויון ולצמצום פערים חברתיים.
"דווקא בתוך הנרטיב הישראלי, שנבנה סביב סיפורי העליות מכל רחבי העולם, סביב סיפורי גבורה היסטוריים, מקומם של הגיבורים הללו – אחיותיי ואחיי מקהילת יהודי אתיופיה – נפקד", היא אומרת. "נוסיף לכך את התפיסה שמדברת על יוצאי אתיופיה כמי שחיו במצוקה ובחוסר באתיופיה. זו תפיסה המתעלמת לחלוטין מכך שאיכות החיים הייתה במקרים רבים גבוהה מאוד: היו להם חיי קהילה עשירים מאוד, נכסים בדמות שטחי אדמה, בעלי חיים ומשקים חקלאיים, ותרבות עשירה".
5 צפייה בגלריה
רוני (פנטנש) מלכאי. "אני בוחרת לנסות להתמקד בדלתות הפתוחות ולא באלו שנעולות"
(צילום: אביטל הירש)
היא מוסיפה כי "חיי הקהילה היו טובים מאוד וחזקים, עם ערכי משפחתיות, נתינה וסולידריות, בימי חג ואבלות כאחד. את כל אלה הם הותירו מאחוריהם, מוותרים על הכול כדי להגשים את החלום האחד והיחיד שלהם, מתוקף היותם יהודים. אם כך נראית קהילה 'חלשה' ואלו אינם עוצמה וחוזק, הרי שאינני יודעת מהם עוצמה וחוזק".
את ספרה החדש, "עוצמה שחורה – יהודי אתיופיה והמסע לשוויון" (הוצאת ידיעות ספרים), כתבה מלכאי כדי לקדם תיקון היסטורי וחברתי, תוך הארת הצדדים שהחברה הישראלית לא מכירה. היא מגוללת בו את המסע ההרואי ברגל, דרך סודן, שעברה עם משפחתה, אך גם נוגעת במספר נקודות כואבות ומספקת תקווה לעתיד – לא רק של יוצאי אתיופיה, אלא בדרך לחברה טובה יותר.
"מטרתי היא להנגיש לחברה הישראלית את סיפורה של מורשת נפלאה, תרבות עשירה וקהילה עוצמתית בעלת פוטנציאל אדיר, שהאינטרס הכללי הוא שיתממש. המטרה הסופית היא לעשות היסטוריה ולהפוך את המדינה היפה הזו לטובה ומכילה יותר"
לאחר 7 באוקטובר, יוצאי אתיופיה רבים, בעיקר צעירים, יזמו תוכניות ויוזמות הסברה שונות. הם מעלים סרטוני הסברה באנגלית ומבקשים להראות לעולם כולו את ישראל האמיתית והמגוונת. המאמץ ההסברתי של מלכאי וחברי הקהילה נועד בין השאר להילחם באנטישמיות הגואה ובתפיסה השקרית הרואה את ישראל כ"מדינה לבנה".
"אני ציונית שאוהבת את המדינה שלי ואגן עליה בכל מצב. כאשר מאשימים אותנו שאנחנו 'אירופאים כובשים' מול 'פלסטינים חומים', חשוב להראות להם את האמת על ישראל – שהיא מגוונת ורחוקה מלהיות ישות אירופית כובשת", היא אומרת. "גם סיפור הלוחמים יוצאי אתיופיה הוא סיפור של גבורה וחוזק בשטח אויב, סיפורם של מפקדים שעומדים בראש ונלחמים למען המדינה שלהם. אני מאמינה שזה חלק מהשינוי שקורה בחברה הישראלית. זה אומנם ייקח זמן, אבל השינוי ימשיך לחלחל ולקבל מקום גם באזרחות. צריך להכיר בטוב ובנפלא שיש לארץ הזו להעניק, ולשלב זרועות עם אחינו ואחיותינו מכל הגוונים, התרבויות והעדות. יחד נהפוך חלום למציאות".
לא קהילה "פסיבית"
הניסיון הראשון של יהודי אתיופיה להגיע לארץ הקודש התרחש ב-1862, בהנהגת אבא מהרי, מנהיג רוחני מביתא ישראל. יחד עם אלפי יהודים הוא עזב את הכפרים לעבר "ירוסלם" דרך ים סוף, מתוך אמונה שהיושב במרומים יעשה עימם נס כפי שעשה למשה ביציאת מצרים, ויחצה את הים לשניים. הים לא נבקע לשניים והסוף היה טרגי, כאשר רבים מהשותפים למסע מתו ברעב ובמגפה.
5 צפייה בגלריה
עולה מאתיופיה ליד אנדרטה לזכרם של יהודי אתיופיה שנהרגו במסעם לישראל
(צילום: עמית שאבי)
הניסיון הכושל חיזק את התחושה כי אין דרך אמיתית להגשים את חלום השיבה לציון, והוביל לייאוש ולהתכנסות פנימה. לדברי מלכאי, הסיפור של אבא מהרי הוא גם סיפור על אמונה ועוצמות של קהילה. "בעיניי, אפשר להסתכל על זה לא כעל סיפור של כישלון, אלא של חוזק ועוצמות שקיימות עד היום בקרב יהודי אתיופיה", היא אומרת, "כי למרות שאבא מהרי ואלפים שצעדו איתו לא הצליחו במסע, יהודי אתיופיה לא הרימו ידיים והמשיכו לשמור בקנאות על יהדותם. החוזק המופלא הזה והאמונה הם אלה שסייעו להם לשמור על יהדותם אי שם מעבר להרים, רחוקים ומנותקים מכל קהילה יהודית אחרת במשך יותר מ-2,000 שנה".
קהילת ביתא ישראל, ששמרה על יהדותה באדיקות ובמסירות, מהווה את אחד מפלאי ההישרדות של היהדות בגולה. קהילה שאנשיה הם צאצאיה של ממלכה יהודית-אתיופית עתיקה – ממלכת הגדעונים. התפיסות על קהילה "פסיבית", כזו שהיה צריך "להציל אותה" במבצעי העלאה, עושות עוול גדול ליהודי אתיופיה, מכיוון שזו קהילה שלא הסתפקה בהמתנה לגאולה, אלא יצאה להביא את הגאולה לעצמה – במסע ארוך ומטלטל, בלתי נתפס ממש, מאתיופיה לסודן.
דבר לא עצר את יהודי אתיופיה, ובהם רבים מבני משפחתה של מלכאי, כשהם יצאו לדרך, אל הסכנות שהמתינו להם בדרכים ובסודן עצמה. זהו סיפור על קהילה שלקחה את גורלה בידה ועשתה היסטוריה בשתי רגליה. קהילה שלא הסתפקה בעלייה, וממשיכה להיאבק על זכויות חבריה כיהודים שווים, כבני אדם. אפליה, גזענות ודעות קדומות – בכל הרבדים – הן מנת חלקם של יהודי אתיופיה גם היום.
נושא הטלת הספק ביהדותם של יוצאי אתיופיה, בקרב הממסד הרבני, הוא חלק מהעניין. לדברי מלכאי, "האתגרים הללו, כמו גם אתגרים רבים נוספים שעליהם מפורט בספר, הם כמו ההר שאליו אנו עולים בכל שנה בחג הסיגד, המסמל מצד אחד את הקשיים שחווים יהודי אתיופיה, ומצד שני הוא סמל לחוזק, לנחישות ולאופטימיות – וגם חלומות שנראים בלתי אפשריים, מתגשמים בסופו של דבר".
היא משתדלת לשמור על אופטימיות ומאמינה בשינוי, שכבר עתה מתחולל באיטיות, הודות לשיפור בתחומים מסוימים. "מטרתי היא להנגיש לחברה הישראלית את סיפורה של מורשת נפלאה, תרבות עשירה וקהילה עוצמתית בעלת פוטנציאל אדיר, שהאינטרס הכללי הוא שיתממש. המטרה הסופית היא לעשות היסטוריה ולהפוך את המדינה היפה הזו לטובה ומכילה יותר", היא מסבירה.
כבר למעלה משבועיים, אחד הנושאים הבוערים שנמצאים על סדר היום הוא היעלמותה של היימנוט קסאו בת ה-9 מצפת, שעלתה ארצה עם הוריה ואחיה לפני שלוש שנים מאתיופיה. למרות מבצע החיפושים הנרחב, נראה כי טרם הושג קצה חוט שיסייע לגלות מה עלה בגורלה של הילדה. "כל המדינה דואגת לילדה הקטנה שפשוט נעלמה – ילדה שיכולה להיות של כל אחד ואחת", אומרת מלכאי, "אחד הדברים החשובים ביותר לדעתי הוא להמשיך להשאיר את הנושא על סדר היום הציבורי. לא להפסיק לדבר על היימנוט. הציבור חייב להמשיך לשתף ולהפיץ ברשתות החברתיות את תמונתה ואת הקריאה לאתר אותה".
"הבעיה היא היעדר מדיניות מוסדרת"
לאורך תקופות ארוכות באתיופיה, ספגו היהודים פגיעות ורדיפות רבות מצידם של השליטים המקומיים. המאבקים נשאו בעיקר אופי דתי וניסיונות לכפות עליהם את הנצרות, והם נפגעו מבחינה פיזית ומבחינה כלכלית. איומים על היהודים להתנצר, שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות על אדמותיהם, היו עניין יומיומי. בשלב מסוים, נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים" (זרים וחסרי אדמה).
"אני ציונית שאוהבת את המדינה שלי ואגן עליה בכל מצב. כאשר מאשימים אותנו שאנחנו 'אירופאים כובשים' מול 'פלסטינים חומים', חשוב להראות להם את האמת על ישראל – שהיא מגוונת ורחוקה מלהיות ישות אירופית כובשת"
אך יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק, וחירפו את נפשם כדי לשמור על יהדותם ולדבוק באמונתם. היו בהם כאלה שכוחם לא עמד להם, והם המירו את דתם (אלה המכונים פלאשמורה). "בנושא הפלאשמורה, הבעיה הגדולה ביותר לדעתי היא היעדר מדיניות מוסדרת בנושא. חייבת להיות מדיניות מוסדרת, וכל עוד אין כזו, אנחנו נמשיך לדבר על הנושא הזה גם בעוד כמה שנים", אומרת מלכאי.
מלכאי מציינת כי יוצאי אתיופיה קוצרים הצלחות והישגים רבים, בהייטק, ברפואה, במשפט, בצבא ובתחומים רבים נוספים. באחד מהפרקים בספר, כתבה מלכאי כי היא יכולה לבחור לקום בכל בוקר ולריב עם העולם, שכן יש לה מספיק סיבות לקחת את המורכבות ואת המשא שהיא מביאה עימה ולבחור להתמקד בשלילי, בדלתות שנעולות בפניה. עם זאת, היא בוחרת לצאת לעולם בכל יום עם ההבנה שצבע העור שלה הוא האקס-פקטור שלה – יתרון ולא חיסרון.
"אני בוחרת לנסות להתמקד בדלתות הפתוחות ולא באלו שנעולות, באנשים הטובים שאני פוגשת בדרך – וישנם רבים מספור, שיודעים לפתוח את הדלתות ובוחרים להשאיר את הדעות הקדומות, הקיימות בכולנו, מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות", היא מסבירה. "אני בוחרת להתמקד גם בקידום שינוי ותיקון עולם, בעשיית טוב, בהושטת יד וסיוע לבני אדם, לא משנה מהיכן הגיעו ולאיזו קבוצה הם שייכים. התקווה, האופטימיות והאמונה הם מוטיבים מרכזיים לאורך ההיסטוריה של יהודי אתיופיה".
